רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 בינואר (16.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

כשלהקת קנזאס משאירה לנו אבק. ב-16 בינואר בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת קנזאס, עם השיר DUST IN THE WIND.

עבור המעריצים האדוקים, זו הייתה חתיכת הפתעה; זה היה השיר האקוסטי הראשון שהלהקה הקליטה אי פעם, שיר שחרג לחלוטין מהרעש והצלצולים שאפיינו אותה עד אז. אבל מי היה מאמין שדווקא הבלדה השקטה הזו תהפוך לכרטיס הביקור המזוהה ביותר איתה? רבים מכירים את המנגינה המהפנטת הזו, אך לא כולם יודעים שמאחוריה מסתתרת להקה מפוארת, הרכב שידע לייצר יצירות רוק מדהימות ואף מורכבות למדי, כאלו שגרמו למבקרי המוזיקה לגרד בראשם בהתפעלות.

הכול התחיל בביתו של גיטריסט הלהקה, קרי ליבגרן. באותה תקופה, ליבגרן היה שרוי תחת מכבש לחצים אדיר. הוא היה צריך לכתוב שיר שיצליח לשחזר ואף להתעלות על ההצלחה המסחררת של הלהיט הקודם שכתב ללהקה, CARRY ON WAYWARD SON. אלא שהמוזה, כדרכה בקודש, הגיעה ממקום בלתי צפוי לחלוטין. ליבגרן ישב בחדרו וסתם פרט בגיטרה האקוסטית שלו. הוא לא ניסה לכתוב להיט, אלא בסך הכול רצה לתרגל טכניקת נגינה שנקראת פריטת טראוויס. המטרה הייתה לאמן את האצבעות, לא את מיתרי הקול.

אשתו של ליבגרן, ויקי, חלפה בחדר והאזינה לתרגיל הנגינה החזרתי והמהפנט. בזמן שפרט בגיטרה האקוסטית שלו בביתו, הציעה ויקי שיוסיף מילים לדבר שניגן. ליבגרן, שהיה שקוע בעולם הרוק המתקדם, גיחך מעט. "לא חשבתי שזה יהיה שיר מהסוג שמתאים לקנזאס", הוא אמר לה. מבחינתו, קנזאס הייתה להקה של רוק בומבסטי, לא של בלדות מדורה. אבל ויקי התעקשה. "היא אמרה שאני אנסה בכל זאת וכמה מיליוני תקליטים שנמכרו עם זה אחר כך, אני מניח שהיא צדקה". תמיד תקשיבו לנשים שלכם, מסתבר.

ומה לגבי המילים? ההשראה הלירית נחתה על ליבגרן לאחר שקרא ספר שירה אמריקאית קדום, או ליתר דיוק אסופה של שירת אינדיאנים ילידיים. הקו שמשך את תשומת ליבו בספר היה "כל מי שאנחנו זה אבק ברוח". המשפט הזה הדהד בראשו וגרם לו לשקוע במחשבות עמוקות על הערך האמיתי הנמוך של דברים חומריים ומשמעות ההצלחה. באותה עת, להקתו הצליחה אז והרוויחה כסף רב, החיים נראו נוצצים מתמיד, אבל ליבגרן הבין שבסופו של דבר הוא יסיים את חייו בדיוק כמו כולם. תובנה קיומית מלחיצה למדי עבור כוכב רוק צעיר: לא משנה מה הוא רכושנו או מה השגנו, כולנו בסופו של דבר מסיימים באופן שווה כאבק ברוח.

הדרמה האמיתית התרחשה באולפן ההקלטות. קנזאס כמעט סיימה את הכתיבה והחזרות על התקליט הבא שלה, שקיבל את השם המתוחכם POINT OF KNOW RETURN. היה נראה שהכול סגור וחתום, כאשר המפיק שלה, ג'ף גליקסמן, שאל את השאלה הגורלית: אם יש עוד שירים להוסיף. היה חסר להם חומר כדי למלא את התקליט, וליבגרן היסס. הוא ניגן באי רצון את השיר הזה עבור חבריו ללהקה והתעקש שהם לא יאהבו את זה, כי זה לא מתאים מוזיקלית למהות הלהקה. הוא ציפה לגלגולי עיניים, אולי אפילו לצחוק קל.

להפתעתו המוחלטת, החברים אהבו את השיר והתעקשו להקליט אותו. ולא סתם להקליט – הם רצו את זה בפנים, ועכשיו. ליבגרן ניסה להתנגד אך לשווא. הסולן סטיב וולש אהב את המלודיה, והכנר רובי סטיינהארדט כבר דמיין את סולו הכינור המפורסם שיעטר את היצירה. כדי להשיג את הצליל המיוחד והעשיר של הגיטרות בשיר, נעשה שימוש בטכניקה מעניינת: הוקלטו שתי גיטרות, אחת בכיוון סטנדרטי והשנייה בכיוון שנקרא NASHVILLE TUNING, שבו המיתרים הנמוכים מוחלפים במיתרים דקים יותר המכוונים אוקטבה אחת גבוה יותר. זה מה שנתן לשיר את הגוון המנצנץ והקסום שלו, שלא נשמע כמו סתם עוד גיטרה אקוסטית רגילה.

השיר, שהיה האחרון שהוקלט עבור התקליט POINT OF KNOW RETURN, הפך לסינגל המצליח ביותר של הלהקה. באופן אירוני, ליבגרן הודה כי מאז הוא סיפר שהוא מעדיף את היצירות היותר מורכבות שכתב ללהקה, אך הקהל הצביע ברגליים (ובאוזניים).

גם מבחינה רוחנית השיר עבר גלגולים מעניינים. ליברגן הפך נוצרי אוונגליסט בשנת 1980, ובראייה לאחור, הפרשנות שלו ליצירה השתנתה מעט. על כתיבת השירים שלו בשנות ה-70 סיפר: "רק ביטאתי את עצמי בחיפוש אחר משהו. אם תסתכלו על המילים שלי, אפילו 'אבק ברוח' הוא שיר על הטבע החולף של חיינו הגופניים. זה נופל תחת המטרייה של האל".

באותם ימים, המבקרים ידעו לזהות איכות כשהם שמעו אותה. בעיתון RECORD WORLD נכתב אז בביקורת על התקליטון: "הבלדה הזו מציגה צד חדש ומפתיע לטובה של באמנות הרוק של המערב התיכון. מדובר בדואט ווקאלי מאופק המלווה רק בגיטרות אקוסטיות וכינור. ההרמוניה הווקאלית עובדת היטב". וזה היה האנדרסטייטמנט של המאה; ההרמוניה עבדה כל כך טוב, שהיא הפכה את חבורת הרוקרים מקנזאס לנצחיים, גם אם הם שרים על כך שכולנו בסך הכול אבק.

הטרגדיה המשפחתית שעיצבה את בואי הזיקית. ב-16 בינואר בשנת 1985 התאבד אחיו למחצה של דייויד בואי, טרי ברנס, על פסי רכבת בלונדון. הוא היה בן 47 וסבל שנים רבות מסכיזופרניה. טרי ברנס השפיע רבות על בואי.

ביום רביעי הקפוא של ה-16 בינואר 1985, נכתב הפרק האחרון והעצוב בסיפורו של טרי ברנס, אחיו למחצה והמוזה הסודית של דייויד בואי. בתחנת הרכבת קולסדון סאות', לא הרחק מהמוסד הפסיכיאטרי בו העביר את שנותיו האחרונות, החליט טרי ברנס לשים קץ לסבלו. הוא היה בן 47 בלבד, גבר שחי בצללים של סכיזופרניה מייסרת, אך גם האיש שבזכותו עולם הפופ זכה להכיר את אחד האמנים החשובים בהיסטוריה. כן חברים, בלי טרי ברנס, סביר להניח שדייויד ג'ונס הקטן היה נשאר סתם עוד נער חובב מוזיקה מבריקסטון ולא הופך לאייקון שאנו מכירים כדייויד בואי.

טרי היה הרבה יותר מסתם אח גדול. הוא היה המנטור, המדריך הרוחני, והשער לעולם הגדול. דמיינו את זה: טרי, המבוגר מדייויד בעשור שלם, היה זה שלקח את ידו של הנער הצעיר והוביל אותו אל תוך המועדונים המפוקפקים והקסומים של הווסט אנד. הוא זה שהניח על הפטיפון את תקליטי הג'אז המודרני המהפכניים של ג'ון קולטריין וצ'רלס מינגוס, והוא זה שדחף לידיו ספרים מעוררי מחשבה של סופרי "דור הביט" כמו ג'ק קרואק ואת הפילוסופיה של אלבר קאמי. בואי עצמו הודה לא פעם שבזכות טרי הוא זכה לחינוך הגדול ביותר שיכול להיות לו. "הוא פשוט הכיר לי את הדברים החיצוניים", סיפר בואי בעבר. "ראיתי את הקסם ותפסתי את ההתלהבות ממנו בגלל ההתלהבות שלי ממנו. אני די רציתי להיות כמוהו".

אבל הגורל, כידוע, הוא ליצן אכזר. בעוד שלדייויד וטרי הייתה אותה אמא, פגי ברנס, ילדותם הייתה שונה בתכלית. טרי נולד ב-1937, תוצאה של רומן בין פגי, מלצרית שעבדה במסעדה בבית קולנוע, לבין הברמן של המקום, ג'ק רוזנברג. הרומיאו הזה נעלם לצרפת עוד לפני שטרי יצא לאוויר העולם, והותיר את פגי שבורת לב. טרי המסכן גדל בשנותיו הראשונות אצל סבתו הקפדנית מדי, מרגרט ברנס, אישה שלא ידעה חוכמות. רק ב-1947, השנה בה נולד בואי, הורשה טרי לעבור לגור עם אמו ובעלה הטרי, הייוורד "ג'ון" ג'ונס. אלא שהאידיליה המשפחתית הייתה רחוקה מהמציאות; האב החורג התייחס לטרי כאל משוגע, בעוד בואי גדל במחשבה שאחיו הוא המודל האולטימטיבי לחיקוי. רק מאוחר יותר חלחלה ההבנה המרה: האח הנערץ חולה מאוד.

נקודת המפנה הדרמטית התרחשה בשנת 1967. בואי, אז זמר צעיר שמנסה לפרוץ, לקח את טרי להופעה של להקת הרוק הענקית CREAM במלון ברומלי קורט. מה שאמור היה להיות ערב של צלילים מחשמלים הפך לסיוט פסיכדלי. המוזיקה הרועשת והאווירה הדחוסה גרמו לטרי להתפרצות פסיכוטית קשה. מחוץ למלון, הוא קרס על המדרכה, צורח באימה שהוא רואה להבות הבוקעות מבין הסדקים באספלט ושהוא מרגיש כוחות עליונים מושכים אותו לשמיים. דייויד בואי עמד שם מולו, קפוא בהלם ובחוסר אונים מוחלט.

זמן לא רב לאחר מכן, בית החולים קיין היל הפך לביתו השני, ולעיתים הראשון, של טרי. המוסד הזה, בית מקלט לפגועי נפש בדרום לונדון, ראה את טרי הופך לדמות מוכרת במסדרונותיו. הוא נהג להסתובב שם, מתחנן לסיגריות ומלווה כסף מאחיות. הוא נהג להגיד שאחיו הוא זמר הפופ המפורסם, דייויד בואי, ושיהיה לו את הכסף להחזיר להן כשדייויד יבוא לבקרו. רוב האנשים חשבו שמדובר בעוד הזיה של משוגע, ורק קומץ חולים ואנשי צוות ידעו שטענתו, הפנטסטית לכאורה, היא נכונה. היו ימים, בתחילת שנות השבעים, כשבואי ואשתו דאז, אנג'י, ארגנו עבורו פיקניקים על הדשא של בית החולים או לקחו אותו לסופי שבוע בדירתם בהאדון הול. אנג'י סיפרה: "דייויד אמר לי שאנחנו נלחמים בקרב חסר סיכוי כי אנחנו לא יכולים לשמור עליו 24 שעות ביממה".

הייתה לטרי תקווה קצרה לנורמליות. בשנת 1972 הוא נישא לאולגה, גרושה ואם לשניים ממחוז דורהאם. בואי נאלץ להחמיץ את החתונה במשרד הרישום של קרוידון בגלל התנגשות עם תחילת סיבוב ההופעות שטרף את העולם – עלייתו של זיגי סטארדאסט. הזוג עבר ב-1976 לבית מרווח, אבל השדים בראשו של טרי לא הניחו לו. הוא הפסיק לקחת את התרופות, הפך אלים לעיתים ונעלם לתקופות ארוכות. הסוף של הנישואים היה עגום: אולגה נאלצה להוציא צו הרחקה נגדו.

