רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 בינואר (25.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "איזה מוסד שבועי ענק הייתה התוכנית הטלוויזיונית, טופ אוף דה פופס. זה נמשך כארבעים שנות קיום ותבינו איזה ביג דיל זה היה בשנת 1968. עם שתי תחנות טלוויזיה לאומיות בלבד בבריטניה באותה תקופה (כן, היה BBC2, אבל היית צריך אנטנה מיוחדת כדי לקבל את זה אז רק לאחוז קטן של אנשים היה את זה). ביצוע הסינגל האחרון שלך בתוכנית ההיא ההבטיח לך להיט רב מכר אדיר. כך זה הוכח עם השיר שלנו, 'תמונות של אנשי גפרורים'. למרות שהוא הגיע רק למקום ה-7 במצעד הבריטי, הוא זכה לזהב עבורנו, עם מכירות מעל מיליון. זה גם המשיך והפך כנראה ללהיט הגדול ביותר שלנו בשאר העולם, כשהוא מגיע לעשרת הגדולים בעשרות מדינות שונות. זה גם הפך ללהיט הגדול היחיד שלנו באמריקה, לשם זה הגיע

למקום 12. זה הפך ללהיט כל כך גדול עבורנו שלא הבנו איך זה היה מוצלח עד שנים מאוחר יותר. לא היו מדיה חברתית או אינטרנט לבדוק דברים כאלו אז; הסתמכת אך ורק על תרשימי החברות שאמרו לך והן לא מיהרו להגיד לך הרבה למקרה שתתחיל לשאול שאלות מסובכות כמו, 'אם כך, אז איפה כל התמלוגים שלי?'..." (פרנסיס רוסי, מלהקת סטאטוס קוו)

דמיס רוסוס: הקול שהדהד על פני דורות! ב-25 בינואר בשנת 2015 מת הזמר הנהדר דמיס רוסוס. הסיבה המצערת הייתה שילוב קטלני של סרטן בקיבה, בכבד ובלבלב

הוא היה הרבה יותר מסתם זמר; הוא היה הבסיסט והקול המוביל בלהקת 'בנה של אפרודיטה', ובתחילת הסבנטיז הוא עשה פניית פרסה חדה לבניית קריירה כסולן עם שירי פופ נעימים שכבשו מצעדים. העולם הגיב בהלם ללכתו. הזמרת היוונית, ננה מושקורי, ספדה לרוסוס בתחנת הרדיו הצרפתית RTL, ואמרה בכאב: "היה לו קול מעולה, הוא טייל בעולם. הוא אהב את מה שהוא עושה. הוא היה אמן, חבר. אני מקווה שהוא בעולם טוב יותר". גם בזירה הפוליטית לא נשארו אדישים. נשיא בלארוס דאז, אלכסנדר לוקשנקו, אמר: "אמן זה הותיר חותם עז באמנות המוסיקה העולמית ועשה היסטוריה כאחד הזמרים הגדולים ביותר, שאופן השירה האמוציונלי שלו תפס את לבם של מאזינים בכל רחבי העולם".

הלווייתו של רוסוס נערכה ב-30 בינואר בבית הקברות הראשון של אתונה, המקום האקסקלוסיבי שבו נחים על משכבם פוליטיקאים ואנשי תרבות יוונים רבים. אבל בואו נחזור אחורה, אל ההתחלה הסוערת.

הנה על רגע מכונן בקריירה שלו, שמוכיח שלפעמים צרות צרורות מולידות זהב: להקת 'בנה של אפרודיטה', שהגיעה מיוון, הפכה לסיפור הצלחה גדולה בזכות שיר ושמו RAIN AND TEARS. אבל ההצלחה לא הגיעה בן לילה, ממש לא. הם היו רביעייה מוכשרת בטירוף, עם הקלידן הגאון ואנגליס פפטנאסיו, הזמר / בסיסט דמיס רוסוס, המתופף לוקאס סידראס והגיטריסט סילבר קולוריס. אבל הגורל התערב: קולוריס נאלץ לפרוש מהמסע של הלהקה ללונדון, דרך צרפת, כי אולץ להתגייס לצבא היווני.

הדרמה המשיכה: כשהגיעו שלושת האחרים לאנגליה, נתקלו לוקאס ודמיס בבעייה כשאשרות העבודה שלהם לא היו תקינות. בלית ברירה הם נאלצו לחזור לצרפת, ושם, חברים, היה באלגן. בפריס התחוללו אז מהומות קשות. בהמשך חזר ואנגליס לצרפת ופגש את השניים האחרים. השלושה איחדו כוחות, כשבכיסיהם יש כסף מועט לישון במלונות זולים ביותר. המהפכה-שביתה שבאה בצורת הפגנות סטודנטים קשות, במאי 1968, הלכה והחריפה, כשהשלושה מצאו את עצמם תקועים שם ללא אפשרות להתקיים על ידי הופעות. ואנגליס ולוקאס בילו שעות רבות בטלפונים ציבוריים כדי לנסות ולהשיג כסף מהוריהם שביוון.

אבל לוואנגליס היה אס בשרוול. הוא בא לצרפת, לפני כן כי הוצע לו חוזה מטעם חברת התקליטים 'פונוגראם'. לכן פנה ביאושו לשם, כדי לבדוק האם ההצעה עדיין בתוקף. המזל האיר פנים: אחד מבכירי החברה, פייר סברו, פגש את השלושה במשרדו והחליט להחתימם לחברת 'מרקיורי', שהייתה חברת-בת של פונוגראם. החוזה לא היה רווחי לשלושה, מבחינה כספית (בלשון המעטה), אך לפחות העניק להם את ההזדמנות להקליט כראוי. החברה הכירה לשלושה את התמלילן, בוריס ברגמן, שרקח עבורם את המילים לשלאגר הראשון שלהם.

וכאן מגיע הטוויסט ההיסטורי: שנים לאחר מכן סיפר רוסוס כי הגשם והדמעות שבשיר באו מפצצות הגז המדמיע שהמשטרה המטירה, במהפכת הסטודנטים ההיא, שגרמו לגשם של חומר לטפטף ולגרום לדמעות. נכון שזה כבר נשמע פחות רומנטי ככה? ובכן, ואנגליס לקח את המילים ויצק אותן על לחן ששאל מהקאנון של המלחין הגרמני, יוהאן פכלבל. השיר הזה, RAIN AND TEARS, שהצליח בארצות רבות באירופה (וגם בארצנו), לא זכה להצלחה רבה באנגליה בהתחלה. היה זה התקליטון היחיד של הלהקה שהצליח להשתחל למצעד הבריטי, והגיע שם בדצמבר 1968 למקום ה-29 בלבד.

בנה של אפרודיטה התפרקה מיד לאחר הקלטת תקליטה השלישי, 666 (יצירה מורכבת ופרוגרסיבית בפני עצמה), ורוסוס פנה ליצור מוסיקה מסחרית אף יותר שכבשה והרטיטה לבבות רבים. הוא הפך לסמל מין בלתי צפוי, עטוף בגלביות ענקיות (ששקלו לא מעט קילוגרמים של בד) וזקן עבות, דמות שהזכירה נסיך ביזנטי יותר מאשר כוכב פופ מערבי.

אך גם ההצלחה הזו ספגה פה ושם ביקורות שליליות, ולא סתם ביקורות – אלא כאלו כחול-לבן! עיתון להיטון, למשל, פרסם על רוסוס, באוגוסט 1974, ביקורת קטלנית על תקליטו, שנקרא (לפי תרגום העיתון) 'את קסמי המיוחד'. התקליט נמכר בחנויות התקליטים הישראליות במחיר 29.90 לירות ובביקורת נכתב ללא רחמים: "אלבומו החדש של רוסוס חוזר על מתכונתו של קודמו. לאחר כמה האזנות מתקבל הרושם שהשוני היחיד ביניהם הוא בשמות השירים. הפזמונים שבלוניים למדי ולעיתים צריך עצבים של ברזל כדי לשמוע את התקליט מתחילתו ועד סופו. אין ספק שהזמר, יוצא להקת 'בנה של אפרודיטה', ניחן בקול מרשים. אולם הוא מבוזבז על שמאלץ רומנטי שמזכיר את התקופה בה היו מלאים מצעדי הפזמונים שלנו בלהיטים מתקתקים של אדאמו, כריסטוף ודומיהם".

אבל רגע, לפני שאתם מסכימים עם המבקר של להיטון (או לא), בואו נבדוק מה העולם חשב על התקליט הזה, שנקרא במקור MY ONLY FASCINATION. מסתבר שהקהל העולמי חשב אחרת לגמרי! התקליט הזה היה מכרה זהב של להיטים: שיר הנושא, LOVELY LADY OF ARCADIA או SOMEDAY SOMEWHERE. אז עם כל הכבוד לביקורת הישראלית של 1974, נראה שאירופה דווקא מאוד אהבה את ה"שמאלץ" הזה!

אוקי, אבל מה היה בקולו של רוסוס שבאמת הרטיט לבבות כה רבים? ובכן, היה לו קול מובהק ואקספרסיבי מאוד עם איכות אופראית לצד צרידות קלה אך כובשת שהוסיפו עומק ועושר לשירתו. זה נתן לביצועיו תחושה דרמטית ואף תיאטרלית. הייתה לו יכולת מדהימה להעביר רגשות דרך השירה שלו. בין אם זו בלדה רומנטית או מנגינה נוסטלגית או שיר רוק. הטווח הווקאלי שלו היה מדהים. קולו ניתן לזיהוי מיידי, משלב השפעות ים תיכוניות (שורשיו במצרים ויוון) לצד השפעות מאירופה. המיזוג הייחודי הזה שיקף את המשיכה הבינלאומית שלו ואת הטעמים התרבותיים המגוונים במוזיקה שלו. כשהוא הגיע לארצנו, בשנת 1975, ממש נרשמה פה היסטריית רוסוס-מאניה!

חשבתם שחייו היו רק מוזיקה וגלביות? תחשבו שוב. ביוני 1985, רוסוס מצא את עצמו בלב דרמה הוליוודית כשהיה על טיסה TWA 847 מאתונה לרומא. המטוס נחטף על ידי טרוריסטים מארגון חיזבאללה! הנוסעים הוחזקו כבני ערובה בביירות במשך ימים ארוכים. והחלק הכי הזוי? כשהחוטפים גילו שדמיס רוסוס המפורסם נמצא על המטוס, הם התייחסו אליו כמעט כמו לאורח כבוד, ואפילו ביקשו ממנו לשיר להם (יש שמועות שהם אפילו הביאו לו עוגת יום הולדת, שכן האירוע קרה בדיוק סביב יום הולדתו). הוא שוחרר בריא ושלם לאחר מספר ימים, עם סיפור שאף תסריטאי לא היה יכול להמציא.

דמיס רוסוס הותיר אחריו קריירה מרשימה, תקליטים שנמכרו במיליוני עותקים, וגעגוע לקול גדול מהחיים שלא יחזור.

צנצנת הזבובים של אליס אין צ'יינס. ב-25 בינואר בשנת 1994 יצא מיני-אלבום ללהקת אליס אין צ'יינס ושמו JAR OF FLIES. שם האלבום בא מניסוי מדעי שערך גיטריסט הלהקה, ג'רי קאנטרל, כשהיה תלמיד בביה"ס.

עולם המוזיקה, שהיה רגיל לקבל מנות גדושות של דיסטורשן וכעס מבירת הגראנג' סיאטל, קיבל לידיו משהו אחר לגמרי. להקת אליס אין צ'יינס שחררה לאוויר העולם מיני-אלבום ושמו JAR OF FLIES. ההיסטוריה הוכיחה שזה לא היה סתם עוד תקליט; זו הייתה היצירה הראשונה בצורה של אי.פי (תקליטון מורחב) שהצליחה אי פעם להעפיל למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 האמריקאי, הישג חסר תקדים ששם את הרביעייה הזו בספרי ההיסטוריה.

אבל מאיפה הגיע השם המוזר הזה? המקור היה רחוק מאוד מאולפני ההקלטות הזוהרים. שם האלבום בא מניסוי מדעי שערך גיטריסט הלהקה, ג'רי קאנטרל, כשהיה תלמיד בביה"ס היסודי. הניסוי כלל שתי צנצנות מלאות בזבובים: באחת האכילו את הזבובים יתר על המידה, ובשנייה האכילו אותם מעט. התוצאה הייתה עגומה למדי – הזבובים בצנצנת עם האוכל העודף התרבו במהירות עד שמתו מפיצוץ אוכלוסין, בעוד שבצנצנת השנייה הם שרדו זמן רב יותר. המטאפורה הזו, על הרס עצמי מתוך שפע, ריחפה מעל הלהקה כמו עננה כבדה.

קאנטרל סיפר על התקופה ההיא בכנות: "זה אלבום משוגע. כבר היה לנו מיני אלבום אקוסטי באופיו לפני כן בשם SAP, שבא בין האלבום הראשון שלנו ל-DIRT, אז גם הפעם יצרנו משהו שיבוא בין DIRT לאלבום ALICE IN CHAINS (זה עם עטיפת הכלב בעל שלוש הרגליים). אני חושב שזה היה אחרי שתכננו לצאת לחופשה. לפני החופשה, החבר'ה אמרו, 'אנחנו רוצה שזה יהיה יותר עניין של להקה - אז אל תכתוב אסופת שירים על דברים רעים'. אמרתי, 'בסדר, זה מגניב - אין בעיה'. יצאתי לחופשה ולא ניגנתי בגיטרה שלי בכלל. יצאנו מהחופשה. כולם שאלו, 'בסדר, מה יש לך להציע?' ולא היה כלום. אז התחלנו אותו מאפס.. אני חושב שאולי היה לי את השיר DON'T FOLLOW מסיבוב ההופעות של DIRT באירופה, מתי שפשוט נשרפנו - אפשר להרגיש את זה במילים".

הלחץ היה עצום, אבל הקסם קרה מהר. תהליך הכתיבה, ההקלטה והמיקס של זה היה מהיר באופן מעורר השתאות. האלבום נכתב והוקלט באולפן LONDON BRIDGE STUDIO בסיאטל במהלך חמישה ימים, מ-17 בספטמבר עד ה-22, כדי להפיק שבעה שירים. העבודה הייתה מסביב לשעון, כארבע עשרה עד שמונה עשרה שעות ביום. הבסיסט המקורי של הלהקה, מייק סטאר, כבר לא נכח פה כי נבעט לפני כן בגלל ענייני סמים. את מקומו תפס מייק אינז (אם כי, לטעמי, משהו חסר לי מאד במוסיקה עם לכתו של סטאר).

האווירה באולפן נעה בין גאונות מוזיקלית לבין רגעים ביזאריים של בטלה. ברגע שרעיון של שיר קיבל עיבוד מלא, חברי הלהקה היו יעילים בהקלטת התפקידים שלהם. זה היה טייק אחד או שניים והם סיימו. טכנאי ההקלטה זכר שראה את זמר הלהקה, ליין סטיילי, יושב על הספה בלובי האולפן צופה בטלוויזיה. בוקר אחד, ליין צפה בסרטים מצוירים ואכל דגני בוקר מהקופסה עם הידיים. בגב הקופסה היה משחק של להשלים את החסר, שליין השלים עם טוויסט של גסויות משלו. "הוא מילא אותו, וזה היה לגמרי מגעיל - מה שבא מראשו. הוא חתך את מה שכתב ותלה את זה על המקרר".

אחד השיאים האומנותיים של האלבום היה השיר I STAY AWAY. זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה השתמש בכלי מיתר בהקלטה. לאולפן הובאה רביעיית כלי מיתר שניגנה בשיר הזה שכתב סטיילי בתקופה הקצרה בה היה נקי מסמים. קאנטרל לא דאג לכתוב לזה עיבוד מיתרים לפני כן. הוא היה מאוד בטוח בעצמו (או עצלן...), ויצא עם גיטרה לחדר הראשי שבו ישבו ארבעת נגני כלי המיתר וניגן להם את מה שהוא שמע, מה שהוא רצה. השיר הזה הפך לאבן דרך והיה מועמד לפרס גראמי בשנת 1995. רביעיית כלי המיתר הזו הוקלטה גם לקטע האינסטרומנטלי WHALE & WASP, יצירה שקאנטרל תיאר כשיחה דמיונית בין לוויתן לצרעה.