עם השנים, ככל שהכוכב של בואי זרח חזק יותר, הקשר עם טרי הלך ודעך. עד 1982 הנתק היה כמעט מוחלט. הפגישה האחרונה ביניהם נערכה בבית חולים בקרוידון, לשם הובהל טרי לאחר ניסיון התאבדות מזעזע בו השליך את עצמו מחלון ונפצע לצמיתות בגפיו. בואי הבטיח לדודתו להוציא את אחיו משם, אך לטענת המשפחה, ההבטחה נותרה תלויה באוויר.

העיתונות הבריטית, שתמיד הריחה דם, לא ריחמה. במאי 1983 פרסם הצהובון THE SUN כתבה ארסית תחת הכותרת שרמזה כי בעוד בואי גורף מיליונים מסיבוב ההופעות SERIOUS MOONLIGHT, הוא מסרב לזרוק עצם לאחיו. המאמר נכתב לפי דבריה של קרובת משפחה ממורמרת. "דייויד הבטיח לשלם עבור הטיפול הטוב ביותר האפשרי, אך הוא לא עשה דבר. טרי סגד לדייויד, אבל הוא לא יכל אפילו לארגן לו כניסה לאחד המופעים שלו בלונדון. הפעם היחידה שדייויד ביקר את טרי בעשר השנים האחרונות הייתה בשנה שעברה, לאחר שטרי ניסה להרוג את עצמו. דייויד אמר שהביקור את טרי מפחיד אותו כי הוא חושש משגעון בעצמו. אבל אם זה המקרה, כל שעליו לעשות זה לתת קצת כסף לרופאים, לא יותר". דוברו של בואי ניסה לכבות את השריפה והגיב לעיתון: "כמובן שלדייויד אכפת מאוד מאחיו והוא תמיד עשה כמיטב יכולתו בשבילו". גם בעיתון DAILY RECORD נכתב אז: "כוכב הפופ, דייויד בואי, הותקף באכזריות על ידי דודתו, פאט אנטוניו, אתמול כי הזניח את אחיו למחצה. הזמר המיליונר היה נערץ על ידי טרי ברנס. אבל לפי הדודה בואי ניסה כמה שיותר לשכוח אותו. 'כשטרי היה חולה - דייויד כלל לא עזר לו', היא אמרה לעיתון. 'לפני שלוש שנים הוא ניסה להתאבד ודייויד הגיע לבקר אותו בבית החולים. שם הוא הבטיח שיעזור לו ומאז הוא לא עשה דבר'. בואי סירב להגיב לכתבה".

בואי עצמו מעולם לא הכחיש את הפחד התהומי שלו ממחלות נפש. הוא טען לעתים קרובות כי סכיזופרניה זורמת בעורקי המשפחה. אמו הייתה הבכורה מבין שישה, ושלושה מהם בילו במוסדות נפש. בראיון חושפני למגזין רולינג סטון בשנת 1975, הוא הודה: "כולם אומרים 'אה כן, המשפחה שלי די מטורפת'. אבל האמת היא ששלי באמת מטורפת".

ואז הגיע אותו יום ארור בינואר1985. טרי הצליח לחמוק מבית החולים מבלי שיבחינו בו, בקור ובשלג, בדרך אל הפסים. בואי החליט לא להגיע להלוויה. הוא ידע שנוכחותו תהפוך טקס פרטי ואינטימי לקרקס תקשורתי של פלאשים ורכילות, ולכן בחר להתאבל מרחוק. הוא שלח סלסלת פרחים ענקית עם פתק מצמרר המצטט שורה מהסרט הקלאסי BLADE RUNNER: "ראית יותר דברים ממה שיכולנו לדמיין, אבל כל הרגעים האלה יאבדו, כמו דמעות שנשטפו מהגשם".

אבל טרי מעולם לא באמת עזב את בואי. רוחו המיוסרת המשיכה לרחף מעל היצירה שלו לאורך עשורים. ההשפעה של טרי ניכרת בכמה מהשירים הגדולים והחשובים ביותר של בואי: השיר המפורסם ביותר שעוסק בטרגדיה הוא JUMP THEY SAY שיצא ב-1993 באלבום BLACK TIE WHITE NOISE. דודתו של בואי אמנם האשימה אותו בציניות שהוא משתמש בהתאבדות כדי לייצר להיט, אבל בואי סיפר למגזין NME: "השיר מבוסס למחצה על ההתרשמות שלי מאחי החורג וכנראה, בפעם הראשונה, ניסיתי לכתוב על מה שהרגשתי לגבי התאבדותו. זה גם קשור לתחושה שלי שלפעמים קפצתי באופן מטפיזי אל הלא נודע כשאני תוהה אם באמת יש שם משהו שיתמוך בי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה; אלוהים או כוח חיים? זו יצירה אימפרסיוניסטית - אין לה עלילה נרטיבית ברורה ומגובשת". השיר עוסק ספציפית באותו ניסיון התאבדות מוקדם של טרי, כשקפץ מהחלון בבית החולים, ומדבר על הפער בין "ההיגיון הבריא" שמכתיבה החברה לבין הייאוש הפרטי.

עוד לפני כן, בתקליט המופת HUNKY DORY מ-1971, מופיע השיר המסתורי THE BEWLAY BROTHERS. המילים שם נחשבו תמיד לחידה, אך רבים מאמינים שהן מתארות את מערכת היחסים המורכבת בין האחים. בואי עצמו העיד שהשיר נכתב במיוחד עבור השוק האמריקאי כי המפיקים רצו שיר עם מילים "בלתי מובנות", אבל בפועל הוא שר על אחיו. השימוש באפקטים קוליים מעוותים בסוף השיר נועד לדמות את תחושת הסכיזופרניה והניתוק מהמציאות.

וכמובן, אי אפשר לשכוח את השיר ALL THE MADMEN מהתקליט האפל THE MAN WHO SOLD THE WORLD משנת 1970. השיר נכתב ישירות בהשראת הביקורים של בואי בבית החולים קיין היל ובמוסדות אחרים. המילים מהללות בציניות את ה"משוגעים" שנעולים בפנים לעומת האנשים ה"שפויים" והעצובים שמסתובבים בחוץ חופשיים.

לנון מוחרם! ב-16 בינואר בשנת 1970 הורדה תצוגה של ג'ון לנון בגלריה בלונדון, שנקראה BAG ONE.

בגלריה לאמנות הממוקמת ברחוב ניו בונד היוקרתי, המתינה הפתעה לא נעימה לבעלי המקום ולחובבי האמנות המודרנית. התערוכה המדוברת, שנשאה את השם BAG ONE, הציגה סדרת ליתוגרפיות שיצר לא אחר מאשר ג'ון לנון, כמתנת כלולות לאהובתו יוקו אונו. אך מה שנתפס בעיני הזוג כביטוי אמנותי לאהבה ואינטימיות, נתפס בעיני אנשי החוק השמרנים כפורנוגרפיה זולה שאין מקומה בממלכה המאוחדת.

הדרמה החלה כאשר אנשי הסקוטלנד יארד, המצוידים בחוש מוסרי מפותח ובצו חיפוש רשמי, החליטו לשים סוף לחגיגה הארוטית הזו. אנשי היחידה לפרסומי תועבה פשטו על המקום, כאילו מדובר במאורה של פושעים מסוכנים ולא בתערוכת אמנות של חבר בלהקה המפורסמת בעולם. הבלשים בחנו בקפדנות את היצירות, שתיארו את ירח הדבש של הזוג ואת רגעי האינטימיות שלהם, והחליטו שחלקן חוצות את הגבול. מתוך הסדרה השלמה, הוחרמו שמונה ליתוגרפיות שנחשבו לנועזות מדי עבור העין הציבורית הבריטית. שאר התמונות, אגב, הושארו במקומן, כנראה כי לא היו מפורשות מספיק כדי להסמיק את לחיי השוטרים.

עיתון הטיימס הלונדוני מיהר לדווח על התקרית וסיפק תיאור דרמטי של האירועים: "הסקוטלנד יארד פרץ בפתאומיות, בשעת בוקר, לגלריה והוריד את הציורים הגסים, שבאו לתאר את חיי הזוג ג'ון ויוקו. חמושים בצו חיפוש, השתלטו השוטרים על התערוכה שהועלתה ברחוב ניו בונד שבלונדון והחרימו שמונה ציורים שהיו תלויים על הקיר במסגרות. כ-6,000 איש כבר הספיקו לצפות בתערוכה וכמה ציורים כבר נמכרו. ג'ון נמצא כעת בדנמרק עם אשתו ובתה והגיב שכל זה הוא בדיחה".

מעניין לדעת כי הציורים הללו היו חלק מתיק עבודות שכלל 14 ליתוגרפיות בסך הכל. ג'ון לנון רשם אותן בשנת 1969, והן היוו תיעוד ויזואלי ישיר וכנה של טקס הנישואין שלהם בגיברלטר ושל אירועי הרביצה במיטה למען השלום באמסטרדם ובמונטריאול. בעל הגלריה, יוג'ין שוסטר, עמד חסר אונים מול רשויות החוק שלקחו את היצירות, שערכן נאמד באלפי פאונד. למרבה האירוניה, הפשיטה המשטרתית רק הגבירה את העניין בתערוכה והפכה את הליתוגרפיות לפריטי אספנות נחשקים אף יותר.

באותה עת ממש, ג'ון ויוקו שהו בחופשה במחוז צפוני ומבודד בדנמרק, שם בילו זמן איכות עם קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה הקודמים, ועם בעלה לשעבר טוני קוקס. הריחוק הגיאוגרפי אפשר לג'ון להתייחס לאירוע בביטול משועשע, כשהוא רואה בכל העניין פארסה אחת גדולה של הממסד הבריטי.

בסופו של דבר, הצדק האמנותי יצא לאור. התיק הגיע לבית המשפט ברחוב מרלבורו, שם השופט דייויד ואצ'ר בחן את הראיות. לאחר שהוצגו בפניו עבודות דומות של האמן פאבלו פיקאסו לשם השוואה, קבע השופט כי הציורים של ג'ון לנון, אף שהם לא לטעמו של כל אחד, אינם נחשבים מגונים על פי החוק. הציורים הוחזרו לגלריה, והפרשה הסתיימה בניצחון לחופש הביטוי, כשהיא משאירה מאחוריה סיפור משעשע נוסף בהיסטוריה של הרוק.

ב-16 בינואר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת זיזי טופ.

הגיטריסט-זמר, בילי גיבונס, אמר: "היינו ביחד בערך שישה חודשים והסתובבנו בסצנת הברים, ניגנו בכל החורים המסריחים הרגילים. לקחנו את האולפן כהרחבה של מופע הבמה. הבסיס היה שכולנו ננגן יחד בחדר אחד, אבל לא רצינו להפנות עורף לטכניקות הקלטה עכשוויות. כדי לתת לסאונד שלנו כמה שיותר נוכחות ותמיכה, הפכנו לקצת יותר משלושה נגנים עם היתרונות של הוספת ערוצים. זה היה סוג טבעי של תמיכה - כמה קטעי גיטרת קצב, קצת מרקם. זה היה בערך כך. קראנו לתקליט 'האלבום הראשון של זיזי טיפ', כי רצינו שכולם יידעו שיהיו עוד. לא היינו בטוחים אם נקבל הזדמנות נוספת באולפן, אבל היו לנו תקוות גדולות".

בספרו גיבונס כתב: "השאלה היא: האם ההופעות החיות הניעו את המכירה של האלבום הראשון שלנו? או שזה היה הפוך? בשווקים מסוימים, התקליט הגיע הרבה לפני שאנחנו הגענו. אחד החברים והמנטור הגדול שלנו, וולטר בולדווין, היה במקור מיוסטון. הוא היגר לממפיס. הקלטנו את האלבום הראשון כשוולטר צלצל אליי, משמיע לי את פיטר גרין עם פליטווד מאק בטלפון. זה היה כל כך נכון שרצנו לאולפן כשאנו נאחזים בהשראה הזו. זה כנראה סימן את השינוי הגדול שחיזק את האישיות של הלהקה עם העדפה לבלוז-רוק מופשט. כשההקלטות הושלמו ונמסרו, וולטר הביא תקליט דמו של זה לאמרגן סטדמן מתיוס, שהפיק את פסטיבל הבלוז של ממפיס, באוברטון פארק, עדיין אחד המקומות הגדולים בכל הזמנים. סטדמן הניח שהלהקה שלנו היא מיזוג של מוזיקאים שחורים. הוא שכר אותנו והגעתנו לממפיס גרמה לו להלם - 'מי הם שלושת הלבנים האלו, חבר'ה?!'..."

התקליט עמו הרמקולים התחננו לרחמים. ב-16 בינואר בשנת 1968 יצא אחד האלבומים הראשונים בתולדות הרוק הכבד. שמו הוא VINCEBUS ERUPTION וללהקה שעשתה אותו קראו BLUE CHEER.