גם בגזרת התופים נרשמו חיכוכים יצירתיים. המתופף, שון קיני, התעסק עם טכניקה מורכבת שפיתח עם פגיעה בשפת תוף הסנר עם צדו של מקל תופים. טכנאי ההקלטה לא אהב את הטכניקה וסירב להקליט כך - "בסופו של דבר סיימנו עם כמה בונגוס ועוד כלי הקשה קטנים", התלונן קיני. זה הפך לפתיחת השיר NO EXCUSES (שיר שמדבר על המאבק הנואש של סטיילי נגד ההתמכרות לסם). ג'רי קאנטרל שר שירה מובילה וסטיילי שר הרמוניה בבתים, ואז הם החליפו תפקידים בפזמון. השיר הזה הפך ללהיט רדיו ענק, כשהוא מציג צד מלודי ורך יותר של הלהקה. בכלל, שילוב הקולות של שני אלו היה מתוחכם מאד - מסוג הדברים שאי אפשר באמת להסביר אותם אלא רק להתענג עליהם ולהודות לאל שזה קרה.

השיר DON'T FOLLOW סיפק כמה מהרגעים הבלתי נשכחים יותר של מפגשי ההקלטה הללו, אך גם כמה מהמשעשעים שבהם. רנדי בירו - טכנאי הגיטרה של ג'רי קאנטרל, ומייק אינז שרו קולות רקע בחלק השני של השיר. כדי להוסיף נופך בלוזי, נגן מפוחית הובא לאולפן. הוא היה בחור מבוגר שהיה נגן טוב, אבל הוא נהם כשהוא ניגן ולנוכחים זה נשמע כקולות מוזרים ומגעילים למדי. טכנאי ההקלטה סיפר: "אני זוכר שג'רי שאל, 'מה זה הרעש הזה?' ואז מישהו אמר לבחור, 'היי, זה נשמע נהדר. אתה יכול לעשות את זה עם פחות רעשי נהימה?' והבחור היה אומר, 'אה כן, כן. סליחה על זה' ואז הוא היה עושה את זה שוב, עם אותם קולות נהימה".

אחרי שעה של זה, הם הבינו שזה לא יסתדר. בסופו של דבר, דיוויד אטקינסון נקרא לנגן את התפקיד והציל את המצב. "אני זוכר את נגן המפוחית הזה, שהיה חבר של כריס קורנל. הוא נכנס, נלהב ממה שקורה מסביב ועשה את תפקידו בטייק אחד.. ג'רי שר את המחצית הראשונה של השיר; ליין עשה את המחצית השנייה ויש לי הרושם שהוא לא אהב את השיר מסיבה כלשהי, כי בזמן שהוא הקליט את הקול שלו, הוא הוסיף משהו קטן נוסף שלא היה חלק מהמילים המקוריות של ג'רי. לאחר המשפט 'זה כואב לדאוג, אני יורד', ליין התפרק ופלט 'איך זה עכשיו, פרה חומה?' וזה נשאר בהקלטה הרבה זמן. אבל כשמיקססנו את זה, ג'רי ביקש מאיתנו להוציא את זה". השיר הזה, שמדבר על תחושת נדודים וגעגועים הביתה, הפך לאחת הקלאסיקות המרגשות באלבום.

גם הצד החזותי של האלבום לא הוזנח. הצלם רוקי שנק היה זה שצילם את העטיפה בחדר האוכל שלו ב-8 בספטמבר 1993. "הלהקה הגתה את הרעיון לשם האלבום ורצתה שהעטיפה תהיה עם ילד צעיר שמסתכל לתוך צנצנת מלאה בזבובים. אני זוכר שהם ביקשו ממני להשתמש ב'צבעים מטורפים' בצילום, אז אני השתמשתי בהרבה פילטרים בצבעים שונים מעל האורות כדי להשיג את המראה הסופי". ההפקה של הצילום הייתה מבצע בפני עצמו; עוזרו של שנק עשה מספר נסיעות לאורווה סמוכה כדי לאסוף מאות זבובים עם רשת פרפרים, רק כדי להכניס אותם לפריים המושלם. הילד שעל העטיפה הבוהקת בצהוב-כתום הפך לאייקון.

למרבה הצער, ההצלחה המסחררת והאומנותית של התקליט לוותה בצל כבד. אחרי הקלטת האלבום הזה נכנס ליין למערבולת עם התמכרותו להרואין, מאבק שהסתיים בטרגדיה שנים מאוחר יותר. אבל באותו שבוע קפוא וקסום בסיאטל, הם תפסו ברשתם לא רק זבובים, אלא את הלב של דור שלם.

לא כל הביקורות בעיתונים בארה"ב, בזמן אמת, אהבו ממש את המוצר החדש הזה. ביקורת אחת גרסה ש"אין שום דבר נורא באמת במיני-אלבום (EP) המצליח להפליא הזה של הלהקה מסיאטל, הכולל שבעה שירים (ואורכו 30:53 דקות), אך אין בו גם שום דבר יוצא דופן. עגמומי תמידית, גובל בקודר, נגוע ביומרנות ומלא ביבבות מלנכוליות – זה הוא גראנג' מובהק, כפי שהוא מוגדר על ידי מקהלת המבקרים ההולכת וגדלה של הז'אנר. השיר ROTTEN APPLE הוא דאון-ביט (מדכדך) אך אפקטיבי (ובערך שתי דקות ארוך מדי), בעוד ליין סטיילי מהרהר על ריקבון. ג'רי קנטרל מבצע את שטיק הגיטרה ה"פלוידיאני" די טוב בשיר המיוסר והמאופק NUTSHELL, בעוד ש-NO EXCUSES, שניתן לטעון כי הוא הרצועה הטובה ביותר, מבצע סטייה סבירה לכיוון הסגנון של R.E.M. להקות רבות משווקות פריטים הנושאים את שמן והלוגו שלהן. הייתי מציע לאליס אין צ'יינס לשקול שיווק של מגבות לניגוב דמעות".

ביקורת אחרת אמרה (תוך מתן שני כוכבים מתוך חמישה): "ייתכן שאליס אין צ'יינס גירשה מעט יותר מדי שדים באלבומה האפל והמזכך DIRT מ-1992, מכיוון שה-EP החדש נעדר את האינטנסיביות החזקה והשירים הזכירים שאפיינו את רביעיית הרוק הכבד מסיאטל. בעוד שהלהקה בהחלט הרוויחה ביושר את הזכות לחקור היבטים אחרים של האישיות המוזיקלית שלה – והיא אכן עושה זאת, אפילו כשהיא מתנסה ב"ג'אז-סווינג" ומשלבת כלי מיתר במוצר החדש הזה שהוא בחלקו אקוסטי ובחלקו חשמלי – התוצאה היא בסופו של דבר יותר אווירה מאשר תוכן. התחושה הכללית של אוסף שבעת השירים היא משכרת, חמימה ואוורירית, אך למעט יוצאי דופן בודדים, השירים ליניאריים וסטטיים מכדי להיות מרתקים. השיר I STAY AWAY מציג מעט מהקראנץ' גיטרה המחוספס, האפל והכבד שהוא סימן ההיכר של אליס, ואת השירה מלאת התשוקה, אם כי מסוגננת באופן מוזר, של ליין סטיילי. הבלדה הנוגעת ללב DON'T FOLLOW, הכוללת מפוחית נוגה ואת יללת הגיטרה הייחודית, דמוית-הקינה, של ג'רי קנטרל היא יפהפייה ואפילו "ביטלסית" במלודיה העדינה שלה".