בעוד ילדי הפרחים בסן פרנסיסקו היו עסוקים בפיזור אהבה ופרחים בשיער, שלושה בחורים החליטו שהגיע הזמן להמיס לכולם את עור התוף. באותו יום חורפי יצא לחנויות אחד התקליטים הראשונים והחשובים בתולדות הרוק הכבד. שמו היה VINCEBUS ERUPTUM, ולשלישייה הרועשת שעמדה מאחוריו קראו BLUE CHEER. את השם המפוצץ של התקליט הגה חבר של הלהקה, שהסביר לחברים ברצינות תהומית שמשמעותו בלטינית (משובשת למדי, יש לומר) היא "אנו שולטים בכאוס". ואכן, כאוס היה שם המשחק. למעשה, השם של הלהקה עצמה נלקח מסוג של סם אל.אס.די שיוצר על ידי הכימאי אוסלי סטנלי, מה שכבר רמז על הכיוון הכללי של החבורה.

כיום אנחנו כבר מכירים המון סוגים של רוק כבד, אבל כשהתקליט הזה יצא בזמנו, הוא חולל רעש, תרתי משמע. הלהקה, שנוהלה על ידי אלן "גאט" טרק, חבר לשעבר בכנופיית "מלאכי הגיהנום", זכתה במהרה אז לתואר "הלהקה הרועשת ביותר בעולם". יכול אף להיות שזה תקליט הרוק הכבד הראשון שהגיח מארה"ב כבשורה לעולם, עוד לפני שהחברים באנגליה הבינו לאן הרוח נושבת.

כבר מצלילי הפתיחה של הלהיט הגדול SUMMERTIME BLUES, במקור שיר רוקנ'רול תמים של אדי קוקראן משנת 1958, מזיעים הרמקולים היטב מהגיטרה המלוכלכת של לי סטיבנס, שנעטפה באפקט פאז אימתני. השיר הזה, שהפך לסימן ההיכר של הלהקה, הגיע למקום ה-14 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג מרשים לחבורה שרק רצתה להרעיש. במקור, השיר נחשב למילוי מקום או בדיחה באולפן, אך הוא הפך ללהיט היחיד של הלהקה שנכנס ל-40 הגדולים. השירה של דיקי פיטרסון נשמעת ברורה מאד בהקלטה וזה מבליט אף יותר את הצליל הדיסטורשני של סטיבנס, שיודע ללהטט במיתרים, ומשנה לחלוטין את הווייב המקורי של אדי קוקראן לכדי מפלצת סאונד כבדה.

השיר השני בתקליט הוא ROCK ME BABY, סטנדרט בלוז מוכר (שבוצע במקור על ידי בי.בי. קינג), שבא בתבנית בלוז ומוכיח שהיו אז יותר מדי להקות שנפלו למלכודת הבלוז אז. מבחינתי, השיר הזה מביא נפילה קלה אחרי הפתיחה המוחצת, אם כי חובבי הז'אנר בוודאי ימצאו נחמה בכבדות האיטית שלו. אבל השיר השלישי, DOCTOR PLEASE, מחזיר אותנו למסלול הנכון ובגדול. לחובבי גיטרת הגראז' יש פה הרבה מה לשמוע בשיר הזה, שחלקו מאולתר ומפגיז בפידבקים שמנסרים את האוויר. השיר נכתב על ידי פיטרסון והוא מתאפיין בקצב תזזיתי ומהיר במיוחד. פיטרסון כתב את השיר הזה לאחר לבטים אישיים בעניין הפיתוי לקחת אל.אס.די שהוצע לו, והשיר משמש מעין המנון לסם הפסיכדלי. ברור שבסוף הוא לקח אותו ויצא למסע משלו. חשבתם אחרת?

השיר הרביעי בתקליט, OUT OF FOCUS, דווקא נשמע מאד בפוקוס עם הגרוב הכי מהודק שנשמע עד כה מהשלישיה הזו, ומציג צד מעט יותר פסיכדלי ומעורפל של ההרכב. השיר הבא PARCHMENT FARM הוא למעשה חידוש לשיר של אמן הג'אז והבלוז מוז אליסון משנת 1957. הגרסה של בלו צ'יר גורמת לי לשער שחברי גראנד פ'אנק ריילרואד העתידית הקשיבו לו הרבה, לפני שניגשו להקליט תקליט בכורה בשם IN TIME. השיר האחרון בתקליט נקרא SECOND TIME AROUND והוא מסיים תקליט חשמלי כמו שצריך, עם סולו תופים פראי של פול וויילי, לפני שהגיטרה של סטיבנס מתפרצת כמו לבה רותחת וחותמת את היצירה בקקופוניה נהדרת.

דיקי פיטרסון, הרוח החיה מאחורי ההרכב, אמר בזמנו: "המופע של בלו צ'יר מציג להקה חסרת יומרנות. אין לנו כל מיני אפקטים ויזואליים. אנחנו באים אליכם עם הרוק'נ'רול הכי ישיר שיש. אני מאמין שרוק'נ'רול מכיל עשרה אחוזי טכניקה ותשעים אחוזים של גישה. מלכתחילה רצינו לבוא בגישה רועשת. ברור שיש לנו על הבמה המון מגברי מארשאל. הרי צריך לעשות רעש איכשהו".

המתופף פול וויילי סיפר על ההשפעות והסביבה המוזיקלית בה פעל ההרכב: "הערצנו את היארדבירדס ועירבבנו את הגישה שלהם עם הסגנון של להקת המי. שלושתנו ראינו יחד את הנדריקס בפסטיבל מונטריי ואז החלטנו להקים שלישיה משלנו. רבים קראו לנו אז להקת בלוז-רוק כי עדיין לא נולד המושג רוק כבד. טענו בזמנו שאנחנו מחקים את הנדריקס, אבל הקהל נמשך אלינו. מצד שני, מוזיקאים אחרים נרתעו מאיתנו. זכור לי שלהקות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין התנהגו כלפינו ביהירות לא נעימה. אבל הצלחנו להשיג חוזה הקלטות טוב וחברת התקליטים ממש עמדה מאחורינו".

הביקורות בזמן אמת נעו בין התלהבות לבין חוסר הבנה מוחלט של הרעש החדש. עיתון בילבורד פרסם ביקורת מפרגנת על התקליט במרץ 1968: "הנה אלבום שמשקף את הרוק הפסיכדלי. הצליל החי של הלהקה הזו נקלט פה היטב. זה אלבום מלהיב שצריך להימכר היטב". לעומת זאת, בעיתון האמריקאי KRLA היו קצת יותר ספקניים ופורסמה שם ביקורת במרץ 1968: "הם מנגנים חזק וחורקים היטב. אבל אי אפשר להשוותם להנדריקס וללהקת CREAM, שטובים מהם. זה לא אומר שהם גרועים לחלוטין. בכל זאת 'סאמרטיים בלוז' יצא כתקליטון ומושמע לא מעט".

המבקרים אניני הטעם לא חסכו את שבטם. ברולינג סטון נכתב בביקורת קוטלת על התקליט באפריל 1968: "החברים של הלהקה הזו לא מבינים עדיין שצריך להפריד בין צליל חי לצליל של אלבום. ההפקה של האלבום לא ממש טובה ונחוץ עוד כלי נגינה אחד כדי להשלים את הצליל של הלהקה, כי הם לא נגנים טובים כשלישיה". והכי נחרץ היה המבקר בעיתון CHEETAH, שם נכתב בביקורת במאי 1968: "הנדריקס ולהקת CREAM הצמיחו המון חקיינים אמריקנים שלא מצליחים להבין את הסגנון היטב. להקת בלו צ'יר היא הרועשת מכולן. הפעם היחידה בה הם מצליחים לייצר קצב, גם הוא מרושל וזה בשיר OUT OF FOCUS".

היום שבו ארית'ה פרנקלין הייתה בשני מקומות בו זמנית. ב-16 בינואר בשנת 1969 התקשר עורך הדין של הזמרת, ארית'ה פרנקלין, לתחנת המשטרה בפלורידה. הוא ביקש להודיע להם על אישה שהופיעה שם כפרנקלין - באופן משכנע למדי - אך היא זיוף.

זה היה יום חמישי, ה-16 בינואר 1969, כאשר הטלפון צלצל בתחנת המשטרה המנומנמת בפלורידה. על הקו היה עורך דין נסער, נציגה הרשמי של מלכת הנשמה בכבודה ובעצמה, ארית'ה פרנקלין. בפיו הייתה טענה שנשמעה תחילה כמו בדיחה גרועה או הזיה של מעריץ נלהב מדי: הוא דיווח על אישה שמופיעה ברחבי המדינה תחת השם ארית'ה פרנקלין, והחלק המטריד ביותר היה שהיא עשתה זאת באופן משכנע למדי. אבל זו הייתה זיוף מוחלט. ארית'ה האמיתית הייתה בכלל במקום אחר, בעוד שכפילה מסתורית גנבה את ההצגה – ואת הכסף.

השוטרים, שרגילים לטפל בגנבי רכב או בקטטות ברים, מצאו את עצמם במרכזה של דרמה מוזיקלית מהסוג המשובח ביותר. הם מיהרו לעצור את המתחזה, אישה צעירה בשם ויקי ג'ונס, אך מהר מאוד התבררה התמונה המלאה: ג'ונס לא הייתה פושעת מתוחכמת, אלא קורבן של נסיבות ושל אמרגן חסר מצפון בשם לאוול הארדי. הארדי, צעיר בן 24 עם חושים חדים לכסף מהיר ומוסר מפוקפק, נעצר והודה באשמה הנובעת מהופעה מתוכננת של מה שכינה "מיס פרנקלין". ההופעה בוטלה ברגע האחרון על ידי שני מעריצי הזמרת, שחשו שמשהו מסריח בסיפור הזה והבינו שמדובר במתיחה.

כשהרוחות נרגעו והאזיקים הוסרו, התגלתה הזמרת שמאחורי הפאה. ויקי ג'יין ג'ונס, זמרת נשמה מוכשרת בפני עצמה, עמדה מול העיתונאים והחוקרים ושפכה אור על הפרשה. היא לא ניסתה להסתתר. "אני לא היא. אני לא דומה לה. אני לא מתלבשת כמוה ובטוח שאין לי את הכסף שלה. אבל אני נשמעת כמוה", כך אמרה גברת ג'ונס. היה לה חשוב לטהר את שמה.

הסיפור של ויקי היה נוגע ללב כמעט כמו בלדת סול. מיס ג'ונס סיפרה לשריף שהארדי איים עליה שיכריח אותה להתחזות לזמרת הנשמה המפורסמת. עבור בחורה צעירה שרק רצתה לשיר, הלחץ היה בלתי נסבל. "מעולם לא פגשתי את ארית'ה פרנקלין ומעולם לא ראיתי אותה מלבד בטלוויזיה", אמרה ויקי, ששמה האמיתי הוא בכלל מארי ג'יין ג'ונס והיא הייתה בת 27. ועדיין, הכישרון שלה היה אמיתי לחלוטין. האנשים בהופעתה בפורט מאיירס נתנו לה מחיאות כפיים סוערות אחרי שהיא שרה כשהיא חובשת פאה ושמה הרבה איפור, לדבריה. הקהל, שלא ידע שהוא צופה בחיקוי, נסחף אחרי הקול האדיר שלה, הוכחה לכך שגם אם השם היה מזויף, הנשמה הייתה אמיתית.

הקשר בין השניים החל זמן מה קודם לכן. בתחילה הארדי ביקש ממנה להתחזות לפרנקלין כשפגש אותה בריצ'מונד, וושינגטון. ויקי, שחששה מההשלכות, סירבה בתוקף. "אני אמרתי לא", היא אמרה אבל הארדי פנה אליה שוב בנובמבר, וביקש ממנה להופיע בשמה הפרטי. זו הייתה מלכודת קלאסית. "הוא אמר לי שישלמו לי 1,000 דולר עבור שש הופעות. כל הזמן חשבתי שאני הולכת לעשות את ההופעות בשמי". אבל כשהגיע רגע האמת, הארדי שינה את הכללים והפך את מארי ג'יין לארית'ה בעל כורחה.

כדי להבין עד כמה נועז היה המהלך הזה, צריך להיזכר בסטטוס של ארית'ה פרנקלין באותה תקופה. היא לא הייתה סתם זמרת, היא הייתה מלכה אמיתית. השירים שלה שלטו במצעדים והפכו להמנונים. הלהיט הגדול ביותר שלה שבוודאי היה ברפרטואר של המתחזה, RESPECT, היה בכלל שיר של אוטיס רדדינג. רדינג עצמו אמר על הביצוע של פרנקלין: "היא פשוט לקחה את השיר הזה ממני. הוא כבר לא שלי". ארית'ה שינתה את השיר והוסיפה לו את האיות המפורסם R-E-S-P-E-C-T. ויקי ג'ונס נאלצה להיכנס לנעליים הענקיות האלה ולשיר את המילים הללו, עם מעט מאד כבוד לרפרטואר מלכת הנשמה, מול קהל משולהב, כשהיא יודעת שהיא חיה בשקר.

בסופו של דבר, הצדק בסיפור הזה היה מוזיקלי לא פחות מאשר משפטי. השופט שדן בתיק ביקש מוויקי לשיר בפני בית המשפט כדי להוכיח את טענתה שהיא אכן נשמעת כמו פרנקלין. היא פתחה את פיה ושרה את I NEVER LOVED A MAN THE WAY I LOVE YOU. הלסתות בבית המשפט נשמטו. היא שרה כל כך טוב, שהתובע המחוזי החליט לבטל את כל האישומים נגדה, מתוך הבנה שהיא הייתה קורבן לניצול וכישרון מבוזבז.

הסיפור המטורף הזה לא נגמר רק בשחרור ממעצר. השמועה על הזמרת האלמונית שיכולה להישמע בדיוק כמו ארית'ה פרנקלין הגיעה לאוזניו של הדוכס הגדול של הג'אז, דיוק אלינגטון. הוא כל כך התרשם מהסיפור ומהקול שלה, שהוא לקח אותה תחת חסותו ונתן לה עבודה כסולנית בתזמורת שלו לזמן מה. כך, מתוך תקליט מזויף והופעה במרמה, נולדה קריירה קצרה אך אמיתית לחלוטין.

אבבא בתקליטון סבבה! ב-16 בינואר בשנת 1979 יצא תקליטון חדש ללהקת אבבא, עם השיר CHIQUITITA. צדו השני בא עם שיר בשם LOVELIGHT.

לאחר תקופת יובש שנמשכה יותר מארבעה חודשים ארוכים – נצח במונחים של מכונת הלהיטים השוודית – נחת על המדפים תקליטון חדש של להקת אבבא, שנשא את השם האקזוטי CHIQUITITA. באוויר היה מתח לא רק בגלל ההמתנה למוזיקה חדשה, אלא בעיקר בגלל הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים; הלם הגירושין של הזוג המלכותי של הפופ, אנייטה פלצקוג וביורן אולבאוס, היה עדיין טרי וכואב. המעריצים חששו שהסוף קרב, אבל היה ברור שהציבור עדיין היה להוט מאוד לקנות כל פיסת ויניל שיצאה תחת ידיהם של הארבעה.

אבל כמו תמיד אצל החבורה המוכשרת הזו, הדרך אל הלהיט הייתה מפותלת ומעניינת. השיר, שהפך לאחד המזוהים ביותר עם הרביעייה, התחיל את חייו בזהות אחרת לגמרי. במקור השיר נקרא "בזרועות רוזליטה". ביורן אולבאוס, המוח המילולי מאחורי השיר, אהב מאוד את השם רוזליטה, אך ככל שניסה לחבר לו מילים, הוא נתקל במבוי סתום ולא מצא סיפור תואם שירגש אותו. אז הוא החליט לעשות תפנית חדה, זנח את רוזליטה לטובת שם לטיני אחר והפך את זה ל-CHIQUITITA, מילה בספרדית שמשמעותה ילדה קטנה או קטנטנה.

מבחינה מוזיקלית, השיר הציג צד אחר ובוגר יותר של הלהקה. הפתיחה האקוסטית העדינה הזכירה לרבים את הסגנון של צמד הפולק הידוע סיימון וגרפונקל, ובמיוחד את הלהיט שלהם EL CONDOR PASA. בני אנדרסון וביורן אולבאוס רצו ליצור משהו שונה מהדיסקו המהיר שאפיין אותם באותה תקופה.

אך הלהיט הזה לא נועד רק למצעדים ולרווחים אישיים. זה השיר שהלהקה תרמה את כל הכנסותיו לארגון יוניצ'ף, קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, באותה שנה. המחווה הזו התרחשה במסגרת קונצרט ענק שנערך בניו יורק בשם MUSIC FOR UNICEF CONCERT, יום לפני יציאת התקליטון. אבבא ביצעו את השיר על הבמה והוכיחו שלמרות המשברים האישיים והגירושין הכואבים, הלב שלהם נשאר במקום הנכון. עד היום, התמלוגים מהשיר הזה ממשיכים לזרום לארגון ולעזור לילדים ברחבי העולם, מה שהופך את CHIQUITITA לא רק ללהיט פופ אלא למפעל צדקה בפני עצמו.

השאפתנות של הלהקה לא נעצרה באירופה. כדי לאפשר פריצת דרך משמעותית בדרום אמריקה, אבבא גם הקליטה גרסה בשפה הספרדית של השיר הזה, למרות העובדה המשעשעת שהלהקה מעולם לא למדה את השפה בצורה מסודרת. דמיינו את המחזה: ארבעה שוודים עומדים באולפן ומנסים לשבור את השיניים עם מילים בספרדית. השוודים שרו את השיר בצורה פונטית, כשהם קוראים את ההברות מדף מבלי להבין תמיד מה הם שרים, ומאמציהם הגבירו את הפופולריות שלהם במספר מדינות באמריקה הלטינית בצורה מסחררת. הגרסה הספרדית הפכה ללהיט ענק במדינות כמו ארגנטינה ומקסיקו, והוכיחה שמוזיקה טובה חוצה כל מחסום שפה.

ההפקה של השיר הזה, שנכלל מאוחר יותר בתקליט VOULEZ-VOUS, הייתה מוקפדת להפליא. ההקלטות נערכו באולפני פולאר בשטוקהולם, המקום שבו נוצר הקסם השוודי. למרות שהשיר מסתיים בצורה קצבית, הוא נחשב לאחת הבלדות החזקות ביותר של הלהקה. ההצלחה הייתה מיידית: השיר כבש את המקום הראשון במצעדים בבלגיה, פינלנד, אירלנד, מקסיקו, ניו זילנד, רודזיה (דרום אפריקה), ספרד, שווייץ וכמובן הולנד. בבריטניה הוא הגיע למקום השני המכובד. נראה שגם גירושין וגם ארבעה חודשי שתיקה לא יכלו לעצור את אבבא מלהמשיך ולשלוט אז בעולם הפופ ביד רמה.

ב-16 בינואר בשנת 2021 מת המפיק המוכשר והמעורער פיל ספקטור מקורונה, לאחר שהועבר מבית הכלא לבית חולים. בן 81 במותו.

פיל ספקטור נחשב למפיק מוזיקה גאון, מטורף, עריץ וחולה שליטה בלתי שפוי. השילוב של כל אלו הפך לטרגדיה אחת גדולה. ספקטור יצר בשנות השישים שיטת הפקה מיוחדת ששמה "חומת הצליל" ובה נגנים רבים שניגנו בו זמנית בהקלטה, כדי ליצור צליל עשיר. להיטו הראשון, בגיל 17, היה TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM – לפי המילים שנחרטו על מצבת אביו, שהתאבד כשפיל היה בן תשע ולבו נשבר לחתיכות. לרוב הוא היה ידוע כבר אז בחזותו המוזרה, בנפשו המתוסבכת וביחס הנוקשה שנהג להפיל על האנשים אותם הפיק. עדיין, כולם העריצוהו בגלל שיטת צליל אותה רקח וקרא לה "חומת הסאונד". הוא השיג אותה עם העסקת נגנים רבים בהקלטה, בעת ובעונה אחת.

ספקטור אמר על שיטת הפקתו במלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות". השירים והתקליטים שיצר היו חייו. הוא נשם אותם. הוא הפיק תועלת מהאנשים שעבדו לצדו. הוא השתמש בהם ואז זרק אותם. הוא ראה אנשים כמשהו שניתן להשתמש בו ולזרוק לאנחות – במיחד נשים. הזמרות ששרו בהפקותיו חוו, פעמים רבות, ניצול מחפיר מטעמו ונותרו עם הכאב. סיפורים בעייתיים שנקשרו לשמו החמירו עם השנים, עם מאבטח צמוד שהיה לצדו וסמים ואלכוהול שהיו מרכיבים קבועים בתפריט היומי שלו.

אחרי שנישא לזמרת רוני בנט, מהרכב הרונטס אותו הקים, הוא גרם לה במהרה להבין לאיזה מלכודת היא נפלה. ספקטור נהג לנעול אותה באחוזה החשוכה כשאינו מרשה לה להיפגש ולדבר עם אף אחד. במקרים היחידים שהרשה לה לצאת, הוא הכריח אותה לנהוג במכונית עם בובה מתנפחת בדמותו שהוצבה במושב שלצידה, כדי שגברים לא יתחילו איתה. רוני הסכימה לזה, כי רק כך יכלה לצאת מהבית. השניים אימצו ילד, דונטה, שחייו הפכו גם הם לגיהנום, כשספקטור נעל אותו בתנאים שדמו לבית סוהר. בחג מולד העניק ספקטור לאשתו מתנת חג מיוחדת; זוג תאומים יתומים שאימץ. רוני רתחה מזעם. לבסוף היא הצליחה לברוח מהכלוב, יחפה כי ספקטור לקח את כל נעליה, ובספרה האוטוביוגרפי ציטטה אותו אומר: "אם הכלבה הזו תנסה לברוח ממני, אהרוג אותה בשניה בה היא תצא מהבית".

ג'ון לנון, שעבד עמו במשך שנים, גילה את הסכנה בשנת 1974. לנון חשב שספקטור נושא באקדחו קליעי סרק, אבל יום אחד נשמע לפתע רעש ירייה אדיר מכיוון חדר הבקרה שבאולפן. כולם קפאו במקום. במרכז החדר עמד ספקטור עם אקדח חם בידו, שהלוע שלו לכיוון התיקרה. לנון מיהר להגיב: "פיל, אם אתה רוצה להרוג אותי, אז תהרוג אותי עכשיו אבל שלא תעז להרוס את השמיעה שלי, כי אני זקוק לה". לאונרד כהן עבד עמו בשנת 1977 על אלבום (DEATH OF A LADIES` MAN) וסיפר: "יום אחד הוא עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השניה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי". עם האקדח שמוצמד לרקה של כהן העייף מיום של הקלטה, ספקטור הכריח אותו לשיר שוב למיקרופון.

בתחילת 2003 הוא אמר בראיון לעיתון "טלגרף": "אני נוטל תרופות נגד סכיזופרניה, אבל לא הייתי אומר שאני סכיזופרני. יש לי אישיות דו-קוטבית, וזה מוזר. אני האויב הכי גרוע של עצמי. יש בתוכי שטנים שנלחמים בי".

ב-2 בפברואר 2003 ביקש ספקטור לצאת לבלות, לאחר תקופה של התבודדות. הוא הזמין את חברת נעוריו, רומי דייויס, למסעדה. שם היא ביקשה שלא ישתה אלכוהול עם התקופות שהוא נטל. זה הרס לו את הבילוי ובמהרה הוא החזיר אותה לביתה וחזר למסעדה, הפעם כדי לבלות עם המלצרית שם, קת'י סאליבן. השניים יצאו למסעדה אחרת והוא שתה כמות רבה מאד של אלכוהול, כשלקראת חצות הוא אמר לה, "בואי נמשיך מכאן למועדון HOUSE OF BLUES".

השניים עברו למועדון השוקק בהוליווד, ובכניסה לחדר האח"מים נתקל ספקטר במארחת, לנה קלארקסון בת ה-41. היה רגע של בלבול; היא לא הכירה או זיהתה את ספקטור, ובתחילה סירבה לתת לו להיכנס לאזור החברים בלבד. ספקטור ניסה להפעיל את משפט הידוענים האולטימטיבי – "את לא יודעת מי אני?", אך לשווא. עובד אחר במועדון הגיע כדי להחליק את העניינים ואמר למארחת שיש להתייחס לספקטור כחבר מיוחד של השחקן דן אקרויד, שהיה לו שם מעמד של זהב. קלארקסון התנצלה בפניו, הציגה את עצמה, ואז הובילה אותו ואת סאליבן לפינת ישיבה.

עבור קלארקסון, השנה הקודמת הייתה קשה במיוחד. הסרטים ותפקידי טלוויזיה שהפכו אותה לכוכבת פולחן קטנה בשנות העשרים לחייה, ונמשכו בשנות השלושים המוקדמות לחייה, כמעט התייבשו, וניסיונותיה לסלול קריירה חדשה כסטנדאפיסטית נפגעו בגלל תאונה בה החליקה ושברה את שני פרקי ידיה ואת התכנית המקצועית שלה. עבודה כמארחת במועדון ההוא נראתה לה פתרון זמני טוב.

באחת וחצי בלילה רצתה סאליבן לעזוב וספקטור פשוט המשיך לשתות לשכרה. היא הזמינה מים ובכך גרמה לו להתפוצץ ולסלקה משם. הוא נותר לבד כשבשתיים בלילה ניגשה אליו קלארקסון, "מר ספקטור, האם להביא לך עוד משהו? שמי לאנה". הוא ענה, "לאנה, אולי פשוט תשבי לידי ונשתה משהו ביחד?". היא שאלה את הממונה עליה, האם היא יכולה לקבל הזמנה מספקטור לשתות משהו. מנהל המועדון השיב, "לא, את במשמרת". ספקטור השיב, "טוב, אולי מאוחר יותר".