וביקורת אחרת באה כך: "אלו שראו את להקת הפאוור-מטאל מסיאטל, אליס אין צ'יינס, במהלך סיבוב ההופעות של לולפלוזה בקיץ שעבר, אולי לא יזהו את JAR OF FLIES, המיני-אלבום (EP) בן שבעת השירים שנכנס בשבוע שעבר היישר למקום הראשון במצעד 200 האלבומים של בילבורד. ביצועים נוגים אלו, המתבשלים על אש קטנה. סופות הרעש נעלמו, והוחלפו בפריטה מחושבת על גיטרה אקוסטית. לפתע, הזעקה המיוסרת והחריפה של הסולן ליין סטיילי הפכה למגוונת — הוא מייבב, קולו רוכב על גבי סכמות הרמוניה קולית רחבות, ובשיר ROTTEN APPLE, הוא אפילו מזכיר מנחת תפילה. ובעוד שחטיבת הקצב מדויקת ואגרסיבית מאי פעם, ג'רי קנטרל מבצע שני סולו גיטרה ליריים להפליא — ב-NO EXCUSES מכופף הצלילים, ובשאפל הבלוזי והכבד של SWING ON THIS".

וביקורת אחרת מאז: "מעט תיאורים מוזיקליים כובלים את אליס אין צ'יינס. לא מטאל, לא אלטרנטיב, לא גראנג' של סיאטל – למרות שהלהקה חבה חובות משמעותיים לכל אחד מאלה. עבור קרדיט המטאל של אליס, אפשר להצביע על המקצב הכבד והאיטי של המוזיקה של הלהקה, הגיטרות המייבבות והמילים המורבידיות, שלא לדבר על משבצת החימום שלהם בסיבוב ההופעות "התנגשות הטיטאנים" של סלייאר/מגאדת'/אנתרקס. אך בדיוק אותה כמות של ראיות הוצגה כדי לסמן את הקבוצה כהרכב אלטרנטיבי: הם ילידי סיאטל, הם עקפו מספיק קלישאות של רוק-גיטרות כדי לרמז על רוח הרפתקנית, ובשנה שעברה הם עמדו בראש פסטיבל לולפלוזה. למרבה המזל, המסרים המעורבים מבטלים זה את זה, ומשחררים את אליס מנאמנויות ספציפיות.

זהו תכסיס שהם בבירור מתכוונים להרחיב בהוצאה האחרונה שלהם. המיני-אלבום הזה בן שבעת השירים נמנע מגיטרות בסגנון מטאל, ובמקום זאת פונה לכיוון אקוסטי. אבל אל דאגה – זה לא... מבחינת ז'אנר, היצירה האחרונה של אליס אין צ'יינס מתקרבת הכי הרבה לפולק-רוק פסיכדלי, אם כי מתורגמת לשפה הרבה פחות קונבנציונלית מרוק הניאו-פולק השולט של R.E.M או COUNTING CROWES. התוצאה מתקרבת לפולק הפסיכדלי המוזר ביותר של ג'פרסון איירפליין או לקטעים הג'אזיים ביותר שדייוויד קרוסבי כתב עבור הבירדס.

השיר ROTTEN APPLE, שאורכו כמעט שבע דקות, הוא מאוד 'ג'פרסוני': הגיטרה המובילה של ג'רי קנטרל מזכירה את האלתורים ההזויים ביותר של יורמה קאוקונן, בעוד ש-I STAY AWAY מערבב את ההרמוניות הקוליות המוזרות של ה'איירפליין' עם העיבודים הדחוסים של הביטלס מסוף שנות ה-60. התפניות הקשוחות-באופן-צפוי במלודיות שלהם מונעות מהאלבום הזה לקרוס לתוך סנטימנטליות; אפילו כשכלי מיתר מופיעים, הם נשמעים לא מתוקים אלא שחוקים ועייפים. מילולית, אליס ממשיכה את הנושא הנפוץ במוזיקה האלטרנטיבית של השורד שעבר התעללות, כפי שנשמע בעבודות של פרל ג'אם וסמאשינג פאמפקינס. 'התמימות נגמרה / הביטחון שבור', שר ליין סטיילי ברצועה הפותחת של האלבום החדש. לאורך שאר האלבום, הוא משחק את הדמות הבורחת, נרתע מכל קשר אנושי שנקרה בדרכו. בסופו של דבר, מה ש-JAR OF FLIES עושה הכי טוב זה לנפץ את תוויות המטאל/אלטרנטיב, והוא עושה זאת באופן המלא ביותר ברצועה האחרונה, SWING ON THIS. על ידי דחיפה עדינה של הלהקה למשהו חדש לחלוטין עבורה – ג'אז – הוא פותח לרווחה את עתידה של אליס".

וברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר: "עם שירים כמו GOD SMACK ו-HATE TO FEEL שהיו עמוסים בזעם נרקומני ומתח אדיפלי, האלבום DIRT היה המקבילה המוזיקלית של דם מגרונו של משתעל - מזעזע ואמיתי. גיטרות צפופות מסתובבות במנגינות שמבשרות רעות עם צליל של כלובים. ה-EP החדש בן שבעת השירים של רביעיית סיאטל, אליס אין צ'יינס, נוטה לנימה אקוסטית עדינה יותר. השירה של ליין סטיילי כמו הגיטרות של ג'רי קאנטרל, מעוררת פאתוס וגם כעס. אבל זה בקושי אליס בגרסה קלילה. כמעט בכל שיר, המילה 'בית' מהדהדת בצורה מצמררת - כאב, תפילה מרה".

מדוע הסתכסכה הפעם דיפ פרפל? ב-25 בינואר בשנת 1975 פרצה מריבה לא נעימה בין אנשי הצוות הטכני של להקת דיפ פרפל לאלו של ACDC.

שנת 1975. הטמפרטורות צנחו, הגשם לא הפסיק לרדת, ובאוויר עמד ריח חריף של אבק שריפה – ולא רק בגלל הזיקוקים. באותו יום פרצה מריבה לא נעימה, בלשון המעטה, בין אנשי הצוות הטכני של להקת דיפ פרפל לאלו של איי.סי.די.סי. הלוקיישן שנבחר לקרב הענקים הזה היה פסטיבל סאנברי באוסטרליה, אירוע שהחל עם יומרות גדולות והסתיים בהתרסקות מפוארת.

מפיקי האירוע ידעו שהם מתמודדים מול חורבן כלכלי עוד לפני שהתקיימו ההופעות האחרונות. הכתובת הייתה על הקיר, או ליתר דיוק – בבוץ. הלחצים המשולבים של מזג אוויר רע בצורה קיצונית ומכירת כרטיסים דלה בגלל מחירם הגבוה (כרטיס עלה כ-20 דולר, סכום מופקע לאותם ימים שהרחיק את הקהל הצעיר), העלו את מד הלחץ לרמות מסוכנות. רק 16,000 צופים אמיצים הגיעו, רחוק מאוד מהמספרים שהמארגנים בנו עליהם כדי לכסות את ההוצאות.

האווירה מאחורי הקלעים הייתה מתוחה כמו מיתר שעומד להיקרע. המפיקים שילמו לדיפ פרפל סכום עתק של 60,000 דולר על מנת להופיע בסאנברי, והעובדה שהכסף הובטח ללהקה במזומן – ואכן שולם מראש – גרם לכך שהרכבים רבים אחרים (ביניהם להקות מקומיות) יעזבו את הפסטיבל מבלי לקבל תשלום כלל, מה שיצר זעם עצום בקרב האמנים האוסטרלים.

לעומת דיפ פרפל המפונקים והעשירים, הגיעה לפסטיבל להקה צעירה ורעבה אחרת ששמה איי.סי.די.סי, שעדיין נסעה בוואן מקרטע. "הופענו בפאב בשבת", הסביר הגיטריסט אנגוס יאנג, כשהוא מתאר את השתלשלות העניינים הסוריאליסטית, "והמנהל הזה תפס אותנו ואמר, 'שמעו, האם אתם יכולים להגיע למקום הזה בסאנברי?' הבחור שהפיק את האירוע היה קצת מודאג. הוא אמר, 'דיפ פרפל כנראה לא יעלו על הבמה'. הוא היה מודאג ולא רצה שהקהל יתפרע. אז הוא חשב, 'טוב, אני אקבל את איי.סי.די.סי והם ישמרו על המקום עם המוזיקה'. אז הגענו למקום, העפנו מבט על כל האנשים האלה בבוץ ונאלצנו ללכת קילומטר וחצי כדי להגיע לבמה. בדיוק כשהגענו לשם, כל מכוניות הרולס רויס ​​האלו נסעו גם הן לכיוון. זה היה דיפ פרפל והם החליטו שהם יופיעו בכל זאת. עדיין, הכל הלך כשורה. אבל אז, ברגע האחרון, קרה משהו. מישהו אמר לנו שמישהו הרביץ למנהל שלנו. זה היה אחד מאנשי הצוות של דיפ פרפל".

מסתבר שהבריטים, שהגיעו עם צי של לימוזינות וצוות אבטחה קשוח, לא אהבו את הרעיון שהחבר'ה המקומיים יחלקו איתם את הבמה או הציוד. איי.סי.די.סי לא נותרו חייבים ונהג מלגזה מטעמם הפיל ציוד (בטעות? בכוונה?) על כמה מאנשי הביטחון של דיפ פרפל, בעוד הזמר בון סקוט, שמעולם לא סירב לקטטה טובה, הצטרף לאקט האלימות בשמחה רבה.

כשכל התוהו ובוהו פרץ, טיפס יאנג לבמה, כשהוא עדיין לבוש במדי בית הספר המפורסמים שלו. "ניגשתי למיקרופון ואמרתי לקהל שאנחנו צריכים קצת עזרה פה למעלה. איכשהו, המארגנים הצליחו להרגיע קצת את העניינים והוחלט שדיפ פרפל ינגנו ראשונים ואנחנו אחריהם. הסכמנו עם זה. דיפ פרפל עלו, ניגנו את הסט שלהם ואני חושב שהם קיצרו את ההופעה והלכו, ואז הצוות שלהם התחיל לקפל את הציוד. פה פרצה שוב מהומה".

הצד השני של המתרס ראה את הדברים אחרת לגמרי. דייויד קוברדייל, הזמר של דיפ פרפל, נזכר באירוע כסיוט מתמשך: "הגענו לפסטיבל שמזג האוויר בו היה רע. היזמים החליטו בגבורה להמשיך עם הפסטיבל. הרוח יללה, היא ממש הקפיאה ובשטח זה נראה כאמבטיית בוץ ענקית. הקהל כולו היה בתוך שדה בוץ. הם התעטפו בפלסטיק כך שזה דמה לקונדום אחד עצום! אחרי הופעה לא טובה שלנו, יצאנו מהבמה, נכנסנו למכוניות שלנו והתחלנו לנסוע משם. לפתע שמענו מוסיקה מגיעה מהבמה. ככל הנראה, להקה אוסטרלית צעירה קפצה על הבמה, התחברה לציוד שלנו והתחילה לנגן! ובכן, שערי הגיהנום השתחררו, ממה שאמרו לי אחר כך. אנשי הצוות שלנו נאבקו עם הלהקה הצעירה כדי להוריד אותה מהציוד שלנו ומהבמה".

בסופו של דבר, הכוכבים הבריטים ברחו עם הכסף, המארגנים פשטו רגל, והלהקה האוסטרלית נשארה עם הרבה עצבים אבל עם סיפור מצוין לעיתונות. "בסוף לא יצא לנו להופיע כמו שצריך בפסטיבל הזה", אמר אנגוס יאנג, בסיכום הגיוני לאירוע הביזארי. "אבל למחרת היו המון כותרות בעיתון על הקטטה. זה היה שווה את הפרסום".

גם זה קרה ב- 25 בינואר. שבו בנוח, זה הולך להיות ארוך, קצבי ובעיקר – רועש.

זיגי יורד אל המאדים: השבוע ששינה את העולם

השנה הייתה 1973, והאוויר בלונדון היה טעון בחשמל של גלאם-רוק ונצנצים. דייויד בואי בדיוק סיים סדרת חזרות מוסיקליות אינטנסיביות שנמשכו שבוע שלם. המטרה הייתה ברורה: להרים את סיבוב ההופעות הבריטי של האלטר-אגו המפורסם שלו, זיגי סטארדאסט. בואי אמנם כבר חרך את הבמות בצפון אמריקה וביפן בדמותו של החייזר הג'ינג'י, אבל הבית הבריטי דרש טיפול מיוחד.

מלחמת המפיקים: כששפופרות נשברות

נחזור אחורה בזמן אל שנת 1964. תעשיית המוסיקה געשה, והאגו של המפיקים היה גדול כמעט כמו להיטי הענק שיצרו. פיל ספקטור, הגאון המטורף מאחורי חומת הסאונד, החליט להרים טלפון למפיק בריטי מבריק לא פחות (ומופרע לא פחות) בשם ג'ו מיק. מיק היה אחראי ללהיט האינסטרומנטלי העצום TELSTAR והיה ידוע בפרנויה הקשה שלו. סיבת הטלפון הייתה תמימה לכאורה, ניסיון של ספקטור לקבוע פגישה ידידותית. אלא שמיק לא ראה זאת בעין יפה. הוא היה משוכנע שספקטור מעתיק ממנו רעיונות מוסיקליים וגונב לו את הסאונד. מיק רתח מזעם בצד השני של הקו, צרחותיו הדהדו בחדר, והשיחה הסתיימה כשהוא טרק את הטלפון בחוזקה כה רבה עד שהשפופרת של המכשיר נשברה לרסיסים. המפגש המלכותי בין שני ענקי הסאונד הללו מעולם לא יצא לפועל.

לילה של הוריקן וסרטים ארוכים מדי

קופצים קדימה לשנת 1975. רובין 'הוריקן' קארטר, המתאגרף שנכלא על לא עוול בכפו באשמת רצח משולש, הפך לסמל המאבק למען הצדק. בוב דילן, שקרא את האוטוביוגרפיה של קארטר וביקר אותו בכלא, כתב את השיר HURRICANE שהצית מחדש את העניין הציבורי בפרשה. השיא הגיע במופע צדקה גרנדיוזי במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הערב כונה NIGHT OF THE HURRICANE והליין-אפ היה בלתי נתפס: בוב דילן הוביל את המערכה, ולצדו הופיעו ענקים כמו אייזק הייז עם הגרוב החושני וסטיבי וונדר הגאון. אורחים מיוחדים הפציעו על הבמה, ביניהם רינגו סטאר, סטיבן סטילס וקרלוס סנטנה שהביא את הגיטרה הבוכייה שלו.

למרות הכוונות הטובות והשמות הנוצצים, האירוע נחל אכזבה כלכלית. אנשים רבים בציבור האמריקאי עדיין פקפקו בחפותו של קארטר ולא מיהרו לפתוח את הארנקים. מכירת הכרטיסים הייתה מאכזבת, ורק כ-30,000 כרטיסים נמכרו לאולם שיכל להכיל הרבה יותר. השורה התחתונה הייתה עגומה: בסוף קיבל קארטר רק כ- 10,000 דולר מכל הסיפור הזה לטובת ההגנה המשפטית שלו. ועל הדרך, אם כבר מדברים על דילן, ב-25 בינואר בשנת 1978 נערכה הקרנת בכורה לסרטו השאפתני והמוזר RENALDO AND CLARA בלוס אנג'לס. הסרט, שערבב בין מציאות לדמיון במהלך מסע ההופעות ROLLING THUNDER REVUE, נמשך כמעט ארבע שעות. הביקורות היו קטלניות ויש שסברו כי הסרט ארוך מדי, מפותל ובלתי ניתן לצפייה ברצף.

הבלדה של קווין זועקת הצילו

בשנת 1980, הלהקה המלכותית קווין עמדה בצומת דרכים. היא הוציאה תקליטון חדש עם שיר-בלדה מרגש שכתב גיטריסט הלהקה, בריאן מאי, ושמו SAVE ME. השיר שילב בין הפסנתר הקלאסי לבין הסינטיסייזרים החדשים שהלהקה החלה לאמץ בתקליט THE GAME. מאי הסביר שהשיר נכתב על חבר שלו שמערכת היחסים שלו הסתיימה בצורה כואבת, והוא ניסה לתפוס את תחושת האובדן והרצון להצלה. הקליפ לשיר היה חדשני ושילב אנימציה עם צילום חי. אבל למרות האיכות הגבוהה, התקליטון לא הצליח כמצופה באנגליה, הגיע שם רק למקום ה-11 לזמן קצר ועורר בהלה בקרב הלהקה. פרדי מרקיורי והחברים חששו שזמנם עבר ורבים תהו האם הלהקה איבדה את מגע הקסם שלה. בהמשך יתברר שלא, ושהם רק התחממו לקראת כיבוש אצטדיוני העולם בשנות השמונים.

הציפורים מגביהות עוף

בשנת 1966 מוסיקת הרוק עמדה לעבור שינוי תודעתי. להקת הבירדס נכנסה לאולפני קולומביה בהוליווד והקליטה את הגרסה הידועה לשירה החשוב והפסיכדלי, EIGHT MILES HIGH. השיר נכתב בהשראת טיסה ללונדון אך נתפס בעיני רבים כשיר סמים מובהק, מה שגרם לצינזורו בתחנות רדיו רבות. מוסיקלית, זה היה הישג כביר. רוג'ר מגווין הושפע עמוקות מנגינת הסקסופון של ג'ון קולטריין וניסה לחקות את הסאונד הזה על גיטרת ה-12 מיתרים שלו. כל תפקידי הנגינה התיישבו כגרעינים המסודרים להפליא בתוך רימון עסיסי. מעל הכל ריחפה הרמוניה ווקאלית מכשפת. וכן, הגיטרה הזו של רוג'ר מגווין! אחרי השיר הזה כבר לא היו יותר האשמות על הלהקה ככזו שניזונה רק משירים של בוב דילן. הבירדס הגיעו פה לליגה משל עצמם. והיכן שהציפורים האלה עפו - האחרים באו בעקבותיהן, כולל ג'ורג' האריסון והביטלס שהושפעו מהסאונד הזה.

באותו יום ממש, צירוף מקרים קוסמי התרחש. להקה אחרת וחשובה מסצנת לוס אנג'לס, LOVE, הקליטה את רוב תקליט הבכורה שלה באולפן לא הרחק משם, שנקרא סאנסט סאונד. ארתור לי, הגאון המיוסר שעמד בראש ההרכב, הודה, כמה שנים לאחר מכן למלודי מייקר, בהשפעה העצומה. "האלבום הראשון שלנו הושפע ללא ספק מלהקת הבירדס".

עוף דרומי באמבטיה

בשנת 1973 יצא תקליטה השלישי והנהדר של להקת LITTLE FEAT, ששמו DIXIE CHICKEN. זה היה התקליט שבו הלהקה גיבשה את הסאונד הייחודי שלה, ערבוב דביק וממכר של רוק דרומי, פ'אנק מניו-אורלינס ובוגי. כן, זה התקליט עם הקלאסיקה FAT MAN IN THE BATHTUB. כמפיק, הגיטריסט והזמר לואל ג'ורג' נתן לעצמו יותר מרחב פעולה כסולן ממה שהרגיש שקיבל עד אז ממפיקים אחרים שהיו ללהקה. הוא רצה לשלוט בסאונד ולעצב אותו בדמותו. "זה היה האלבום הראשון שבאמת נתנו לי לשיר בו, ולהתנסות עם מיקרופונים וכו'. זה ממש קשה, כי יש תמיד את התקציב תלוי מעל הראש שלך, וזה היה אלבום יקר לעשיה, אבל אתה צריך לחיות עם הדברים האלה עד סוף חייך וזה לא נעלם. אתה מנסה לעשות כמיטב יכולתך".

לואל ג'ורג' נתן גם לשאר הלהקה לנגן כפי שהיא מרגישה, ובעיקר נתן מקום לחברים החדשים שהצטרפו ושדרגו את הגרוב. סם קלייטון, נגן הפרקשן, אמר שהקונגס שלו וכלי נגינה אחרים התאימו מיד למקצב הסינקופטי. "ריצ'י (הייווארד המתופף) לא רצה את זה, אבל לואל אמר, 'לא, בנאדם, אני צריך שסם יחזיק אותך עם הקצב מלמטה'. הוא ידע שניגנתי ישר ויותר על הקצב. הרי בגלל זה התקבלתי לעבודה". השילוב בין התיפוף הפרוע של הייווארד ליציבות של קלייטון יצר קסם. במהלך הקלטת התקליט, לואל ג'ורג' מעולם לא טען לתפקיד מנהיגותי באופן רשמי, אבל בגלל שהוא כתב ושר את רוב השירים, הלהקה הניחה שהוא המנהיג הטבעי. אבל הייתה שם דמוקרטיה יצירתית: כל מי שהיה לו שיר, הוא יכל להביא אותו, והשאר היו מנסים אותו, ואם כולם אהבו את זה - השיר היה נכנס. החוק היחיד היה שאין חוק ולכן כל סוג של מוסיקה התקבל כל עוד העסק התחבר.

האסיר מקרטני והתינוקת ששמה אלוהים

בשנת 1980 העולם עצר את נשימתו כשפול מקרטני הפך לאסיר מספר 22. הוא נעצר בשדה התעופה נריטה בטוקיו כשבמזוודתו נמצאו כ-219 גרם של מריחואנה. לאחר תשעה ימים מורטי עצבים במעצר, ביום הזה, שוחרר פול מהכלא היפני וגורש מהמדינה, כשכל סיבוב ההופעות המתוכנן של להקת כנפיים ביפן בוטל וההפסדים הכספיים היו עצומים (דבר שעיצבן ביותר את חבר הלהקה, דני ליין, שהאשים את הבוס בחוסר אחריות). פול טס משם מיד לאמסטרדם כדי להיפגש עם משפחתו שם וללקק את הפצעים.

ובמעבר חד לאווירה פסיכדלית יותר: בשנת 1967 סצנת סן פרנסיסקו הייתה בשיאה. הפכו הזמרת הכריזמטית גרייס סליק והגיטריסט פול קאנטנר, מלהקת ג'פרסון איירפלין, הורים לבת. ברוח התקופה ההזויה והמרדנית, הם החליטו לקרוא לה בשם הפרובוקטיבי GOD. הם התבדחו על כך שזה שם חזק וצנוע. עם זאת, ההומור לא החזיק זמן רב מול המציאות, ושמה שונה זמן מה לאחר מכן לשם הארצי יותר CHINA, שלימים תגדל להיות שחקנית ומגישה ב-MTV.

נוסטלגיה, תאונות ונדבנות

בשנת 1988 ג'ורג' האריסון נהנה מתחייה מחודשת בקריירה שלו עם התקליט המצליח CLOUD NINE. אז ביום הזה יצא תקליטון חדש לשמו, עם השיר WHEN WE WAS FAB שהפיק לו ג'ף לין (שגם כתב איתו את השיר). השיר היה מכתב אהבה נוסטלגי ומלא הומור לימי הביטלס, עם צלילי סיטאר וכינורות פסיכדליים. רינגו סטאר היה המתופף בהקלטה. האריסון ולין חיברו את השיר בסוף 1986 כשהגיעו לאוסטרליה לראות את הגרנד פרי של אדלייד. הם הגיעו לביתו של חבר לארוחת ערב והיה שם פסנתר כנף. שניהם התיישבו והחלו לכתוב את האקורדים ואת המלודיה הבסיסית. הם הקליטו את הסשן המאולתר שלהם על קלטת פשוטה, שאותה הם שחזרו כשהחלו להקליט את התקליט של האריסון באנגליה.

עוד בגזרת הביטלס לשעבר: בשנת 1991 הופיע פול מקרטני בעונה השנייה של סדרת UNPLUGGED של רשת אם.טי.וי. ההופעה האינטימית הזו, שבה חזר לשורשי הרוק'נ'רול שלו, הייתה כל כך מוצלחת עד שבהמשך הוא יהיה האמן הראשון שיוציא את הופעתו מסדרה זו כתקליט שלם בשם UNPLUGGED (THE OFFICIAL BOOTLEG), מה שפתח את הדלת לגל של אלבומים אקוסטיים בשנות התשעים.

ובמעבר לעולם התאונות: בשנת 2003 ריסק בילי ג'ואל את המרצדס שלו בזמן נסיעה בלונג איילנד, ניו יורק, כשהתנגש בעץ. מאוחר יותר, הזמר אמר שהוא היה במצב של "ערפל נפשי", שנגרם על ידי בעיות ביחסים ודיכאון מתמשך לאחר התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. הוא יצא מהתאונה עם אף שבור וחתכים בפנים. איש הכבאות המקומי הסביר לעיתונות: "מה שהציל את בילי בר המזל היה שמכוניתו הייתה מצוידת כהלכה". המשטרה לא מיהרה לעשות לג'ואל בדיקת ינשוף במקום האירוע. שוטר בכיר הסביר שלא נמצאו בשטח עדויות לאלכוהול או סמים מהזמר, שיצא זמן קצר לפני כן מקליניקת התמכרות לגמילה מאלכוהול. "זה אזור בו יש המון תאונות", הוא הוסיף בניסיון להרגיע את הרוחות. זו הייתה תאונת הדרכים השנייה של ג'ואל מזה שבעה חודשים. עובר אורח ששמע לפתע את רעש התאונה הנוראי, מיהר אל הרכב וראה אדם מדמם בראשו באופן חמור. הוא לא ידע מי זה וידע רק דבר - שהאיש הזה פצוע לא קל. ג'ואל הצליח, עם כל זאת, לחזור לעצמו ולהמשיך להופיע בהצלחה רבה באצטדיונים.

נסגור עם קצת עצב וקצת נתינה. בשנת 1986 מת אלברט גרוסמן, המנהל הקשוח של ג'ניס ג'ופלין, ג'ואן באאז, ריצ'י הייבנס ובוב דילן. האיש שבנה אימפריה בוודסטוק היה בן 59 במותו מהתקף לב פתאומי. גרוסמן היה אז בדרכו לוועידה בענייני מוסיקה בעיר קאן שבדרום צרפת, כשהוא מתמוטט במטוס הקונקורד. ולסיום אופטימי יותר: בשנת 1984 תרמה יוקו אונו סכום נכבד של 375,000 דולר לבית היתומים של צבא הישע, סטרוברי פילדס בליברפול. המקום הזה, שמאחורי שעריו נהג ג'ון לשחק כילד, היווה השראה לבעלה המנוח, ג'ון לנון, לכתוב את השיר הפסיכדלי והנצחי של הביטלס STRAWBERRY FIELDS FOREVER. התרומה הבטיחה שהמקום ימשיך לפעול, וששדות התותים אכן יישארו לנצח.

בונוס: הסיפור על שירת הברבור הלוהטת של להקת בוקר טי והאם ג'יז! החודש, ינואר בשנת 1971, יצא תקליט חדש להרכב האינסטרומנטלי והמשפיע, בוקר טי והאם ג'יז. שם התקליט הוא MELTING POT והצלילים שבוקעים ממנו הם עוד פיסת יצירה טעימה להפליא.

בזמן שבו החלו ארבעת חברי הלהקה (האורגניסט בוקר טי ג'ונס, הגיטריסט סטיב קרופר, הבסיסט דונלד 'דאק' דאן והמתופף אל ג'קסון ג'וניור) לעבוד על התקליט הזה, הלהקה שלהם כבר ביססה את עצמה כאחת החלוצות של מוזיקת הנשמה האינסטרומנטלית. כלהקת הבית של חברת "סטאקס רקורדס", הם ניגנו באינספור להיטים של אמנים כמו אוטיס רדינג, ווילסון פיקט וסאם ודייב, ועיצבו את הסאונד של מוזיקת הנשמה הדרומית. אולם עם התקליט הזה, הם ביקשו לחרוג מתפקידם כנגני ליווי ולהתעמק בכיוון ניסיוני יותר המאפשר ביטוי עצמי.

סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה של מעבר עבור הלהקה. מאבקי זכויות האזרח, מתחים פנימיים ב"סטאקס" והנוף המוזיקלי המשתנה יצרו לחצים. למרות זאת, לארבעה היה חזון ברור לגבי תקליטם הבא – שיהיה המגובש וההרפתקני ביותר שלהם עד אז, עם ג'אמים נרחבים, גרובים הזורמים בחופשיות, ויציאה מהתבנית של השירים הקצרים והמובנים שאפיינה את שנותיהם המוקדמות.

האלבום הוקלט בניו יורק ולא באולפן הבית שלהם בממפיס, טנסי. לשינוי הנוף הזה הייתה חשיבות מכרעת. לפי בוקר טי ג'ונס, ההחלטה להקליט בניו יורק הייתה מכוונת: "היינו צריכים להתרחק מממפיס לזמן מה. סטאקס עברה הרבה תהפוכות, ורצינו להרגיש חופשיים להתנסות". האנרגיה התוססת של ניו יורק השפיעה על הסשנים, והעניקה למוזיקה חספוס ותעוזה.

בראיונות, סטיב קרופר נזכר כיצד החומרים באלבום התגבשו באופן אורגני: "היינו מתחילים עם ריף או מקצב, ואז פשוט נותנים לו להתפתח. לא חשבנו על סינגלים לרדיו או על מגבלות זמן. הכל נבע מהרגש". גישה זו העניקה למוזיקה אווירה משוחררת ומהפנטת, כאשר כל מוזיקאי מותיר מקום לאחרים להתבטא ולזרוח.

באותה תקופה ביקשה הלהקה לקבל שליטה יצירתית רבה יותר על המוזיקה שלה. ב"סטאקס" הוטל עליהם לעתים קרובות לתמוך באמנים אחרים או לדבוק בנוסחה של הלייבל. באלבום הזה החברים השתחררו מהאילוצים הללו, ויצרו מוזיקה ששיקפה את הזהות האמנותית שלהם.

עם זאת, האלבום סימן גם את סוף העידן. עוד לפני שחרורו, בוקר טי ג'ונס רצה לעזוב את הלהקה עקב תסכולים מהנהלת "סטאקס" ורצון לחקור פרויקטים אחרים. "אהבתי את הלהקה, אבל הייתי צריך לצמוח", הסביר ג'ונס לימים. בספרו כתב: "הייתה פגישת להקה והאווירה הייתה עליזה. על המדרכה הדלקתי סיגריה וציינתי בפני עצמי תחושה מוזרה, שאני נמצא בצד הלא נכון של הרחוב. כולם היו מרוצים חוץ ממני. כבר עזבתי את ממפיס ואת סטאקס, אבל לא עזבתי את ה-M.G.'s. עכשיו רציתי לעזוב גם אותם. כל החומר המקורי החדש שניסינו ליצור באותו יום, ובכל מפגש לפני כן, מאז שזכרתי את עצמי, נשמע כמו חיקוי צולע של אחד הלהיטים הקודמים שלנו. נראה שאיש לא שם לב לזה. לא סטיב. אפילו לא אל. כולם היו מסונוורים מהצלחה וכסף. 'מה לא בסדר, ג'ונס?', אל ג'קסון הבהיל אותי כשניגש מאחוריי. צחוקו הרם של דונלד נשמע מבעד לדלת האולפן. 'הו, כלום, בנאדם; פשוט יוצא החוצה להפסקה קטנה'. 'מה לא בסדר, ג'ונס?', אל הכיר אותי. הוא פתח את הדלת לאולפן, וחזרנו פנימה לתחילתו של דיון ארוך ונוקב על הקשת המוזיקלית של הלהקה, ואני התוודיתי על תחושתי שכבר אין פה מקוריות. פשוט לא הייתי מרוצה. למה הסתפקנו בפחות? החבר'ה החליטו לבטל את הפגישה ולחזור לממפיס. המילים האלה היכו בחזי. האם הייתי תובעני מדי? האם זה היה סוף הדרך של הלהקה? לא יכולתי לקחת בחזרה את מה שאמרתי, וזו הייתה האמת, אבל הצגתי אותה בצורה מגושמת. הישיבה הסתיימה בפתאומיות, והפרידה שלנו הייתה מביכה.

כעבור זמן מה, קיבלתי טלפון מאחד הבחורים. הם הזמינו אולפן נהדר בניו יורק. 'תעלה על מטוס', הם אמרו לי. לא שאלתי שאלות. הייתה אנרגיה חדשה. יכולתי לראות את זה על פניהם של אל ודאק. הם ניגנו את המקצב ל-MELTING POT. מה יכולתי לעשות? חלפו כמה תיבות בזמן שרק תהיתי על הקצב. לבסוף זה הגיע אליי – הבנתי שאוכל להשתחל פנימה עם אקורד ולגרום לו להישמע כאילו הוא בא משום מקום. זה עבד. עשיתי את זה שוב על אקורד אחר. ואז עוד אחד. יצרתי סאונד מצמרר באורגן ההאמונד. החבר'ה ניגנו את הקצב ללא רחמים. הייתי צריך לנסות סולו כלשהו. מי אני? מה התכוונתי לומר? איפה אתחיל? למטה, נמוך. נמוך מאוד. חשתי אנחת רווחה מהחבר'ה כשסוף סוף ניגנתי משהו. קפצתי מצוק. עכשיו הייתי צריך לעוף. עצמתי את עיניי. הגיע הזמן להתמסרות מוחלטת. אצטרך לנגן כמה טעויות כדי להגיע לדברים הנכונים. למי אכפת? בניתי את הסולו שלי כאילו אני טס בחלל – ללא גבולות, ונתתי למוזיקה לקחת אותי. לבסוף פקחתי את עיניי. הייתי צריך לחזור למציאות. אחרי מה שנראה כמו נצח, לא היה סיכוי שזה אי פעם יהיה סתם עוד תקליט רגיל".

זה הפך את התקליט לשירת הברבור של בוקר טי וה-M.G.'s. הוא לא זכה להצלחה מסחרית כמו חלק מהעבודות הקודמות של הלהקה. ג'ונס כתב בספרו: "ביום הולדתי בשנת 1971, החוזה שלי עם סטאקס הושעה. לא ידעתי על ההשעיה עד חודשים לאחר מכן. אולי היה מצב משפטי שדרש מהם לפעול כך. אני לא יודע. עם הפעולה הזו, החיים של הלהקה הגיעו לסופם הרשמי".

הלהקה סיימה את דרכה, אך השפעתו של התקליט MELTING POT רק הלכה וגדלה עם הזמן. הגרובים שבו נדגמו על ידי אמני היפ-הופ רבים, מה שביסס את מקומו בפנתיאון של קלאסיקות הפ'אנק והסול.

זה התקליט החי של הזמר המת! החודש, ינואר בשנת 1972, יצא תקליט חדש לג'ימי הנדריקס. שמו הוא HENDRIX IN THE WEST. ג'ימי כבר לא היה בין החיים כדי לאחוז בו.

אז מה יש לנו כאן? ובכן, זו סדרת הקלטות שהוקלטו במהלך הופעותיו בשנים 1968–1970 בארצות הברית ובאירופה. יש כאן גם את האש הייחודית של ההופעות החיות של הנדריקס, וזה ללא ספק יצא כדי לספק את המעריצים, שימלאו את קופת חברת התקליטים בכסף.

האלבום נפתח עם המנון אנגליה שזולג לשיר הנושא של סרג'נט פפר. אחריו מגיע LITTLE WING המופלא, והצד הראשון נחתם עם RED HOUSE, שנתן למאזינים את ההזדמנות לשמוע את הנדריקס מופיע בצורת הבלוז האמיתית שלו, ומציג את השורשים המוזיקליים העמוקים יותר שלו. הרגעים הללו מביאים את הצד השקט והמופנם יותר של אישיותו המוזיקלית. אין ספק שהוא היה מהפנט – בין אם כשהיה להטוטן גיטרה ובין אם כשרק ניגן בה נטו. הצד השני מערב שני שירי הנדריקס עם שתי קלאסיקות רוקנרול ישנות... וכן, יש לסיום את VOODOO CHILD המסחרר שמגיע כאן עם פיצוצי אקורדים וסולואים מפותלים וחיים להפליא.

עד כמה שהאלבום הזה הוא חגיגה של הקשבה להופעות החיות של הנדריקס, הוא גם תופס מקום מיוחד בקטלוג האלבומים שיצאו לאחר מותו. למרות המיתולוגיזציה הכבדה של הפרסונה של הנדריקס, התקליט הזה שומר על תחושה של אותנטיות גולמית, ומציג את הקסם הלא מלוטש והלא מסונן של ההופעות החיות שלו (מה שבהמשך הסבנטיז כבר לא קרה...).

אז שלפתי את הביקורת שנכתבה בזמנו ברולינג סטון: "הצליל הזה שאתה שומע הוא אדי קריימר, הבעלים של אולפן ההקלטות הניו-יורקי של ג'ימי הנדריקס המנוח, שמגרד את תחתית החבית של הנדריקס עבור האלבום השני, ואולי השני לפני האחרון, שיצא לאחר מותו של המוזיקאי הגאון. אבל הדיבור על 'תחתיות של חביות' לא נועד בשום אופן לבטל את האלבום הזה או את היצירה של קריימר. ג'ימי הנדריקס היה לרוק מה שצ'ארלי פרקר היה לג'אז – ממריץ, מחייה, מוזיקאי שהביא למוזיקה תחכום אינסטינקטיבי בשילוב עם אותו קורטוב יסודי של ייאוש ואירוניה (והאירוניה שנגעה גם בפארקר וגם בהנדריקס, כפי שריימונד מונגו עשוי היה לומר, הייתה האירוניה שהורגת)".

'הנדריקס במערב' הוא שמיכת טלאים בעלת דרגות שונות של מרקם וגוון. כל שבעת הקטעים הוקלטו בהופעה חיה; שלושת הטובים ביותר היו בהופעה בסן דייגו עם ה'אקספירינס' המקורית, עם מיץ' מיטשל בתופים והבסיסט נואל רדינג; עוד שלושה מקונצרט בברקלי, שבו רדינג הוחלף בבילי קוקס; ורצועה אחת המורכבת מהרגעים הראשונים של המופע של הנדריקס בפסטיבל האי וייט בשנת 1970, שוב בגיבוי חטיבת הקצב של מיטשל וקוקס. כל הרצועות רוטטות עם הסגנון המוזר והמרגש של המאניה הרוחנית של ג'ימי.

זהו ג'ף דקסטר, המנחה שמציג את הלהקה בפני קהל של חצי מיליון 'פריקים', בריטים ואנשי היבשת ברחבי הארץ. הנדריקס בא ונכנס לאחד מהראפים המפותלים והבלתי ניתנים לפענוח שלו – "יהיה הרבה יותר טוב אם כולכם תדבקו באמונות שלכם ותתחילו לשיר יחד... ואם לא, לכו לעזאזל, חחחח". מספיק רעש פידבקים כדי למרוט מעט את עצביכם מבשר את הפתיחה לשיר הראשון, שכותרתו THE QUEEN באלבום הזה, אך הוא למעשה גרסת דיסטורשן של ההמנון הבריטי. הנדריקס גורם לזה להישמע מגוחך ומפחיד בדיוק כמו אותו ביצוע מוכר של ההמנון האמריקאי שביצע על במת הקרשים בוודסטוק, ובגרסת האולפן שנתקעה באלבום RAINBOW BRIDGE.

מבחינתי, RED HOUSE הוא הסיבה לקיומו של האלבום הזה. הבלוז הביתי של הנדריקס הוא רך ועוצמתי; הוא לא מנסה להטביע את המאזין במפולת של דמעות כרום, אלא מרים אותך כשהוא מתגבש לתוך הקרשנדו האחרון שלו, לוקח אותך פנימה והחוצה ממצבי הרוח הרבים והמשתנים שלו. יצירת מופת של הופעה. הצד השני קצת פחות מסקרן. שלושת הקטעים הראשונים הם מקונצרט שניתן בברקלי בשנת 1970, קונצרט שהיה מעט יותר מג'אם שובב עם מיטשל וקוקס. VOODOO CHILD מתנגן כל כך מהר שזה נשמע כאילו להנדריקס היו עניינים דחופים בחדר ההלבשה. עם זאת, הוא מנגן בצורה מבריקה, דוהר ומנסה להשיג את עצמו בנגינה שלו. אני שמח שהתקליט הזה יצא; ג'ימי הנדריקס היה מוזיקאי, והחומר שלא שוחרר לא אמור להשאיר עין יבשה בקהל. הוא אדם אחד שכולנו מתגעגעים אליו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459