כחצי שעה לאחר מכן נסגר המועדון ובחוץ הפציר ספקטור בקלארקסון, "בואי איתי, אני אראה לך את האחוזה שלי". היא הייתה עייפה וביקשה ללכת לביתה. ספקטור לא ויתר וכשנכנסה למרצדס המפוארת, היא אמרה בשקט לנהג הפרטי, אדריאנו דה סוזה, שסגר אחריה את הדלת, "זה בסדר. אני אשאר למשקה אחד בלבד".

ספקטור התעצבן והורה לה לא לדבר עם הנהג אלא רק איתו. בדרך הוא שלף את נגן הוידאו והראה לקלארקסון את הסרט הקולנועי, KISS TOMORROW GOODBYE. כשהגיעו, ספקטור השיכור התעקש שיעלו במדרגות הרבות שהובילו לדלת הכניסה. דה סוזה בינתיים נסע להחנות את הרכב קרוב לפתח האחוזה.

קצת לאחר חמש לפנות בוקר שמע לפתע דה סוזה, שנשאר ברכב, צליל יריה מבהיל. הוא יצא מהמכונית, אבל לא ראה שום דבר שגוי וחזר לתוכה. אז ספקטור הגיח מהדלת האחורית והנהג שוב יצא מהמכונית. ספקטור עדיין היה לבוש בבגדי הבילוי שלו. בידו הימנית היה אקדח שהוא החזיק קרוב לבטנו והנהג יכל היה לראות דם על גב של היד. זה היה בשלב הזה שספקטור אמר לו, "אני חושב שהרגתי מישהי". כשהסתכל לתוך המסדרון, דה סוזה יכל לראוות את לאנה קלרקסון, שמוטה בכיסא עם דם על פניה. הוא שאל בבהלה, "מה קרה, אדוני?" וספקטור משך בכתפיו ואמר, "אני לא יודע" ולאחר מכן פנה חזרה לעבר הבית. דה סוזה ניסה להתקשר למוקד 911 בטלפון הנייד שלו, אבל היה כל כך מזועזע שלא הצליח לבצע את השיחה. הוא חזר למכונית ונסע מחוץ לאחוזה. כשחש שהגיע למקום בטוח יותר, הוא שוב חייג 911 - "שלום, שמי אדריאנו. אני הנהג של פיל ספקטור ואני חושב שהבוס שלי הרג אדם. תוכלו לשלוח ניידת? מפני שאני הנהג, אני מחכה בחוץ... בבקשה, תבואו".

פיל ספקטור לא התקשר כלל למשטרה לאחר המעשה...

השוטרים שהגיעו מצאו את גופתה של קלארקסון על כסא. היה ברור שהיא נורתה בפניה וחתיכות משיניה היו מפוזרות על השטיח האדום מקיר לקיר. לצד הגופה הייתה שידה מעץ ובמגירה הפתוחה נראה נרתיק שתאם את האקדח החם, בקוטר 0.38 קליבר, שנח על השטיח, ליד רגלה השמאלית של קלארקסון. על כתפה היה מונח התיק שלה, כמי שביקשה לצאת מהאחוזה אך הדבר נמנע ממנה.

ניתן היה לראות את ספקטור עושה את דרכו במורד המדרגות ומופיע בדלת האחורית. הוא כבר לא לבש את הז'קט הלבן וידיו היו בכיסים. הוא נראה "נסער קלות" ושוטר אמר לו להרים את ידיו מעל ראשו. ספקטור עשה זאת ואז הניח את ידיו בכיסיו שוב ופנה להיכנס לבית ואמר, "אתם חייבים לבוא לראות את זה. צר לי שזה קרה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה קרה. אני לא שיכור ואני לא אידיוט. אני יכול לספר לכם מה קרה".

השוטר הורה לו שוב להוציא את ידיו מכיסיו, וכשהוא סירב, זה ירה לעברו חיץ טייזר שלא ממש השפיע. לאחר מאבק קצר, שני שוטרים הצליחו לאזוק את ידיו. ספקטור שכב עם הפנים כלפי מטה על הרצפה. "אין צורך לאזוק אותי. אני יכול לספר לכם מה קרה", הוא הגיב קול שהפך תקיף יותר, "מה הבעיה שלכם, לעזאזל? אלוהים אדירים. רדו ממני, לעזאזל! זה טיפשי. צר לי שיש כאן אישה מתה. אבל צר לי, זה פשוט קרה. זאת הייתה טעות. אני לא רוברט בלייק. אני יכול להסביר. אני לא מבין מה הבעיה הדפוקה שלכם. האקדח ירה בטעות. אוי, אלוהים".

קצת אחרי שש בבוקר הושם פיל ספקטור במעצר בחשד להפרת סעיף 187 לפי חוק העונשין בקליפורניה - רצח מדרגה שניה (שהוא רצח ללא כוונה תחילה). משם הועבר ספקטור למשטרת אלהמברה, שם הוזעק עורך דינו, שמיהר לתכנן את השחרור בערבות. הוא שוחרר בערבות עבור מיליון דולר, כשבינתיים נמצאו בחיפוש באחוזה כלי נשק נוספים ותחמושת קליעים לרוב. למרות שדמה של קלארקסון נשאר בשקעים בגוף האקדח, נראה שהוא נוקה לפני שהונח, על ידי ספקטור, ליד רגלה השמאלית. בחדר סמוך מצאה המשטרה חיתול בד ספוג במים ובדמה של קלארקסון. היה ברור שמישהו ניגב את פניה של קלארקסון בבד זה וניסה לשטוף אותו דווקא באסלה ולא בכיור. מריחות דמה נמצאו גם על ידית הדלת האחורית ועל גבי מעקה עץ המוביל לקומה העליונה. שם מצאו השוטרים את הבגד שלבש ספקטור באותו ערב; השרוול השמאלי של הז'קט היה מכוסה בדם.

ספקטור נלקח לתחנת המשטרה כשהוא לוחמני ומתעלל מילולית, קורא לסוהר "תחת שמן". הוא הדיף ריח של אלכוהול ונראה שהיה שתוי. הוא סירב פעמיים לבצע בדיקת אלכוהול. ספקטור שאל אם הוא יכול להתקשר לעורך הדין שלו ונאמר לו שהוא יכול לעשות זאת לאחר שיירגע וישתף פעולה עם הסוהרים ויספק מידע. בשלב זה ספקטור שינה פתאום את הנושא ואמר, "אני לא יודע מאיפה היא השיגה את האקדח אבל היא התחילה לנופף בו. אמרתי לה להניח את האקדח, אך היא סירבה והתחילה לשיר את שיריי. היא לקחה את האקדח, כיוונה אותו לראשה ונפלה בחזרה לכיסא, זורק את ראשה לאחור". זו גרסה בעייתית לנוכח העובדה שקלארקסון לא ידעה כלל מי הוא, כשנכנס למועדון, כמה שעות לפני כן.

לאחר מכן הוא התפוצץ מול חוקריו: "זה שטויות. אתם מחזיקים אותי כאן במשך שעות מזוינות ונעלתם אותי כמו איזה חתיכת חרא. ואתם מתייחסים אלי רע ומטלטלים אותי. ומתי מישהי מעמידה פנים שהיא המארחת במועדון 'בית הבלוז' ובאה אליי הביתה...ותזכרו שאני הבעלים של בית הבלוז! איפה שהגברת העמידה פנים שהיא עובדת, בסדר? ואז היא פשוט מפוצצת את הראש המזוין שלה בבית שלי ואתם באים ועוצרים אותי ומכים אותי. אני לא יודע מה הייתה הבעיה שלה, אבל היא לא הייתה המאבטחת בבית הבלוז והיא חתיכת חרא. בהחלט לא הייתה לה זכות להגיע לטירה המזוינת שלי. מה לעזאזל קורה איתכם, אנשים? מישהו מכם ישלם על זה ואתם, המזדיינים, נכנסים אליי הביתה ומחטטים בבית המזוין שלי, ואתם קושרים אותי כמו חזיר מזוין בזמן שמישהי התאבדה שם".

בשבע בערב שוחרר ספקטור ממעצר בערבות בסך מיליון דולר. הוא הורשה לצאת מתחנת המשטרה דרך הכניסה האחורית, כדי להימנע מהעיתונות הממתינה. באופן זמני אין לו אפשרות לחזור לאחוזתו. כמה ימים לאחר מכן, ספקטור חזר לביתו. השטיחים כבר נוקו והכיסא שבו נמצאה גופתה של קלארקסון נלקח.

המשפט נגד פיל ספקטור ספג שורה של עיכובים לפני שיצא לדרך ב-25 באפריל 2007. עברו כמה שנים מאז הירי ולצוות הגנה היה מספיק זמן לאסוף חומרים. ספקטור בחר להפוך את המשפט לתיאטרון האישי שלו, כשהגיע עם פיאה מנופחת ומוגזמת ומשך תשומת לב רבה מהקהל ומהתקשורת הצמאה. השופט, לארי פידלר, לא שכח לציין, בתחילת הסשן, לחבר המושבעים, "זכרו היום שהתכנסנו כאן משום שמישהי מתה". ספקטור הגיב עלל כך בראיון: "השופט אמר את זה כי הוא בן זונה מרושע שלא מחבב אותי".

למגזין "אסקווייר" הוא סיפר אז בראיון: "לא עשיתי שום דבר רע. התקשרתי למשטרה בעצמי. התקשרתי למשטרה... היא נישקה את האקדח. אין לי מושג למה - מעולם לא הכרתי אותה, אפילו לא ראיתי אותה לפני אותו לילה. אין לי מושג מי היא הייתה. אני לא יודע מאיפה או איך היא השיגה את האקדח. היא הייתה רועשת ושיכורה עוד לפני שיצאנו מהמועדון. היא תפסה בקבוק טקילה מהבר לקחת איתה לאחוזה. לא הייתי שיכור. היא הרגה את עצמה. מה שקורה פה זה תפירת תיק".

אדריאנו דה סוזה התייצב כעד ראייה ובעת עדותו נראה לפתע שינוי מהותי בפניו של ספקטור; הוא לפתע נראה מבוהל ומבין שמשהו באמת קרה איתו. עדות זו הייתה הרסנית לסניגוריה, שניסתה לתקן את מצבה עם הצגת דה סוזה הברזילאי כאיש שלא הבין את המשפט "אני חושב שהרגתי מישהי", כשלמעשה ספקטור אמר, "אני חושב שמישהי נהרגה". חלק מחבר המושבעים נעלב מגישה זו שזילזלה באנשים עם מבטא זר. הסנגור הוסיף וניסה להוכיח שרעש המזרקה, בכניסה לאחוזה, היה כה חזק שהנהג לא יכל לשמוע קול ירי.

התובעים זימנו למשפט נשים שהכירו אותו מתקופות שונות. סטפני ג'נינגס סיפרה שספקטור איים עליה באקדח כשהיו, בחדרים נפרדים, בבית מלון והוא דרש שהיא תהיה איתו. "חשבתי שהוא הולך לירות בי למוות". המשטרה שהגיעה שילחה אותה לדרכה בחושבה שהיא נערת ליווי. בהמשך אותה שנת 1994 התקשר אליה ספקטור שוב להזמינה למסיבת יום ההולדת שלו. היא סירבה והוא אמר במשיבון שלה, שהושמע במשפט, "שמעתי את דברייך ואני אדאג שלא תעבדי יותר לעולם. את מניאקית דפוקה וזונה שקרנית. אל תתעסקי איתי. לא מאיימים על זונה במין, כי אדאג שתהיי מובטלת ואצליח במשימה זו. את יודעת מי מדבר תסמכי עליי, אני טוב במה שאני עושה. אז ביי ולכי לעזאזל".

דברה רוביטייל אמרה שבשנת 1975 הוא כיוון אליה אקדח כדי למנוע ממנה לעזוב אחרי קיום יחסי מין איתו. גם מליסה גרוסבנור סיפרה על אקדח שהצמיד בין עיניה ואמר, "אם תעזבי את האחוזה, אני אהרוג אותך". הן לא היו היחידות במשפט סיפור שקו עלילתו דומה – שתיה, סקס, דחייה, רצון לעזוב, איום באקדח. "הוא נראה אחוז שדים", אמרה אחת מהן בקול רועד.

התובעים אמרו כי ספקטור ירה בקלארקסון בזעם המופעל על ידי אלכוהול לאחר שהתנגדה לו אך הם לא הצליחו להציג ראיות משפטיות שהניחו את האקדח בידו. אנשי ההגנה הציגו את קלארקסון כשחקנית מיואשת מהקריירה המדשדשת ומכלכלתה המרוששת ווהוכיחו, באופן מדעי, שהיא אחזה באקדח בעת הירי ולא ספקטור. בגרסה שלהם, ספקטור ירד במדרגות, ראה את קלארקסון במבואה עם האקדח בפיה, מיהר אליה כשהוא מרים את ידיו וצועק, "לא!". תמונה זו תאמה את ממצא הזיהוי הפלילי עמו באה התביעה (כתם דם אחד קטן בז'קט הלבן שלו ולא כמות דם גדולה שנספגה בו). טיעון זה ריסק את התביעה.

כשהוא בינתיים משוחרר בערבות, ספקטור נישא בינתיים לאשתו השלישית, ראשל שורט, שהייתה צעירה ממנו בכ-40 שנה. חתונתם נערכה בזירה בה נהרגה קלארקסון ומאז היא עשתה רעש רב בבית המשפט ולא פעם עיצבנה את השופט. עבור ספקטור, נראה היה שיש לסיכוי שהוא יואשם ברצח השפעה מועטה על פעילותו או התיאבון שלו. ספקטור חי אז כרגיל ומצאו אותו לרוב במועדונים ובמסעדות.

ב-27 בספטמבר 2007 הגיעה החלטת חבר המושבעים, "לא הצלחנו להגיע למסקנה חד משמעית". השופט ביטל את המשפט וספקטור הצטרף למייקל ג'קסון, או ג'יי סימפסון ורוברט בלייק ששמם היה ברשימת המפורסמים שהתובעים בדרום קליפורניה לא הצליחו להרשיע בתיקים פליליים גבוהים. ספקטור ואשתו חזרו לאחוזה ובכניסתם לבית רקדו בשמחה רבה. משפחתה של קלארקסון רתחה מזעם מול עוד ידוען עשיר מאד שהצליח כך לחמוק מעונש.

התובע לא ויתר ודרש משפט חוזר. שנתיים לאחר מכן הובא ספקטור לבית המשפט, כשהוא נראה שברירי ומזועזע, לחידוש המשפט נגדו. הוא היה בטוח בצדקתו כשהפעם ניצב לצדו צוות סניגוריה שונה מהפעם הקודמת אך התקשורת כבר איבדה בזה עניין והמשפט לא התנהל כקרקס. הפעם הגיע חבר המושבעים לכלל החלטה; פיל ספקטור מואשם ברצח מדרגה שנייה עם אקדח. ספקטור נידון ל-19 שנים ועד מאסר עולם, בכלא קורקרן בצפון קרולינה.

בדצמבר 2020 הוא חש לא בטוב; הוא התקשה לנשום, השתעל כל הזמן והועבר מהכלא לבית החולים ומת מנגיף הקורונה, ב-16 בינואר 2021, בגיל 81. ולנה קלארקסון? כל חייה היא רצתה להיות מפורסמת וזה אכן קרה... לאחר מותה... כשהיא קבורה במקום בו כה רצתה להצליח – הוליווד - ומתויגת, ללא צדק, כשחקנית נואשת של סרטים מסוג ב' שהגורל זימן לה מפגש גורלי עם פיל ספקטור.

הפולחן יוצא לדרך! ב-16 בינואר בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת BLUE OYSTER CULT.

הדרך לתקליט הזה לא הייתה סוגה בשושנים. הלהקה הזו החליפה שמות כמו שאנשים מחליפים גרביים. הם התחילו בתור SOFT WHITE UNDERBELLY, עברו להיות STALK-FORREST GROUP, ורק אחרי שסנדי פרלמן, שתפקד גם כמפיק, מנהל ומשורר לעת מצוא, החליט שהם צריכים שם שיישמע כמו מתכון לצרות, נבחר השם הנוכחי. השם, אגדיר זאת בעדינות, נשמע כמו משהו שיצא מסרט מדע בדיוני הזוי, והוא אכן מבוסס על שיר שפרלמן כתב על קבוצת חייזרים שמשפיעה בסתר על ההיסטוריה של כדור הארץ. כן, החבר'ה האלה היו רציניים לגבי המוזרות שלהם.

התקליט עצמו הוא יצירה מהודקת, עטופה בעטיפה מסתורית בשחור-לבן. אבל מה שבתוך החריצים של הוויניל הוא הסיפור האמיתי. המבקרים כבר מיהרו להדביק להם את הכינוי בלאק סאבאת' האמריקאים, אבל האמת היא שהחבר'ה האלה, דונלד בק דארמה רוזר בגיטרה, אריק בלום בשירה, אלן לנייר בקלידים והאחים ג'ו ואלברט בושארד, מביאים משהו הרבה יותר מורכב לשולחן.

קחו למשל את השיר הפותח, TRANSMANIACON MC. זה לא סתם שיר על אופנוענים. לפי יודעי דבר, הטקסט עוסק בפסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה, שם התרחשה הטרגדיה המפורסמת עם הרולינג סטונס. השיר מתאר את האירוע מנקודת המבט של חבורת האופנוענים, ומכניס את המאזין ישר לאווירה אפלה ומחוספסת.

אחד הרגעים המצמררים והיפים ביותר בתקליט הוא השיר THEN CAME THE LAST DAYS OF MAY. זה לא סתם שיר, זו דרמה אמיתית. השיר נכתב על ידי הגיטריסט דונלד רוזר ומבוסס על סיפור אמיתי וטרגי שקרה לחברים שלו. שני סטודנטים מאוניברסיטת סטוני ברוק החליטו לנסוע למדבריות אריזונה כדי לבצע עסקת סמים מפוקפקת, בתקווה לקנות מריחואנה בזול ולמכור אותה ביוקר במעונות הסטודנטים. התוצאה הייתה עגומה למדי: הם נרצחו באכזריות והסחורה נגנבה. השיר מצליח להעביר את תחושת האובדן והתמימות שהתנפצה, עם סולו גיטרה שיכול לגרום גם לאבן לבכות. זהו תיאור מצמרר של איך החלום האמריקאי יכול להפוך לסיוט ברגע אחד של חוסר זהירות.

ויש כמובן את CITIES ON FLAME WITH ROCK AND ROLL. השיר הזה הוא המנון רוק במלוא מובן המילה. הריף המרכזי שלו הוא וריאציה מבריקה ומכוונת על השיר THE WIZARD של עמיתיהם הבריטים, בלאק סאבאת'. זהו שיר שמדבר על הרס, על ווליום ועל הכוח הבלתי נשלט של המוזיקה. מעניין לציין שהמתופף, אלברט בושארד, הוא זה ששר את השיר הזה, מה שנותן לו גוון קול מחוספס ושונה משאר התקליט. השיר הזה מיקם אותם מיד על המפה והוכיח שהם יודעים לכתוב ריפים שנתקעים בראש ולא יוצאים.

עוד פנינה בתקליט היא STAIRWAY TO THE STARS. זה שיר שמדגים את היכולת של הלהקה לשלב בין בוגי-רוק מקפיץ לבין טקסטים שלא מתביישים להיות קצת יומרניים. השיר עוסק באנשים שנוהגים במכוניות שלהם כמו משוגעים, דימוי לכוכבי רוק שחיים על הקצה. זה סוג השירים שנועד להישמע בפול ווליום כשאתם נוהגים (בזהירות, כן?) בכביש החוף.

הטקסטים בתקליט נכתבו בחלקם על ידי סנדי פרלמן ועל ידי מבקר הרוק ריצ'רד מלצר, מה שמסביר את העומק והמוזרות שלהם. הם לא שרים על אהבה נכזבת כמו כולם, אלא על קונספירציות, מדע, טכנולוגיה ומיסטיקה. הם יצרו כאן עולם שלם, מיתולוגיה פרטית שרק מחכה שתפענחו אותה. השילוב בין הגיטרות החותכות של רוזר לבין הקלידים של לנייר יוצר צליל עשיר, דחוס ולעיתים קרובות מאיים, אך תמיד מושך.

אז אם אתם מחפשים מוזיקה שתאתגר אתכם, שתגרום לכם לחשוב ובו זמנית תרעיד את הקירות, רוצו לחנות התקליטים הקרובה ובקשו את התקליט עם הסימן המוזר על העטיפה. BLUE OYSTER CULT כאן כדי להישאר, והם רק התחילו לחמם מנועים. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם, החבר'ה האלה באו לשרוף ערים עם רוק ועם עוד יותר פעמון פרה...

מעצב העטיפה היה ביל גאוליק. סנדי פרלמן, מנהל הלהקה, סיפר: "גאוליק למד בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד, והוא עזב שם והועבר לסטוני ברוק. הוא גר במעונות ונתקלתי בו, פשוטו כמשמעו, ביום שבו הוא פרש מגילה ענקית שעליה היו כל העיצובים האדריכליים שלו. הוא היה בערך כמו אלברט שפר שהוזמן על ידי היטלר לעצב את כל אירופה העתידית. וביל גאוליק עיצב את כל אמריקה העתידית, למרות שהוא לא הוזמן על ידי היטלר או אף אחד אחר לעשות כך. ולכן הרבה מעיצוב העטיפה באמת נמצא במגילות המקוריות האלה, שהיו כל כך הרבה גדולות שהן עברו לכל אורך הבניין. השעה הייתה לפנות בוקר בה הוא פרש את המגילה ושם נתקלתי בחומר לראשונה. הוא היה סוג של בחור אקסצנטרי, בלשון המעטה".

ברוכים הבאים לתיאטרון של סטיקס. ב-16 בינואר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת סטיקס ושמו PARADISE THEATRE.

ובכן, מדובר פה בתקליט קונספט במלוא מובן המילה, שהוא תיאור בדיוני ודרמטי של תיאטרון גן העדן של שיקגו, החל מרגע פתיחתו החגיגית ועד סגירתו העגומה ובסופו של דבר נטישתו המוחלטת. הסיפור של המבנה הזה שימש כמטאפורה מבריקה לזמנים המשתנים של אמריקה, המעבר החד והמבלבל מסוף שנות ה-70 אל עבר שנות ה-80 הנוצצות אך הקרירות. התיאטרון בא לשקף את אמריקה שאיבדה את הזוהר שלה, את התמימות ואת האמונה בעתיד ורוד יותר. למעשה, המבנה המקורי בשיקגו נפתח בשנת 1928, רגע לפני השפל הגדול, ונסגר ב-1958 כשהטלוויזיה השתלטה על הסלונים, מה שהפך אותו לסמל מושלם לחלומות שבורים.

להקת סטיקס הצליחה לבסס את עצמה כאחת מלהקות הרוק המסחריות והמצליחות יותר באמריקה החל מסוף שנות ה-70. החברים עשו זאת בסטייל עם תקליטים שנמכרו כמו לחמניות חמות כגון THE GRAND ILLUSION, PIECES OF EIGHT וגם CORNERSTONE. היו להם בלדות שהמיסו לבבות כמו BABE או קטעי רוק סוחפים כ- COME SAIL AWAY שגרמו לקהל להניף מצתים באוויר. אבל עם תחילת האייטיז, משהו באוויר השתנה. רוח תחרותית בריאה, שהניעה אותם בעבר, פינתה את מקומה בתוך הלהקה לדו-קיום מר ומתוח להחריד במהלך ההקלטות של התקליט PARADISE THEATRE. המצב אף הלך והחריף, כמו פצע שלא מפסיק לדמם, בתקליט שיצא אחריו, KILROY WAS HERE. דניס דה יאנג, הזמר וקלידן הלהקה הכריזמטי, משך אותה לכיוונים תיאטרליים שהשאר ממש לא היו מרוצים מהם, בלשון המעטה.

למרות הדרמות מאחורי הקלעים, ההצלחה הייתה מסחררת. התקליט PARADISE THEATRE היה היחיד של סטיקס שהגיע בארה"ב למקום הראשון במצעד המכירות היוקרתי של בילבורד, כשהוא מדיח משם את REO SPEEDWAGON (ובבריטניה הוא הגיע למקום ה-8 המכובד). אבל זה לא נגמר שם; היה זה התקליט הרביעי ברציפות שלהם בארה"ב שהגיע למעמד של פלטינה משולשת, הישג חסר תקדים באותם ימים. לעת עתה, נראה היה ש'תיאטרון פרדייז' ייצג את הטוב משני העולמות ושכולם קיבלו את מה שרצו: חזרה לרוק מורכב וגיטרות מנסרות, אליו שאפו הגיטריסטים טומי שאו וג'יימס יאנג, תוך שהם לא חוסכים בכמות של פאר והדר ברודוויי, אליהם משך דניס דה יאנג. אגב, כחלק מההפקה הגרנדיוזית, המהדורה הראשונה של התקליט הודפסה עם עיצוב הולוגרמה בלייזר על גבי צד ב' של הויניל, טכנולוגיה שנראתה אז כמו מדע בדיוני.

לתקליט זה יש מקום של כבוד, או אולי קלון, בתולדות המוזיקה גם כאחד התקליטים שהטריפו את הימין הדתי באמריקה ואת טיפר גור, אשתו של הסנאטור אל גור, שעמדה אז בראש הפאניקה המוסרית של שנות ה-80 וארגון ה-PMRC. להקת סטיקס הייתה אחת הלהקות שנאסר עליהן במפורש, בחוקים הזויים במדינות מסוימות, להכניס מסרים סאבלימינליים לתקליטים שלהן במטרה לקדם את השטניזם או השימוש בסמים. ארגונים דתיים טענו כי אם מנגנים את התקליט לאחור שומעים מסרים שטניים. השיר של סטיקס מהתקליט הזה שעורר את התגובה ההיסטרית הזו הוא SNOWBLIND. למרבה האירוניה, ולמעשה למרבה האבסורד, זה שיר עם מסר חזק וברור נגד סמים ונגד התמכרות לקוקאין, ולא בעדם. הקולות המוזרים שנשמעים בו הם פשוט עבודת אולפן יצירתית ולא קריאה לזמן שדים.

צ'אק פאנוזו, בסיסט הלהקה, שראה הכל מהשורה הראשונה, סיפר בספרו בגילוי לב: "בשלב זה, למרות ההצלחה שחוותה סטיקס, אני חושב שכולנו ידענו שזה רק עניין של זמן עד ההתפרצות הבאה. המתח היה פשוט גבוה מדי. כשהאגו של אחד מתחיל להאפיל על הכישרון, זו בעיה. קשה לשים את האצבע על מישהו ספציפי ולהטיל עליו את כל האשמה. עם זאת, רוב הסכסוכים כללו דמות משותפת, שניזונה מההצלחה המסחרית העצומה של הלהיט BABE. זה היה דניס דה יאנג. הייתה יומרה של דמוקרטיה, אבל ברור שדניס ישב בראש הענף. למרות המתח, כולנו התחלנו לעבוד על תקליט נוסף, PARADISE THEATRE. זה היה פרי מוחו של דניס. אני מאמין שהלהקה איפשרה אז לדניס לקחת אחריות פעם נוספת מכמה סיבות: זה היה ניסיון לפיוס לאחר שביקשנו ממנו לעזוב. לדניס אכן היה כישרון לייצר להיטים ובכנות, חשבנו שהרעיון די מגניב.

עם התקליט הזה הפכנו ללהקת הרוק הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשיג ארבעה תקליטי פלטינה משולשת. כיום, תקליטים רבים מגיעים לפלטינה משולשת, אבל בזמנו זה היה די הישג. החיים בתקופה ההיא היו משהו מטושטש שיכול רק להיות מוערך במלואו בדיעבד. עד גיל שלושים חייתי חיים שרוב האנשים רק חלמו לחיות. אבל זו תופעה מוזרה. כאשר אתה נלכד במערבולת, פתאום, אתה מתחיל לשכוח את כל שנות ההליכה דרך מטבח כדי לנגן בחתונה של מישהו. אתה שוכח את האנשים שזרקו מטבעות אליך באיזו במה מאולתרת. הכל הופך לזיכרון רחוק. אתה מרגיש מורם. אנשים מתייחסים אליך אחרת. עכשיו שאתה יכול להרשות לעצמך דברים ונראה שאתה מקבל הרבה דברים בחינם. מיתרי הגיטרה שפעם קניתי - בחינם. הגיטרה עצמה — בחינם. בגדים, נעלי ספורט, מחבטי טניס - ברור שהציעו לנו את זה. עכשיו כשהיה לנו את התקליט הנמכר ביותר והיינו שם מוכר, כולם רצו שנשתמש במותג שלהם מכל סוג שהוא. זה היה מטורף. אחרי כל השנים האלה של אכילה מפוזרת ושינה עם ארבעה אנשים בחדר אחד, אני זוכר כשקיבלנו את המחאת התמלוגים הגדולה הראשונה. היינו בהלם. אז כולנו שמחנו שהתקליט הצליח. אבל שוב פעם, דניס הוביל את הלהקה רחוק יותר משורשי הרוק שלנו. זה היה בעיקר היצירה של דניס - תיאטרון גדול, בומבסטי, תקליט תיאטרלי. הלחץ בתוך הלהקה עמד לקראת רתיחה".

ואי אפשר לדבר על ההצלחה בלי להזכיר את המוזיקה עצמה. תקליט זה הכיל שניים מלהיטיה הגדולים והבלתי נשכחים של הלהקה. השיר THE BEST OF TIMES נכתב על ידי זמר-קלידן הלהקה, דניס דה יאנג, הפך להמנון אצטדיונים והגיע למקום השלישי במצעד האמריקאי. דה יאנג סיפר עליו בהתרגשות: "בשבילי, השיר פשוט. זה מדבר על הרגע בו העולם משתגע, איך אתה מתמודד? ובמקרה הזה, זו האהבה בין שני אנשים, שהם יוצרים את גן העדן שלהם בתוך החברות שלהם, את האהבה שלהם זה לזו, ואת הבית שלהם... זה אומר שהזמנים הטובים ביותר הם כשאני לבד איתך".

הלהיט השני הענק מהתקליט, TOO MUCH TIME ON MY HANDS, היה סיפור אחר לגמרי. הוא נכתב על ידי הזמר-גיטריסט, טומי שאו, והיה התשובה הרוקיסטית והקצבית לבלדות של דה יאנג. השיר הגיע למקום התשיעי במצעד והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם סאונד האייטיז בזכות השימוש בסינתיסייזרים לצד הגיטרות. טומי סיפר שביקשו ממנו לכתוב שיר אחד נוסף לתקליט, שעוקב אחר הנושא של אולם קונצרטים שעולה לגדולה ואז מתפורר. הוא אהב את הקונספט, אבל התקשה לכתוב שירים שמתאימים לו, וזו הסיבה שהשיר הזה שלו לא עוקב אחר הנושא בצורה ישירה אלא עוסק בדמות אבודה.

ההשראה הגיעה אליו ברגע של הארה מוזיקלית. הייתה לו נסיעה ארוכה לאולפן ההקלטות, ובדרך לשם צץ בראשו לו ליין הבס המפורסם: "דאן-דאן דון-דון דון-דן-דן-דן". כשהגיע לאולפן, הוא דאג שהלהקה תקליט מיד את מה שהיה בראש שלו כדי שלא יאבד את זה. השיר עוסק בבחור שמבלה את ימיו בבר המקומי, מדבר בלהט על אירועים עולמיים או כל דבר אחר שצץ לו בראש. אין לו משהו יותר טוב לעשות, ובסיוע אלכוהול, הוא קצת משתגע כשהוא רואה את חייו חומקים מבין אצבעותיו. הקליפ של השיר, אגב, הפך לקלאסיקה בפני עצמה ב-MTV, עם חברי הלהקה לבושים בחליפות צבעוניות ומשחקים אותה כאילו הם הלהקה המגניבה בעולם.

טומי שאו שאב השראה מבר אמיתי בעיירה ניילס שבמישיגן, שם התגורר באותה תקופה. "אני חושב שבאופן רשמי זה נקרא MARK'S TAVERN, אבל כולם קראו לזה MARK'S BAR. זה היה הבר המקומי. המשקאות היו טובים, והמשקאות היו זולים. אתה יכול להיכנס לשם עם 20 דולר ולהיות גיבור היום, אתה יודע - קונה סיבובי משקאות לכולם. תמיד היית נתקל במישהו שהכרת שם. זה היה הבסיס של השיר".

עוד שיר ששווה להתעכב עליו הוא שיר הפתיחה הבומבסטי ROCKIN' THE PARADISE. השיר, שנכתב בשיתוף פעולה נדיר יחסית בין דה יאנג, שאו ויאנג, נועד להכניס את המאזין לאווירה של שנות ה-20 העליזות שפוגשות את הרוק של שנות ה-80. השיר הזה שימש כפתיח קבוע בסיבוב ההופעות הענק של הלהקה שליווה את יציאת התקליט, סיבוב שכלל תפאורות ענק, שחקנים מחופשים ואפילו דמות של מנקה רחובות שמופיעה על העטיפה ועל הבמה.

בסופו של דבר, PARADISE THEATRE נותר עדות ללהקה בשיא כוחה היצירתי והמסחרי, רגע לפני שהאגו והמתחים פירקו את החבילה. זהו מסמך מרתק, עטוף בעטיפת ויניל מפוארת, שמזכיר לנו תקופה שבה להקות רוק לא פחדו לחלום בגדול.

היום בו אריק קלפטון המציא את עצמו מחדש. ב-16 בינואר בשנת 1992 נערך המופע UNPLUGGED של אריק קלפטון. היה זה עבורו הישג ענק.

המיקום: אולפני בריי, מרחק יריקה מווינדזור הקרירה. האווירה: חשמל באוויר, למרות שבקושי היה שם שקע אחד מחובר למגבר. כן חברים, אנחנו מדברים על אותו לילה היסטורי בו אריק קלפטון, האיש והאצבעות האיטיות, החליט להתיישב על כיסא, לקחת גיטרה אקוסטית ולשנות את פני עולם המוזיקה לנצח במופע UNPLUGGED המפורסם שלו.

עבור קלפטון, הערב הזה לא היה סתם עוד חלטורה יוקרתית. זה היה הישג ענק, ניצחון הרוח על החומר, ובעיקר – הרגע שבו הוא הוכיח שגם בלי דיסטורשן, הוא עדיין המלך הבלתי מעורער של הבלוז והרוק. המופע המיוחד הזה התרחש מול קהל חי ומתרגש, כאשר רשת MTV, שהייתה אז בשיא כוחה, צילמה את פרק הפתיחה של העונה השלישית של סדרת "אנפלאגד". בינינו, לאנשי ההפקה לא היה שמץ של מושג עד כמה הפרק הזה יהיה מוצלח. הם אולי ציפו לרייטינג נחמד, אבל מה שהם קיבלו היה פצצת אטום תרבותית.

כאשר שודר המופע בטלוויזיה בחודש מרץ, הוא הפך לפרק המוצלח ביותר של הסדרה עד אז מבחינת רייטינג. ההיסטריה הייתה כה גדולה, והביקוש מצד הצופים היה כה פופולרי, שאותה תחנה נאלצה לערוך פרק נוסף ששודר ביוני 1992 ובו נכללו כמה שירים שלא נכנסו לשידור המקורי. האלבום החי, שיצא באוגוסט באותה שנה, הפך לנמכר ביותר בקריירה של קלפטון. תחשבו על זה רגע: האיש שניגן עם היארדבירדס, עם קרים, עם בליינד פיית', עם דרק והדומינוס ובעל קריירת סולו ארוכה – שובר את הקופות דווקא עם גיטרה אקוסטית ומפוחית. מעל 26 מיליון עותקים נמכרו ברחבי העולם. זה מספר בלתי נתפס.

הקונספט של סדרת "אנפלאגד" היה ברור ופשוט כמו אקורד בלוז בסיסי: מוזיקאים מובילים בעולם המוזיקה מתנתקים מהחשמל ומעבירים בביצועים אקוסטיים את שיריהם העירומים. קלפטון שמח להשתתף ולהציג לקהל גם שירים שנכתבו לאחר הטרגדיה הנוראית שפקדה אותו – מות בנו הקטן, קונור. אחד מהם היה כמובן TEARS IN HEAVEN, שיר שגרם גם לקשוחים שברוקרים להזיל דמעה.

אבל רגע, בואו נחזור אחורה לאופן שבו הקהל הגיע לשם. ב-6 בינואר 1992, רדיו הבי.בי.סי יצא במבצע וחילק 150 כרטיסים לצילומים. שאלת הטריוויה שנשאלה ברדיו כדי לזכות בכרטיס הנכסף הייתה משעשעת למדי: "איפה אריק שהה בזמן שהקליט את השיר 'אני יריתי בשריף?". לזוכים המאושרים בתחרות נאמר כי התוכנית תתקיים במיקום סודי, כאילו מדובר במבצע של המוסד. הם קיבלו גם מכתב שנכתב בחלקו: "כולכם צריכים להיות מודעים לכך שהמקומות לא מסומנים ומפיקי התוכנית יקצו לכולם את מושבם. זה יהיה תלוי, למשל, בצבעי הבגדים שאתה לובשים וכו'. אנא התאזרו בסבלנות בזמן שהתהליך הזה קורה". בקיצור, אם לבשתם חולצה מזעזעת בצבע צהוב-ניאון, כנראה שתקעו אתכם בשורה האחרונה מאחורי העמוד.

אחרי שכולם ישבו במקומותיהם וקיבלו הוראות ממנהל הבמה (כנראה הוראות כמו "אל תתעטשו בזמן הסולו"), נכנס קלפטון לקול תשואות רמות. הוא ישב במרכז הבמה, חמוש בגיטרות אקוסטיות (בעיקר מרטין 000-42 משנת 1939 ששווה כנראה כמו בית קטן) ודוברו בהישג יד. הנבחרת שלצדו הייתה לא פחות ממדהימה: הגיטריסט אנדי פיירוות'ר לאו, הבסיסט ניית'ן איסט, המתופף סטיב פרון, נגן כלי ההקשה ריי קופר, הפסנתרן צ'אק ליוול וזמרות הליווי קייטי קיסון וטסה נילס. ההופעה לא הייתה קולחת ולא פעם היו בה עצירות, כיאה לצילומי טלוויזיה, מה שרק הוסיף לאווירה האינטימית והלא מעונבת.

קלפטון היה במצב רוח טוב להפליא ונראה שהיה נרגש, במיוחד לאחר שניגן את השירים שכתב לזכרו של קונור. העיבודים השונים של כמה משיריו הקלאסיים הפכו את הערב למיוחד, ובלט במיוחד הביצוע האקוסטי לקלאסיקה LAYLA. זו הייתה אולי ההפתעה הגדולה ביותר של יום הצילומים. LAYLA, שהוקלטה במקור על ידי דרק והדומינוס וידועה בגרסה חשמלית, קצבית ודחוסה עם ריף גיטרה מפורסם ביותר – קיבלה הפעם ביצוע אוורירי בסגנון שמזכיר יותר את מועדוני הג'אז המעושנים של ניו אורלינס. לקהל הוא אמר בחיוך ממזרי לפני שהוא ולהקתו יצאו לדרך: "נראה אם אתם יכולים לזהות את זה". זה לקח רק כמה צלילים לפני שמחיאות הכפיים הפכו סוערות והקהל הבין שהוא עד להיסטוריה בהתהוות.

קלפטון אמר לאחר מכן: "אף פעם לא שקלתי לנסות לחדש את השיר הזה. הרבה אמנים עושים את זה. בוב דילן, למשל, משנה הכל בכל פעם שהוא מנגן שיר. וכמובן, אני שר את זה אוקטבה שלמה למטה, מה שמשרה אווירה נעימה”.

רגע השיא הרגשי היה ללא ספק TEARS IN HEAVEN. השיר נכתב במקור לפסקול הסרט RUSH, אבל הוא עוסק ישירות בכאב של קלפטון על מות בנו בן הארבע שנפל מחלון דירה בניו יורק. קלפטון פנה לתמלילן וויל ג'נינגס לעזרה. ג'נינגס סיפר: "אריק ראה את הסרט ורצה לכתוב שיר על הילד שלו. הוא כבר כתב את הבית הראשון, ורצה שאשלים את השאר. אמרתי לו שזה נושא כל כך אישי שאני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה, אבל הוא התעקש. זה שיר כל כך כואב ויפה". השיר זכה בשלושה פרסי גראמי, כולל שיר השנה ותקליט השנה.

מלבד הלהיטים הגדולים, המופע כלל ביצועים פנטסטיים לפנינים נוספות. השיר BEFORE YOU ACCUSE ME, במקור של בו דידלי משנת 1957, קיבל טיפול בלוז שורשי נהדר. קלפטון גם ביצע את OLD LOVE, שיר שנכתב יחד עם רוברט קריי ועוסק בסיום מערכת היחסים של קלפטון עם פאטי בויד. קריי אמר על השיר: "אריק ואני ישבנו בדירה שלו בלונדון, והוא התחיל לנגן את האקורדים האלה. הוא דיבר על המצב שלו באותו זמן, ופשוט זרמנו עם זה".

אבל לא הכל היה רציני ועצוב. הייתה שם גם קומדיה קטנה. אחרי שהביצוע של LAYLA הסתיים, נערת איפור ניגשה לקלפטון כדי לשים פודרה ולהעלים את הברק מפניו (בכל זאת, אורות במה זה עסק מיוזע). קלפטון השתומם מול הקהל ושאל: "אז מה קורה לחלק הראשון של התוכנית שלא הייתי מאופר בו?". נערת האיפור, שניסתה לעשות את עבודתה, השיבה "זו רק תוספת פודרה קטנה", אבל קלפטון השיב בנימה מבודחת אך נחרצת: "אני לא רוצה שום איפור. תורידי לי את זה". שניות לאחר מכן ניגב הגיטריסט את פניו באומרו "אני לא יכול לנגן עם זה", וגרם לצחוק קליל בקרב הלהקה והקהל.

כמובן שהעיתונות הבריטית לא יכלה לשתוק. צהובון הסאן דיווח, כהרגלו לא פעם, באופן שגוי ומנופח עד כדי גיחוך: "אריק קלפטון איבד את קור רוחו מול במאי רשת MTV שעצר אותו באמצע שיר במהלך מופע אקוסטי בווינדזור כדי להתאפר. 'אני אמן! לא בובת ברבי מזורגגת!', השתולל קלפטון...". נו טוב, עיתון הסאן נתבע לא מעט פעמים בגלל שטויות שפרסם, וגם הפעם הדמיון שלהם עבד שעות נוספות.

מה שהיה מפתיע בעיני רבים באותה תקופה היה הצליל העשיר והצלול בקולו של קלפטון. הוא נשמע טוב מתמיד. "כל כך שמחתי לשיר עם להקה מלאה בצורה אקוסטית ולהיות מסוגל לשמוע את הקול שלי", הוא הודה. שנים של מגברים רועשים כנראה הסתירו את העובדה שיש לו קול נשמה אדיר.

החברים ללהקה יצאו מגדרם. ניית'ן איסט סיפר על המופע בהתרגשות: "זה תמיד כבוד להיות על הבמה עם אריק וזה הפך להופעה מיוחדת מאוד מסיבות רבות. העיבודים החדשים של שירים הפכו אותם לקלאסיקות מחדש. כמובן שלשיר 'דמעות בגן עדן' הייתה השפעה חזקה על הקונצרט עם מחווה כה רגשית לקונור הקטן שרוחו בהחלט מילאה את החדר. אהבתי את כל החוויה ואת האתגר להציג את המוזיקה של אריק בצורה ממש שונה. האווירה על הבמה הייתה כל כך רגועה, הלהקה הייתה מדהימה וזה פשוט הרגיש כמו חדר מלא חברים שחולקים מוזיקה ביחד".

גם אנדי פיירוות'ר לאו לא חסך במחמאות: "יש לי רק מחשבה אחת - 'היי אריק, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב!'. זה היה הרגע הכי לא יאמן בחיי. לא יותר ולא פחות".

באותה תקופה איש לא הבין עד כמה האלבום של המופע יצליח. למעשה, קלפטון הספקן אפילו לא רצה להוציא אותו מכיוון שהרגיש שזה לא יעשה טוב בשוק כמו תקליט אולפן עם חומרים חדשים. איזו טעות נהדרת זו הייתה יכולה להיות. האלבום זכה לכמה מהביקורות הטובות בקריירה שלו וחידש את התעניינותו של הציבור בקלפטון ברמות של שנות השישים. רבים שחשבו כי קלפטון כבר איבד את זה והפך למוצג מוזיאוני, חזרו להאמין בו ובגדול.

כאשר האלבום הזה של קלפטון סחף את פרסי הגראמי של אותה שנה בסערה (הוא היה מועמד לתשעה פרסים וקטף מתוכם שישה, כולל אלבום השנה), קווי הטלפון בהוליווד היו כנראה עמוסים עד אפס מקום עם רוקרים מזדקנים שהתקשרו לסוכניהם בתחינה שיציעו אותם למפיקי התוכנית. פתאום, כל מי שהחזיק גיטרה חשמלית בשנות השבעים רצה לפתע לשבת על כיסא בר, להדליק נר ולנגן אקוסטי. אבל אריק היה שם קודם, והוא עשה את זה פגז.

ב-16 בינואר בשנת 1950 נולד הזמר דאמו סוזוקי, שהיה הפרונט בסבנטיז בלהקת הרוק המתקדם הגרמנית המשפיעה, CAN. הוא מת בפברואר 2024.

אם אתם לא מכירים את הלהקה הזו וברצונכם לבדוק במה מדובר - הנה מדריך קצר על כניסה בטוחה לעולם של CAN.

צעד ראשון - למתחילים, הנה מידע בסיסי; להקת קאן הייתה להקה גרמנית שנוסדה בקלן והתקופה המשמעותית שלה הייתה כשהיא הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם הגרמני, שנקרא קראוטרוק (KRAUTROCK). תקליט טוב להתחיל איתו את המסע הוא EGE BAMYASI, שיצא בשנת 1972, עטיפתו באה עם קופסת שימורי במיה והזמר בלהקה אז היה דאמו סוזוקי. שוקאי פורט בבס כשלצדו מנגנים הקלידן אירמיט שמידט, הגיטריסט מייקל קרולי והמתופף ג'קי ליבזיט.

צעד שני - אהבתם את EGE BAMYASI? אז זה הזמן לצעוד לעבר האלבום הכפול שיצא לפניו, בשנת 1971, ושמו TAGO MAGO. באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי הלהקה היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.

הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קלן. בעל הטירה, שהיה אספן אמנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה.

העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. שוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים.

הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה.

צעד שלישי - נלך אחורה בזמן לימים בהם היה בלהקה זמר אחר ולא דאמו סוזוקי. זה הוא מלקולם מוני, ששר בתקליט MONSTER MOVIE, שיצא בשנת 1969. מוני פרש מהלהקה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה.

מלוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מלוני עשה ויצא מהלהקה.

במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו שוקאי וליבזיט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה שכן.

צעד רביעי - יפה! הגעתם עד כאן... כל הכבוד! אז זה הזמן לתקליט SOUNDTRACKS, שיצא בשנת 1970 והוא הראשון עם סוזוקי. התקליט הזה אוסף בתוכו קטעי מוסיקה שהלהקה הכינה לכמה סרטים אז כשיש גם נציגות ווקאלית ממלקולם מוני. השיר MOTHER SKY הוא רוק ניסיוני מפיל לסתות. סוזוקי שר מילים לא ברורות לרוב. "לפעמים זה נשמע כצרפתית, גרמנית ואנגלית ביחד", הוא הסביר בהמשך.

צעד חמישי - טוב, אחרי שצלחתם את כל זה... הגיע הזמן למאסטרפיס משנת 1973 ושמו FUTURE DAYS. זה התקליט האחרון עם דאמו סוזוקי, שחשב שזה משעמם מדי ולא מופרע מספיק. זה גרם לו לעזוב את הלהקה. אבל התקליט הוא הרבה יותר ממה שסוזוקי חשב. בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "יש פה יותר אנרגיה חיובית בסנטימטר מרובע מאשר אם ישפכו לתוכו שלוש חביות של אורז חום".

צעד שישי ואחרון - עכשיו אתם מוכנים להיכנס לאזור הפראי. אני מדבר על DELAY 1968 שהוקלט בשנת 1968 ויצא רק בשנת 1981. בשלב הזה תלכו גם על SOON OVER BABALUMA שיצא בשנת 1974.

ב-16 בינואר בשנת 1980 החל הסיוט הגדול של פול מקרטני. את כל הפרטים על כליאתו ביפן תמצאו לקריאה בלחיצה פה.

ב-15 בינואר בשנת 1959 בעולם הג'אז - הבסיסט צ'רלי מינגוס ולהקתו ניגשו לגלריה לאמנות NONAGON (בנו יורק) כדי להופיע משעה 20:30 כחלק מהמופע של הגלריה. לפני כן הופיעו בגלריה להקת רביעיית הג'אז המודרני וטוני סקוט. זה היה יוצא דופן לכל קונצרט ג'אז באותה תקופה.

גלריית NONAGON עצמה הייתה קצת חריגה - היא הוקמה בשנת 1957 על ידי שתי נשים, אמנית המיצג דורותי פודבר ויוניס שליטי. הגלריה שלהן הייתה בית לא רק לציור ופיסול, אלא לכל האמנויות. סוף שבוע אחד בחודש הוקדש לקונצרטים.

כפי שציינה וויטני באלייט מהניו יורקר, זה היה "חדר ארוך וצר בקומה השנייה, שהאח שלו, קורות העץ, הנברשות הכבדות ועבודות העץ הכהות שלו... מעניקות לו אווירה של בקתת ציד". בלילה שבו ניגן מינגוס הכניסה הייתה 2 דולר. התוכנית הסבירה את הנחת היסוד: "גם המבצעים וגם הקהל יעזרו לעצב את הערב".

ההופעה עם מינגוס וחבריו הוקלטה ויצאה בתקליט בספטמבר 1959 תחת הכותרת JAZZ PORTRAITS ולאחר מכן תחת השם WONDERLAND. בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת על התקליט: "מינגוס פיתח שיטות שונות של אנסמבל קונטרפונקטי צורמני, שממלאות את הלחיים של המנגינה החיוורת ביותר בצבע. מינגוס עושה רושם שהוא משיג על הבס שלו את מה שהכלי מעולם לא נועד אליו, ובכל זאת לא הוירטואוזיות שלו מהפנטת אלא התוכן המלודי והקצבי הנועז שהוא התוצאה של זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים