רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פינק פלויד זה כמו נישואים שנמצאים באופן קבוע בפרידה לנסיון" (ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד).

יום שני של פסטיבל ענקי! ב-27 באוגוסט בשנת 1970 נערך יומו השני של פסטיבל האי ווייט.

השמש של סוף הקיץ זרחה על מה שנראה כמו מדינה קטנה שהוקמה בן לילה. מאות אלפי צעירים, ים אנושי של שיער ארוך, ג'ינס ואידיאלים, הפכו את האי לשלהם – ההערכות דיברו בסופו של דבר על למעלה מ-600,000 איש, ים אנושי מפלצתי שעקף אפילו את וודסטוק!. זה היה היום השני של פסטיבל האי ווייט, התשובה הבריטית והפרועה לוודסטוק, אירוע שעתיד להיכנס לדפי ההיסטוריה של הרוק, ולא תמיד מהסיבות הנכונות. האוויר היה טעון בחשמל, בתחושת חופש וגם במתח גובר והולך בין הקהל למארגנים – על הגבעה המשקיפה מעל המתחם, שזכתה לכינוי ההולם "גבעת הייאוש" (DESOLATION HILL), התמקמו עשרות אלפי פריקים, אנרכיסטים והיפים קשי יום שסירבו לשלם על כרטיס (שעלה אז בסך הכל 3 לירות שטרלינג לכל חמשת הימים – מחיר מגוחך כיום, אך סלע מחלוקת אידיאולוגי ענק אז!).

היום נפתח במגוון צלילים מסקרן ומרתק בטירוף לכל מי שאוהב לחפור בשורשי הרוק הבריטי. גארי פאר, אחיו של המארגן הראשי ריקי פאר (מחברת ההפקות FIERY CREATIONS), פתח את הבמה, ואחריו עלו ובאו שמות שאז היו בתחילת דרכם או בחיפוש אחר הפריצה הגדולה. להקות כמו EVERYONE עם אנדי רוברטס, RAY OWEN'S MOON של הסולן לשעבר מ-JUICY LUCY שקידם את אלבומו MOON, וגם להקות כמו HOWL ו-GRACIOUS (שהציגה קטעי פרוג-רוק מוקדמים ועשירים במלוטרון מתוך אלבום הבכורה GRACIOUS!) ניגנו בפני קהל שהתחיל להתעורר אל תוך היום. חברי GRACIOUS הציגו על הבמה יצירה ארוכה ופרוגית ששמה SUPER NOVA. היצירה הזו לא יצאה אז עדיין על גבי תקליט ועבור הקהל היה זה משהו חדש לגמרי. אבל באמצע הביצוע קרה דבר לא נעים - כשהמתח המוסיקלי כבר נבנה, המלוטרון של מרטין קיטקט החליט לשבוק חיים. הוא ניגש אל זמר הלהקה, פול דייויס, ואמר לו שימשיך לשיר מול הקהל בעוד הוא יתקן בינתיים את הכלי הסורר. אין לי ספק שהיו אלו רגעים מאד לא קלים ללהקה הנהדרת הזו.

אחת ההפתעות המוקדמות הגיעה מכיוונה של להקת הבלוז-רוק הכבדה, THE GROUNDHOGS – שלישיית כוח מחשמלת עם הבסיסט פיטר קרוקשנק והמתופף קן פוסטלניק, שהוציאה באותה שנה את אלבום המופת האדיר THANK CHRIST FOR THE BOMB (אחד מתקליטי הבלוז-רוק מפוצצי מוח ההם - תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו לו!). הגיטריסט וסולן הלהקה, טוני מקפי, הסביר מאוחר יותר את החשיבות של הרגע: "היה חשוב לנו להופיע בפסטיבל זה כי זו הייתה אפשרות להגדיל מיד את כמות הקהל שלנו". ההימור השתלם. הלהקה סיפקה הופעה מהודקת ואנרגטית שסחפה את הקהל, שהגיב במחיאות כפיים סוערות בזכות ריפים חותכים של גיטרה מלוכלכת וסאונד מחוספס שהרעיד את שדות האי. מקפי, איש עבודה פרגמטי, הוסיף, "לא נשארנו ליהנות משאר הפסטיבל כי נקבעו לנו הופעות במקומות אחרים, אבל זכור לי שהפסטיבל נוהל כהלכה". הם באו, ניגנו, כבשו והמשיכו הלאה.

ואז, כשהאווירה התחממה, עלה לבמה צמד שהיה הדבר הכי רחוק מבלוז-רוק בריטי. גילברטו גיל וקייטנו ולוזו, שניים מהמוזיקאים החשובים והמשפיעים ביותר שיצאו מברזיל, הביאו איתם את מהפכת הטרופיקליה היישר לצ'לסי ולשכונת נוטינג היל בלונדון, אליה גלו לאחר שהמשטר הצבאי בארצם ראה בפופולריות העצומה שלהם איום. על במת הפסטיבל הם יצרו רגע קסום וסוריאליסטי – תארו לעצמכם את הניגוד המטורף והמהפנט הזה באמצע יום בריטי קריר!: שילוב מהפנט של בוסה נובה עדינה עם רוק פסיכדלי, שירה בפורטוגזית חלומית עם יצירות כמו AQUELE ABRAÇO, ותיבול של מקצבי תוף אפריקני וצלילי חליל מהפנטים. כדי להשלים את החוויה ההיפית הטוטאלית, חבורת היפים עירומים החלה לרקוד בצד הבמה, והקהל, שהבין שהוא עד למשהו מיוחד במינו, נסחף לחלוטין.

בהמשך, חזר לבמה גארי פאר, שניסה לרכוב על גל ההתלהבות ולקדם את תקליט הסולו המצוין שלו, STRANGE FRUIT. אם במקרה לא יצא לכם להאזין לו, אתם מפסידים פנינת פולק-רוק בריטי משובחת (שבה מתארח בין השאר ריצ'רד תומפסון מלהקת FAIRPORT CONVENTION!). זמן קצר לאחר מכן, בשעת אחר הצהריים, עלתה לבמה להקה צעירה ולא מוכרת בשם סופרטראמפ שנוסדה במימונו של מיליונר הולנדי בשם סם מיסגייס. איש בקהל העצום לא תיאר לעצמו שהחבורה הזו בהנהגת רוג'ר הודסון וריק דייוויס, שרק חודש קודם לכן הוציאה את אלבום הבכורה שלה SUPERTRAMP, שניגנה בין היתר גרסה ארוכה ושאפתנית ל-ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן, תהפוך תוך שנים ספורות לאחת הלהקות המצליחות בעולם ותמכור עשרות מיליוני תקליטים. באותו רגע, הם היו רק עוד להקה צעירה שמנסה את מזלה מול הקהל הגדול ביותר שראתה מימיה – חצי מיליון זוגות עיניים שבוחנים אותך, מעמד שיכול לגרום לכל מוזיקאי לרעוד בברכיים!.

עם רדת הערב, האווירה הפכה אפלה ותיאטרלית יותר עם הופעתה של להקת הרוק המתקדם BLACK WIDOW ששחררה באותה שנה את אלבום הקאלט השטני שלה SACRIFICE (והתחרתה אז ראש בראש על משבצת האופל מול BLACK SABBATH). הלהקה, שהתפרסמה בזכות הופעות שכללו טקסים שטניים מבוימים והקרבת קורבן סמלית של אישה עירומה, נאלצה לוותר על הפרובוקציה. מארגני הפסטיבל, שכבר התמודדו עם מספיק כאבי ראש, אסרו עליהם מפורשות לבצע את הפולחן על הבמה – כנראה שלמארגנים היה מספיק בלגן בלי להקריב בתולות מול השוטרים הבריטים ההמומים. למרות זאת, המוזיקה דיברה בעד עצמה. הקהל הגיב באקסטזה מוחלטת כשהלהקה ניגנה את הלהיט הגדול שלה, COME TO THE SABBAT. המתופף, קלייב בוקס נזכר בחוויה: "אני חושב שהצלחנו בפסטיבל הזה. היה מאד קר על הבמה והרוח נשבה בחוזקה. אבל הקהל היה הגדול ביותר שהופענו מולו וזה חימם את הלב. ממש ים של אנשים".

בזמן שהמוזיקה התנגנה, התרחשו דרמות גם מחוץ לבמה. ג'ימי הנדריקס, הכוכב הגדול של הפסטיבל, נחת באזור והביע התרגשות עצומה לקראת הופעתו המתוכננת (הוא השתכן במלון DIMBOLA LODGE הסמוך; מי היה יכול לשער בנפשו שזו תהיה אחת מהופעות הענק האחרונות בהחלט של אשף הגיטרה הבלתי מעורער לפני מותו הטרגי שלושה שבועות בלבד לאחר מכן!). במקביל, המשטרה המקומית הייתה נרגשת לא פחות לגלות בית סמוך ובו מצבור סמים אדיר, שלטענתה נועד לאספקה שוטפת לבאי הפסטיבל, מה שהוסיף עוד שמן למדורת המתיחות והפך את היחסים בין 'החוק' לבין 'ילדי הפרחים' לחבית חומר נפץ של ממש.

אבל אז, הגיעה הנפילה הכואבת של הערב. קריס כריסטופרסון, זמר ויוצר קאנטרי-פולק מוכשר מאין כמותו שהגיע כל הדרך מטנסי (וכתב קלאסיקות על-זמניות כמו HELP ME MAKE IT THROUGH THE NIGHT ו-SUNDAY MORNIN' COMIN' DOWN באלבומו הגאוני KRISTOFFERSON), עלה לבמה עם להקת נגנים שכללה את זאל ינובסקי, הגיטריסט לשעבר מלהקת THE LOVIN SPOONFUL והבסיסט בילי סוואן. הקהל הבריטי, שחי ונשם רוק פסיכדלי ובלוז והיה כבר חסר סבלנות בגלל בעיות סאונד קשות ומערכת מוניטורים כושלת שלא פעלה, פשוט לא התחבר. הוא נתפס בעיניהם כנטע זר, קאובוי מהדרום האמריקני שלא שייך לאווירת השלום והאהבה. כשהוא שר בהומור שורה מאחד משיריו שכוונה נגד הרולינג סטונס – השיר נקרא BLAME IT ON THE STONES, וזו הייתה למעשה סאטירה מבריקה שלעגה לבורגנים השמרנים שמאשימים את הרוקרים בכל תחלואי החברה, אך הקהל הבריטי שפספס לחלוטין את הסרקזם הדרומי וחשב שהוא ממש יורד על מיק ג'אגר וחבריו! – ראה בכך עלבון צורב. שריקות בוז צורמניות מילאו את האוויר. "אני חושב שהם הולכים לירות בנו", אמר כריסטופרסון המזועזע לחברי להקתו. הוא ניסה לפתוח בביצוע לשירו האלמותי, ME AND BOBBY MCGEE, שאותו הפכה ג'ניס ג'ופלין לקלאסיקה אלמותית זמן קצר לאחר מכן, אך הקהל לא הרפה. באמצע השיר, כשהוא מושפל ומאוכזב, הוא פשוט לא יכול היה לסבול יותר וירד מהבמה בלב שבור – רגע שובר לב ועצוב ליוצר ענק שנפל קורבן לאי הבנה קומית-טרגית ולמערכת הגברה מחרידה.

התקרית הזו שפכה שמן על המדורה הבוערת ממילא. המארגן ריקי פאר, כבר היה על סף שבירה בגלל ההמונים שפרצו את הגדרות ודרשו פסטיבל בחינם, בהובלת קבוצות רדיקליות כמו 'הפנתרים הלבנים' הצרפתים שהגיעו כדי 'לשחרר את המוזיקה מכבלי הקפיטליזם'. הוא עלה לבמה רותח מזעם, חטף את המיקרופון ושאג: "כל מי שלא רוצה לשלם את דמי הכניסה לפסטיבל הזה - עדיף שלא יגיע לפה בכלל!". הקהל, שדגל בסיסמת "מוזיקה חופשית לעם", הגיב בקריאות בוז רמות עוד יותר.

את היום הסוער וההפכפך הזה חתם הגיבור הלא צפוי של הערב, טרי ריד – האיש והאגדה שזכה לכינוי הסופר מוצדק "SUPERLUNGS". מי שמכיר את אלבומי המופת המוקדמים שלו, BANG, BANG YOU'RE TERRY REID ו-TERRY REID, יודע שמדובר באחד הקולות האדירים, המרגשים והבלתי מוערכים יותר של הסבנטיז. עם קולו המחוספס והעוצמתי, הוא הצליח לאחד מחדש את הקהל המפולג. ריד, שהיה פעם הבחירה הראשונה לתפקיד הסולן בלהקת לד זפלין החדשה (ג'ימי פייג' רצה אותו בטירוף, אך ריד היה מחויב לסיבוב הופעות בארה"ב עם הסטונס) - והוא זה שהמליץ על רוברט פלאנט במקומו. אז בפסטיבל הזה הוא הגיש סט מגוון ומרתק שנע בין רוק, בוסה נובה ופולק, כולל ביצוע מרגש לשירו של דילן, TO BE ALONE WITH YOU לצד פנינים מרהיבות משלו. לצידו עמדו הגיטריסט דיוויד לינדלי (ווירטואוז הגיטרה וה-LAP STEEL), הבסיסט לי מיילס, ועל התופים מייקל ג'יילס, המתופף המקורי של קינג קרימזון שתיפף באלבום הפרוג המכונן IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. ג'יילס מילא את מקומו של המתופף הקבוע של ריד, אלן ווייט, שהיה עסוק באותו יום ממש בהקלטות. שנתיים מאוחר יותר, ווייט עצמו יהפוך למתופף של להקת יס.

נכון שגם אתם הייתם רוצים להיות היום בפסטיבל הזה איתי?

כשהפרויקט של אלן פרסונס התעסק עם חווה. ב-27 באוגוסט בשנת 1979 הציג הפרויקט של אלן פרסונס את הצד הנשי שלו, עם אלבום חדש בשם EVE.

יש משהו רגוע, מאופק וטהור באלבום הזה משנת 1979 – וזה בדיוק סוד הקסם שלו. אם אנשים מאופקים ושלווים הם לרוב נעימי הליכות (ואני בהחלט מחשיב את עצמי ככזה), למה שאלבום שלא מתאמץ לצעוק לא יהיה יצירה נפלאה? לדעתי, התקליט הזה מציע חוויית האזנה נינוחה ומזמינה במיוחד, והוא מגיע בדיוק בזמן הנכון: אחרי טרילוגיית מופת בלתי נשכחת שכללה את TALES OF MYSTERY AND IMAGINATION, את I ROBOT ואת PYRAMID – אלבומים שהפכו את צמד הקוסמים פרסונס את וולפסון לענקי אולפן ומאסטרים של פרוג-פופ מהוקצע. ברור שהציפיות היו בשמיים - וזה לא התקבל היטב.

נו, מה כבר יכול להשתבש? ובכן, כמעט הכל. הכוונה המקורית של אריק וולפסון, השותף של פרסונס לכתיבה ולקונספט, הייתה טהורה ואצילית. הוא חלם על תקליט קונספט שיספר את סיפורן של נשים דגולות לאורך ההיסטוריה, דמויות מעוררות השראה כמו ז'אן דארק, מאדאם קירי או פלורנס נייטינגייל. אבל אז, כמו שקורה לעיתים קרובות בעולם הרוק, המציאות טפחה על פניהם. לחץ הזמנים מחברת התקליטים ARISTA היה אדיר, ולמי יש זמן לחפור בספרי היסטוריה כשהדדליין נושף בעורף?

וולפסון הודה בכנות אופיינית: "ככל שהתקדמנו עם הרעיון, הוא הפך לנושא כללי יותר. היה לנו קל יותר לא לעשות מחקר היסטורי וללכת על קונספט כללי". וכך, התקליט שהיה אמור להיות מחווה לגיבורות-על היסטוריות, הפך למסע בנבכי נפשה של האישה באשר היא, על חוזקותיה וחולשותיה בעולם שנשלט על ידי גברים. אם תהיתם מהיכן הגיע השם EVE, זה היה שמה של חמותו של וולפסון. הקונספט מרתק ומקורי מאין כמותו: חקירה עמוקה של מערכות יחסים בין גברים לנשים, שנעה בין ביקורת סאטירית חדה בחלקו הראשון לבין התבוננות רומנטית ורגישה בחלקו השני. הבחירה לשלב לסירוגין זמרים וזמרות שמציגים את זוויות הראייה השונות מעניקה לאלבום הזה עומק פסיכולוגי מרשים מבלי להכביד במבנה של אופרת רוק בומבסטית. השירים מציגים כתיבה מהודקת ומלודיות נקיות שמתמקדות ברגש ובחוויית ההאזנה המיידית.

וכדי לברוח מאימת מיסוי היתר הבריטי באותן שנים, ארזו השניים את הציוד והרחיקו עד לאולפני SUPER BEAR בריביירה הצרפתית. זו גם הייתה הפעם הראשונה בתולדות הפרויקט שבה גויסו זמרות סולניות לתפקידים ראשיים. ואיזה ליהוק מושלם זה היה: קלייר טורי, אותה זמרת ענקית שצרבה את נשמתנו בקולות השמימיים ב-THE GREAT GIG IN THE SKY של פינק פלויד, הובילה בעוצמה את השיר DON'T HOLD BACK ובו האישה מסרבת להיכנע לעולם הגברי ולמנוע את החופש שלה; ולזלי דאנקן המופלאה והרגישה (זו שאלטון ג'ון טיפח עוד ב-1970 בתקליטו TUMBLEWEED CONNECTION) חתמה את האלבום בביצוע קורע לב לשיר IF I COULD CHANGE YOUR MIND. בסופו של דבר - הקול של האישה מקבל את החותמת הסופית של התקליט. וזה קול שלא קל להקשיב לו. היא שרה שם בהבנה שהגבר הלך ממנה שהיא רוצה אותו שוב איתה, כולל כל הכאב והצער. אבל ככה זה בחיים, יש מצבים בהם מעריכים בהם את הדברים רק אחרי שהם נעלמים. וזה כואב לשמוע פה את קולה של האישה שכואבת ומשלימה עם מצב של אובדן האיש שכה אהבה. הלחן והעיבוד פשוט ממיסים. קשה לי להישאר אדיש מול זה.

אבל עוד לפני שהמחט נגעה בחריץ הראשון של התקליט, העטיפה כבר הספיקה לעורר מהומה. בעיצובה של קבוצת HIPGNOSIS הידועה (שעיצבה לפינק פלויד ולד זפלין), היא הציגה שלוש נשים יפהפיות עטויות רעלה, כמעט כמו כלות. אך במבט שני ומדוקדק יותר, הצללים שהטילו על הקרקע חשפו פנים מצולקות ומעוותות באופן מחריד עם פצעים שסטורם ת'ורגרסון שתל בקפידה מתחת לרעלות השקופות כדי ליצור דיסוננס מטריד. המסר היה ברור: הקונספט עוסק בפנים הכפולות שנשים מציגות לעולם. הרעיון היה מעניין, אך הביצוע המוזיקלי והטקסטואלי, כך התברר, היה סיפור אחר לגמרי. ועדיין, איזו פתיחה מסעירה! קודם כל יש שטיח של צלילים דיסהרמוניים מרתקים שבא עם כלי קשת (אני שומע שם גם סינטיסייזר, לא?) וזה נשפך לקטע האינסטרומנטלי LUCIFER שפותח את היצירה במקצב מהפנט שנבנה על גבי קוד מורס שמאיית את המילה E-V-E. אני מאד אוהב את זה! לא פלא שהנעימה הזו הפכה למבוקשת בזמנו כפתיח לתוכניות רדיו וטלוויזיה. יש פה שימוש נהדר בלופ של מכונת תופים שעליו נבנים אקורדים כובשים של גיטרות שונות, רעמים של טימפאני, תוף מרים שנע לפי הקצב והפקה מהממת. ואם זה א מספיק - יש פה מקהלה שלמה של נשים וגברים שפורצת כך פתאום פנימה. זה ואוווו!

בבריטניה, מולדתם של פרסונס ווולפסון, התקבל התקליט בקרירות מופגנת והצליח לגרד בקושי את המקום ה-74 במצעד, וגם זה לשבוע בודד אחד בלבד. בארצות הברית, לעומת זאת, המכירות היו חזקות והתקליט הגיע למקום ה-13 המכובד במצעד הבילבורד וזכה למעמד זהב, גם בזכות הלהיט הממכר והקצבי DAMNED IF I DO שכבש את תחנות הרדיו וטיפס למקום ה-27 במצעד הסינגלים. בגרמניה, לעומת זאת, נרשמה היסטריה של ממש כשהאלבום התנחל במקום הראשון במצעדים במשך שבועות ארוכים והגיע למעמד פלטינה כפולה. אך בעוד הקהל קונה, המבקרים שלפו את הסכינים.

הביקורת במגזין רולינג סטון הייתה קוטלת. "זה התקליט המטופש של השנה מטעם הרכב שנמכר היטב. התקליט מתיימר להכיל מעגל שירים על התעלמות מהמין הנשי, אבל החללית התלת מימדית הזו מציגה לנו את האישה פה כמכשפה בבגדי עור שמצליפה בחגורת עור ויורקת קללות. 'אני מעדיף להיות גבר מאשר לחטוא בנשמתי כמוך', מכריז הזמר דייויד פאטון, שמגלם בתקליט את אחד הנאשמים הזכריים. 'את שוכבת עם כלבים וקמה עם פרעושים', יורק זכר אחר. זה מסכם היטב את המסר המיני שמוצג בתקליט הזה. וכשמגיע תור האישה לענות, היא זוכה רק להתבכיין שהיא בודדה. המילים בשירים מרושלות ומעניקות לתחום המין שם רע. עם זאת, התקליט הזה יכול לשמש כלי טוב לבדיקת מערכות סטריאו".

איזו ארסיות עיתונאית טיפוסית! השירים עליהם זעמו המבקרים – YOU LIE DOWN WITH DOGS בביצועו של לני זאקאטק (ששר "את אישה כזו אכזרית, אבל אני אוהב אותך") ו-I'D RATHER BE A MAN ששר פאטון (עם המשפט "תאשימי את עץ התפוחים אבל את לא יכולה להאשים אותי") – אולי לא נכתבו מתוך מניפסט פמיניסטי מתקדם, אבל מוזיקלית מדובר בממתקי פופ-רוק מלוטשים, מתוחכמים ומלאי אנרגיה שקשה לי מאוד לא לזמזם יחד איתם.

אז כן, התקליט EVE היה הרגע שבו הפרויקט איבד את תמיכת המבקרים באופן כמעט מוחלט. רבים טענו שהמוזיקה שלהם היא "שופוני" חסר נשמה, אך זו טענה שטחית. פרסונס, שלמד את רזי האולפן היטב עם עבודות הקלטה לאמנים כמו הביטלס, פינק פלויד, AMBROSIA ומורד קוקני - שאף תמיד ליצור יצירות קונספטואליות מושלמות. הפעם, הקונספט פשוט התפספס בגדול. דרך אגב, מדוע הפרויקט נקרא דווקא על שמו, למרות שאריק לייפסון היה המוח המוסיקלי? כי לייפסון היה גם מנהלו האישי של פרסונס וכדי לעניין אנשים בפרויקט, הוא ידע שעדיף לקרוא לו כך על שם מי ששמו ידוע יותר מהשניים בתעשיה.

מגזין אחר, STEREO REVIEW, הציע זווית מעט מתונה יותר על התקליט EVE. המבקר שם הבין את רעיון העטיפה אך טען שהקונספט עצמו, הקונפליקט בין דחפים חייתיים לצורך באהבה, אינו עמוק במיוחד. מבחינה מוזיקלית, הוא כינה את התקליט "אכזבה", וציין שהעיבודים אינם טריים והצליל נשמע כאילו הוא חוזר על עצמו. אך הוא סיים במשפט קולע: "כמובן, להישמע כמו פרויקט אלן פרסונס זה לא דבר רע עבור פרויקט אלן פרסונס".

על טעם וריח - אין להתנגח. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאד אוהב את העיבודים התזמורתיים המרהיבים של אנדרו פאוואל, עבודת הגיטרות המלודית של איאן ביירנסון, התיפוף המדויק להפליא של סטיוארט אליוט וצבעי הסינטיסייזר של דאנקן מקיי – כולם יחד מייצרים חוויית האזנה שכל אודיופיל (ואל תטעו - אני לא אודיופיל...) עם מערכת סטריאו ראויה פשוט מתענג עליה מחדש בכל סיבוב של התקליט.

אך הסיפור לא נגמר כאן. הלחץ להוציא את EVE היה חלק מלחץ חוזי גדול יותר. הצמד היה מחויב לספק לחברת התקליטים תקליט נוסף ובמהירות שיא. מותשים ומתוסכלים, פרסונס ווולפסון החליטו על אקט של מרד אמנותי. הם נכנסו לאולפן והקליטו במהירות תקליט שלם ומוזר בשם THE SICILIAN DEFENCE, מונח מעולם השחמט. היצירה הייתה קודרת, אלקטרונית ברובה, וכמעט בלתי ניתנת להאזנה במובן המסחרי. זה היה מהלך שחמט נועז שנועד לזעזע את חברת התקליטים ולשחרר אותם מהחוזה. התקליט נגנז מיידית ונותר במרתפי הארכיון במשך עשרות שנים. הקטע הראשון ממנו ששוחרר אי פעם באופן רשמי במשך תקופה ארוכה הוא קטע אינסטרומנטלי בשם ELSIE'S THEME, שצורף כבונוס לגרסה המורחבת של EVE, כמו רוח רפאים מוזיקלית מיצירה אבודה. רק בשנת 2014, כעבור 35 שנה, ראה האלבום הגנוז THE SICILIAN DEFENCE אור במלואו כחלק מהמארז המפואר THE COMPLETE ALBUMS COLLECTION.

אז במבט לאחור, EVE נותר פרק מרתק ובעייתי בתולדות הפרויקט של אלן פרסונס. תקליט שהתחיל בכוונה להעצים נשים והסתיים בכך שהואשם בשנאת נשים. אבל בינינו, כשמניחים את המחט על הוויניל, עוצמים עיניים ומאזינים לביצוע המרגש של דייב טאונסנד בבלדה YOU WON'T BE THERE או לעושר הצלילי של ההפקה, אי אפשר שלא להוריד את הכובע. תקליט שנוי במחלוקת? ללא ספק. אבל כמה רגש יש פה. אוהבים את זה או לא - עדיף מאשר תקליט שיגרום לאדישות ושיעמום תהומיים, לא?

אגדת הרוק-בלוז נהרגה בתאונת מסוק בלילה! ב-27 באוגוסט 1990 נהרג סטיבי ריי ווהאן, בן 35, ורבים אומרים כי עם לכתו אבדה גם רוחו של אחרון גדולי הגיטריסטים שניגן בתחושה הקלאסית המזוהה עם ג'ימי הנדריקס. איזו אבדה!

הוא היה ילד פלא בגיטרה, שגדל בדאלאס, טקסס, על "החומרים הנכונים" – ענקי הבלוז כמו מאדי ווטרס, אלברט קינג ובי בי קינג. והוא הושפע רבות מאחיו, ג'ימי (מלהקת THE FABULOUS THUNDERBIRDS), שהכיר לו את תקליטי הבלוז החשובים והעניק לו את ההשראה הראשונה. סטיבי לא סתם פרט – הוא הרביץ למיתרי פלדה עבים במיוחד בעובי 0.013 שרוב הנגנים הנורמליים שוברים עליהם את האצבעות. נטען שהוא היה מדביק את העור המדמם שלו עם סופר-גלו באמצע הופעות כדי לא להפסיק לתת בראש. 

בשנת 1972 הוא החל להופיע במועדונים המיוזעים של אוסטין, ונדרש לו כעשור של שיוף אינטנסיבי כדי לפרוץ לתודעת הקהל הרחב. בשנות השמונים הוא הפך לגיטריסט נערץ בקרב מוזיקאים רבים וידועים, ובהם אריק קלפטון, שנדהם מהסאונד הפראי של גיטרת הפנדר סטרטוקסטר השרוטה והאגדית שלו מ-1959, שזכתה לכינוי NUMBER ONE.

בשנת 1982 היה זה מיק ג'אגר שהתלהב ממנו ושכר את שירותיו להופעה במסיבה פרטית בניו יורק. ווהאן הביא עמו את להקתו, DOUBLE TROUBLE (עם הבסיסט טומי שאנון והמתופף כריס לייטון), והמם את קהל הידוענים שנכח באירוע. לאחר מכן ראה אותו דייוויד בואי מופיע בפסטיבל מונטרה - שם כמה מטהרני הבלוז הישן שרקו לו בוז כי הוא ניגן חזק ורועש מדי לטעמם, בעוד ענקי הרוק בקהל תפסו את הראש מהגאונות שראו מול העיניים.

אז בואי ביקש ממנו לנגן באלבומו LET'S DANCE והסולואים שלו שם? זה זהב טהור של היסטוריית הפופ-רוק. ג'קסון בראון אף הציע לו זמן אולפן בחינם באולפנו הפרטי DOWN TOWN בלוס אנג'לס להקלטת אלבום הבכורה שלו TEXAS FLOOD, שהוקלט כולו ביומיים וחצי של נגינה חיה, גולמית ומחשמלת. כל הכוכבים זהרו סביבו – כי מול הביצועים של TEXAS FLOOD או הטירוף של PRIDE AND JOY, שום חובבי מוזיקה אמיתיים לא יכלו להישאר אדישים, נכון?

המפיק הידוע ג'ון האמונד (מי שגילה בין היתר את בוב דילן, בילי הולידיי וברוס ספרינגסטין) התלהב מאוד מהגיטריסט שהתגלה לו, ודרש להחתימו בחברת התקליטים EPIC RECORDS בטענה שהוא מחיה סגנון שרבים חשבו שחלף מן העולם. האלבומים הבאים, COULDN'T STAND THE WEATHER ו-SOUL TO SOUL, ביססו אותו סופית כמלך הבלתי מעורער עם קאבר פסיכי ל-VOODOO CHILD (SLIGHT RETURN) של הנדריקס וקלאסיקות כמו COLD SHOT. אך באופן אירוני, לא רק הסגנון שניגן כמעט גווע, אלא גם ווהאן עצמו עמד בפני מוות, בשל צריכה מופרזת של סמים ואלכוהול – תערובת הרסנית של קוקאין מומס בוויסקי שאיימה לקרוע את גופו. למה הרוקרים האלו לא יודעים לחשוב על השלכות של חומרים בעייתיים לגוף? ולא, אני לא קונה את קלישאת ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול" - ממש לא!

בשנת 1986 הוא התמוטט על הבמה במהלך סיבוב הופעות אירופי (בלודוויגסהאפן שבגרמניה) והובהל לאשפוז דחוף. לאחר שיקום מפרך, סטיבי הוכיח לכל העולם שאפשר לנגן בלוז בוער גם בלי להרוס את עצמך, והוציא ב-1989 את אלבום הקאמבק IN STEP, שכלל המנונים כמו TIGHTROPE ואת יצירת המופת האינסטרומנטלית RIVIERA PARADISE. את הידידות המיוחדת שנרקמה בינו ובין אריק קלפטון, ואת הערב הגורלי, תיאר קלפטון בספרו: "באמצע 1986 קיבלתי טלפון למשרדי ובו ביקש ממני ג'ימי לבוא לקליניקת הגמילה שבה אושפז אחיו, סטיבי. הגעתי לשם ואמרתי לסטיבי שאני יודע מה הוא עובר ושאהיה שם לצדו. הפכנו לחברים טובים, ראיתי אותו מופיע פה ושם וגם ג'ימג'מנו יחד. מבחינתי הוא היה אחד מנגני הבלוז החשמלי הטובים ביותר, והזכיר מאוד את גיבורו, אלברט קינג.

ב-26 באוגוסט 1990 הופענו בעיירת סקי בוויסקונסין (במתחם ALPINE VALLEY). סטיבי ריי פתח את המופע, ואני חשבתי לעצמי מאחורי הקלעים, 'איך לעזאזל אצליח להופיע אחרי דבר כזה?'. הנגינה שלו פשוט זרמה ללא מאמץ, וגם השירה שלו הייתה נהדרת. היה לו את כל החבילה. עליתי אחריו לבמה, ובסוף הערב ג'ימג'מנו כולנו מול הקהל (יחד עם באדי גאי ורוברט קריי בג'אם היסטורי לשיר SWEET HOME CHICAGO). כשהמופע הסתיים התחבקנו, אמרנו להתראות ועלינו למסוקים שחיכו לנו..."

אבל המסוק שעליו עלה סטיבי התרסק לתוך צלע הר סקי דקות ספורות לאחר חצות, והותיר חלל ענק בלב כל מי שנשמתו פועמת לפי קצב הבלוז, ממש רגע לפני יציאת האלבום המשותף שלו ושל אחיו, FAMILY STYLE. איזו אבדה!

צ'אק ברי נקלע לצרות. ב-27 באוגוסט בשנת 1959 הופיע איש הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, במיסיסיפי. מה קרה שם? הנה מפי האיש עצמו...

"ירדתי מהמטוס של חברת סאות'רן איירליינס לאחר טיסה קצרה וצעדתי על אדמת דיקסי. תשעה ג'נטלמנים דרומיים, צעירים ונאים, עמדו מתחת לכנף של מטוס ה-DC 3 וקיבלו את פניי באלגנטיות ובברכה. לרגע קט הרגשתי כמו הבן האובד של סטונוול ג'קסון ששב הביתה, אבל התחושה הזו נמשכה ארבע דקות בלבד. כשדחיתי בנימוס את הלימוזינה שתשעת הבחורים שכרו לכבודי, מצב הרוח צנח באופן ניכר. התלוויתי אליהם לצריף צבאי ישן ששופץ והוסב למגורי סטודנטים, שם הופעתי הייתה אמורה להתקיים. סמוך לאולם עמדו כמה צריפים נוספים, לא מאוכלסים. האמרגן, אחד מתשעת הג'נטלמנים, לקח אותי לבמה, הראה לי את המקום, ולאחר מכן הזמין אותי לביקור בביתו כדי שאפגוש את משפחתו.

מאוחר יותר, כשחזרנו, אותם תשעה גברים ישבו יחד עם שש נערות שהזמינו. הם שתו בירה ופטפטו איתי. בשעה תשע הקונצרט יצא לדרך. הזיעה נטפה מחליפות הטוקסידו ושמלות הערב התקמטו, התסרוקות התפרקו והמסקרה נמרחה. אך השמחה וההילולה היו בשיאן, יותר מבכל מקום אחר באמריקה באותו לילה. כשסיימתי את ההופעה עם הלהיטים הגדולים שלי, כמה בחורים ובחורות עלו על הבמה והתחננו לעוד שירים. אחת הנערות כרכה את זרועותיה סביבי והעניקה לי נשיקה לוהטת, שנמשכה שנייה אחת יותר מדי. היא הייתה יפהפייה, כנראה בתו של איש עשיר. החיבוק ההדוק שלה השתיק את מיתרי הגיטרה שלי, וגרם לרקדנים לתהות מה עצר את המוזיקה. להקת הליווי, שהורכבה מסטודנטים לבנים, עצרה מיד, וכך גם המולת הרקדנים.

מיד ירדתי מהבמה הנמוכה, גיטרה בידי האחת והמגבר הקטן שלי בשנייה, ופסעתי במהירות לכיוון הדלת. אחד מהבחורים, לבוש טוקסידו, ניגש אליי כשמשני צדיו שישה או שבעה בחורים אחרים, וצעק, "צ'אק, ניסית להתחיל עם אחותי?"

"לא, כמובן שלא!" עניתי.

בחור גדול יותר שעמד לידו צעק, "הוא כן, ג'ורג', הוא יאנקי כמו כל השאר".

כמה בחורים נוספים הצטרפו כדי לתמוך בהאשמה. עוד כמה מילים הוחלפו, קהל החל להתאסף, והמהומה פרצה.

רוס, הבחור שלקח אותי לביתו, לקח יוזמה וצעק בניסיון לפייס את הסטודנטים הזועמים שהצטופפו סביבי. בדיוק אז הבחנתי בסכין בידו של סטודנט שעמד קרוב אליי ביותר. פלטתי כמה משפטים מתרפסים בניסיון לגרום לבחור הגדול והמאיים עם הסכין להתרחק מעט. רוס החל לבלום את הסטודנטים הזועמים, בפרט את זה שהחזיק בסכין, והזהיר אותם מפני צרות מיותרות. כשהוא צועק בכעס, רוס תפס בידי והוביל אותי לדלת צדדית, תוך שהוא אומר לי להשאיר את הגיטרה והמגבר, לחצות את הדשא אל הצריף הישן ולחכות לו. כך עשיתי, ובמהירות רבה.

לאחר שהגעתי בבטחה לצריפים, ראיתי שלוש ניידות משטרה חונות במרחק של כמאתיים רגל, בחזית הבניין שבו הופעתי. התחבאתי שם עד שרוס הגיע לחלץ אותי בניידת השריף. לאחר שיצאנו משם, כשהגיטרה והמגבר כבר ממתינים ברכב, הובלתי למשרד השריף. שם הוא הורה לי לרוקן את כיסיי. אחרי שהוצאתי מהם 700 דולר, השריף אמר שזה יספיק כדי לכסות את הנזק על הפרעת הסדר הציבורי שגרמתי. הוא גם יעץ לי להישאר ללילה במעצר, מכיוון שכמה מהסטודנטים עדיין חיפשו אחריי כדי "ללמד אותי לקח". אז ביליתי את הלילה על ספסל בתא המעצר, בבוקר אכלתי דייסת שיבולת שועל ומשם הובלתי לשדה התעופה.

המטוס כבר היה מוכן להמראה, אך דלתו נפתחה שוב כאשר ניידת משטרה, שצופריה זעקו ואורותיה האדומים הבהבו, נעצרה מתחת לכנף. כשאדם שחור (כלומר, אני) יצא מהניידת כדי לעלות למטוס, הדיילת עמדה בפתח, ומראה פניה הסגיר את אי שביעות רצונה מהנוסע הנוסף שגרם לעיכוב. בירכתי אותה ב'בוקר טוב', אך היא לא החזירה לי ברכה. משם המשכתי בסיבוב ההופעות שלי".

השתיקה השואגת של מנפרד מאן. ב-27 באוגוסט בשנת 1976 יצא התקליט THE ROARING SILENCE, אלבום האולפן השביעי של להקת MANFRED MANN`S EARTH BAND. כן, זו הפעם הראשונה בה קולו הענק, המחשמל וחסר הפשרות של הזמר כריס ת'ומפסון נשמע במסגרת הלהקה הזו, לצד חטיבת קצב רצחנית שהורכבה מקולין פטנדן בגיטרה בס ומכריס סלייד (ששנים מאוחר יותר הלך להרעיד אצטדיונים כמתופף של להקת AC/DC ובזמן כתיבת המאמר הזה, בשנת 2026, נודע לי שהוא פרסם הודעה לפיה הוא פורש מתיפוף!)

התקופה שקדמה להקלטות הייתה סוערת עבור הלהקה. החבר המייסד, הגיטריסט והזמר הכריזמטי מיק רוג'רס, החליט לארוז את הגיטרות ולפרוש. רוג'רס, שהיה חלק בלתי נפרד מהצליל המוקדם של הלהקה, עוד הספיק לתרום את נגינתו בחלק מהקלטות התקליט החדש (הוא מנגן ושר קולות רקע במספר שירים), אך תחושת המיאוס שלו מהכיוון המוזיקלי, ובמיוחד מהרעיון לבצע קאבר נוסף לברוס ספרינגסטין, אחרי שכבר עשה זאת עם SPIRIT IN THE NIGHT (בתקליט הנפלא NIGHTINGALES & BOMBERS משנת 1975), הכריעה את הכף. מה גם שהוא רצה לנגן יותר בסגנון הפיוז'ן (ג'אז-רוק) והקים בהמשך את הרכב הפיוז'ן-פרוג AVIATOR. עזיבתו הותירה חלל עצום – הלהקה נותרה ללא זמר מוביל וללא גיטריסט ראשי. לרגע היה נדמה שהספינה עומדת לטבוע, אך לפעמים משבר כזה הוא בדיוק הבעיטה בישבן שלהקה זקוקה לה כדי להמציא את עצמה מחדש ולהגיע לפסגה, לא?

קודם כל, וידוי... כשמתחשק לי לשים תקליט על צלחת הפטיפון שלי, אני מוצא את עצמי נמשך קודם כל לתקליטים יש לי כמו SOLAR FIRE או MESSIN או THE GOOD EARTH או BOMBERS AND NIGHTINGALES. אלו ה-תקליטים של הלהקה הזו שמהווים עבורי את חוד החנית. אבל... השתיקה השואגת הזו? בהחלט מהנה, יש לי אותה בתקליט וברור שכיף לי גם לסובב אותה על הצלחת. מדובר בהרכב שונה קצת של מה שהיה בתקליטים שציינתי מקודם...

ובכן, מנהיג הלהקה, הקלידן מנפרד מן, אינו איש שנכנע בקלות. עם פרישתו של רוג'רס הוא יצא למסע חיפושים קדחתני. לתפקיד הגיטריסט הראשי הוא גייס מוזיקאי סקוטי וירטואוז אך כמעט אלמוני בשם דייב פלט, שהביא עמו אנרגיות חדשות וסגנון נגינה חד וחותך (רק תקשיבו לסולו הפנומנלי שלו בלהיט הגדול של האלבום ותבינו איזה שיחוק גאוני זה היה!). ואז הגיע האתגר הגדול באמת: למצוא את הקול שיוביל את הלהקה אל העתיד.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, היישר מניו זילנד. כריס ת'ומפסון, זמר בעל מנעד קולי מרשים ויכולת להפיק צלילים גבוהים ועוצמתיים, הגיע לאודישן והותיר את כולם פעורי פה. הוא לא רק היה זמר בחסד, אלא גם ניגן בגיטרת קצב, מה שהוסיף עומק נוסף לצליל של הלהקה, שהפך כעת לשילוב מנצח של שני גיטריסטים. החיבור בין הגרון הבלתי נתפס של ת'ומפסון לבין סינטיסייזר המוג המיילל של מנפרד היה לדעתי לא פחות משידוך מושלם שנרקם בגן עדן של הפרוג. לפחות לזמן מה.

התקליט המקורי כלל בסך הכל שבעה שירים, שהוקלטו באולפני THE WORKHOUSE שהקים מנפרד בלונדון, אך בתוכם הסתתרה פצצת אטום מוזיקלית שעתידה הייתה לשנות את גורל הלהקה לנצח. היה זה העיבוד הנועז והמסחרר לשיר שגרם למיק רוג'רס לעזוב – BLINDED BY THE LIGHT של אותו ברוס ספרינגסטין (שבמקור פתח את אלבום הבכורה של "הבוס", GREETINGS FROM ASBURY PARK, N.J.). הלהקה לקחה את המנון הפולק-רוק האישי והמפותל של ספרינגסטין ופירקה אותו לגורמים. החברים הרכיבו אותו מחדש כיצירת רוק מתקדם מפוארת, הכוללת פתיחת פסנתר חשמלי שמנוגנת בשמיניות קצביות, סולואי מוג מסחררים, הרבה דרמה וגרוב ואפילו ציטוט שובב של נעימת הילדים CHOPSTICKS על קלידי הפסנתר!

ההימור השתלם, ובגדול. הביצוע של הלהקה ל-BLINDED BY THE LIGHT הפך ללהיט ענק משני צידי האוקיינוס האטלנטי. באופן אירוני ומלא הומור קוסמי, השיר הגיע בפברואר 1977 למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, והעניק לברוס ספרינגסטין את המקום הראשון היחיד שלו ככותב שירים במצעד זה. הקהל התאהב, גם אם לא תמיד הבין את המילים. אחת השורות המקוריות, CUT LOOSE LIKE A DEUCE, שונתה בפי ת'ומפסון ל-REVVED UP LIKE A DEUCE, אך רוב המאזינים בכלל שמעו WRAPPED UP LIKE A DOUCHE (עטוף כמו שטיפה אינטימית...). ספרינגסטין עצמו התבדח על כך לא פעם וציין בחיוך שהשיר הפך ללהיט ענק רק בזכות הטעות הזו, אבל הודה שהתמלוגים השמנים בהחלט פיצו על הבלבול.

אך THE ROARING SILENCE היה הרבה יותר מלהיט אחד. התקליט הציג לראווה את יכולותיה של הלהקה במלוא הדרן. קטעים כמו STARBIRD (שנבנה בהשראת סוויטת "ציפור האש" של איגור סטרווינסקי) ו-THE ROAD TO BABYLON (המתבסס על לחן קאנון עתיק של פיליפ הייז) הציגו רוק מתקדם אנרגטי ומלא בווירטואוזיות, בעוד הקטע האינסטרומנטלי ההומוריסטי, WAITER, THERE`S A YAWN IN MY EAR (שנוגן עוד קודם בהופעות כהדרן פרוע), הדגים את יכולותיו הפרועות של מנפרד מן בסינטיסייזר המוג. אל אלה הצטרפו הבלדה הקסומה SINGING THE DOLPHIN THROUGH (שכתב מייק הרון מלהקת THE INCREDIBLE STRING BAND) והיצירה QUESTIONS (ששילבה עיבוד חלומי לאימפרומפטו של פרנץ שוברט). כל החגיגה הזו נחתמה בעטיפה הסוריאליסטית המהפנטת בעיצוב סטודיו HIPGNOSIS – אוזן ענקית בתוך פה פעור – דימוי מושלם ל"שתיקה רועמת", באלבום שעד היום מעיף לי את המוח בכל האזנה מחדש!

אבל בעיתון לידר פוסט, מקנדה, לא התרשמו אז: "אחרי התקליט המדהים, NIGHTINGALES AND BOMBERS, מייצגת הלהקה בתקליטה החדש חזרה גורלית לסוג האמביוולנטיות הסגנונית שהשתלטה על כל כך הרבה אלבומי מנפרד מאן בעבר. יש פה קריסה רצינית".

בעיתון ארגוס לידר, מדרום דקוטה, נכתב אז: "כמו בעשור האחרון, למנהיג הלהקה והפסנתרן הדרום אפריקאי הערמומי יש את זה בשני הכיוונים באלבומו הנוכחי. מצד אחד, מאן ביצע כמה מהניסויים המעניינים ביותר בג'אז-רוק בהובלת סינטיסייזר. מצד שני, הוא נשאר אחד המתורגמנים של השירים הקלאסיים ולא רק שהעיבודים מחדש שלו תמיד בעלי דמיון, הטעם שלו בשירים הוא הטוב ביותר בעסק. כאן, הדוגמה האופרטיבית היא בשיר של ברוס ספרינגסטין".

האבא הנאצי של הזמרת מלהקת אבבא. ב-27 באוגוסט בשנת 1977 קרה דבר ששינה את חייה של פרידה לינגסטאד.

ביום ההוא קראה אנדריאה בוכינגר, מעריצה בת 15 של להקת אבבא ממערב גרמניה, את הגיליון האחרון של מגזין הפופ "בראבו". בפעם המי יודע כמה, פורסמו שם פרופילים על כל אחד מארבעת חברי הלהקה – אבל אנדריאה הופתעה כשהגיעה לפרטים על הרקע של זמרת הלהקה, פרידה. לפי "בראבו", אביה של פרידה היה אלפרד האז, חייל נאצי גרמני ששירת כסמל בוורמאכט, שהיא חשבה כי מת לקראת סוף מלחמת העולם השנייה לאחר שסופר לה שספינת החיילים שבה הפליג חזרה לגרמניה הוטבעה. אלפרד האז היה גם שמו של דודהּ של אנדריאה...

ובכן, פרידה נולדה בנובמבר 1945 בכפר ביירקאוסן הסמוך לנרוויק שבנורבגיה, כתוצאה מרומן קצר בין אמה, סייני לינגסטד בת ה-19, לבין האז שהוצב במקום. לאחר נסיגת הכוחות הגרמניים ותום המלחמה, נשים נורבגיות שילדו ילדים לחיילים גרמנים ספגו גינויים קשים והוקעו כבוגדות תחת הכינוי "נערות גרמניות, וילדיהן סבלו מאפליה ורדיפות חברתיות. מתוך חשש כבד לעתידה, הבריחה סבתה של פרידה, אגני, את התינוקת מעבר לגבול לשוודיה. סייני הצטרפה אליהן זמן קצר לאחר מכן, אך חלתה ומתה מאי-ספיקת כליות בגיל 21 בלבד – ופרידה גדלה כיתומה מבלי לדעת דבר על זהות משפחתה המורחבת.

אנדריאה הראתה את המגזין לאמה, גרטרוד, שהסתקרנה מהידיעה שלאחיו של בעלה יש אותו שם כמו אביה האבוד של פרידה. היא גם ידעה שהוא הוצב בנורבגיה בזמן המלחמה. זה היה צירוף מקרים שדרש בדיקה. היא הרימה את שפופרת הטלפון והתקשרה לגיסה, שגר בעיר קרלסרוהה. בלילה המסוים ההוא, הטלפון של האז היה מקולקל. בסופו של דבר היא דיברה עם בנו בן ה-30, פיטר, שגר קרוב להוריו.

בשעה 23:00 החליט פיטר להתעמת עם אביו. האז, שמלאו לו 58 רק יומיים קודם לכן, היה ג'נטלמן מכובד עם שיער לבן וזקן גזוז היטב. הוא כבר היה סבא ועבד כקונדיטור בחברת מזון גדולה. בלילה הזה, אלפרד ואשתו היו בבית, בדירת שני החדרים שלהם, וצפו בטלוויזיה. לפתע, פיטר נכנס בסערה ואמר שעליו לדבר איתו, "בדחיפות, בפרטיות..."

כשהדלת נסגרה מאחוריהם, פיטר ניגש ישר לעניין. "האם השם סייני לינגסטד אומר לך משהו?", שאל. אלפרד נדהם לשמוע את השם הזה שוב אחרי כל כך הרבה שנים, ושתק. "הכרת אותה או לא?", התעקש פיטר. אלפרד עדיין לא ידע מה להגיד. "איפה שמעת את זה?", לחש לבסוף. פיטר לא היה צריך יותר מזה; שאלתו נענתה. הוא הרים פוסטר של להקת אבבא מגיליון "בראבו", הצביע על פרידה ואמר: "מזל טוב – זאת הבת שלך".

ראשו של אלפרד הסתחרר. הוא בקושי ידע מי זו להקת אבבא, אף שבאותה תקופה שיריה כבר הושמעו ללא הרף בכל תחנות הרדיו באירופה, אבל הוא התיישב ולמד את התמונה בהשתאות מוחלטת. אך שמחתו התמתנה נוכח ההבנה שכעת יצטרך לספר לאשתו, אנה, על רומן האהבה שלו עם סייני בנורבגיה לפני כל השנים האלה. אלפרד ניגש ישר לעניין ופנה לאשתו. "מה את חושבת על הבחורה הזאת?", שאל, מצביע על התמונה של פרידה. אנה ענתה שהיא יפה מאוד. "נו, זה לא פלא," אמר אלפרד. "אחרי הכול, היא הבת שלי". לאחר שההלם וחוסר האמון שככו, אנה התייחסה למצב בפילוסופיות. "סלחתי לאלפרד על הקשר שלו", אמרה מאוחר יותר. "הזמנים היו חריגים אז. אנשים לא פעלו בדרך טבעית".

תוך זמן קצר השיג אלפרד את מספר הטלפון של משרדי אבבא, POLAR MUSIC, שנוהלו בידי מנהל הלהקה סטיג אנדרסון, ואזר אומץ ליצור קשר עם בתו. אבל כשפרידה קיבלה את ההודעה שמישהו טוען שהוא אביה, היא הורתה למזכירה להתעלם ממנו. אביה מת, וזהו. יותר משבוע חלף עד שפרידה סוף סוף החליטה לדבר עם האיש שטען שהוא אלפרד האז. "שלום, ילדה שלי, זה אבא שלך מדבר", אמר הקול בצד השני של הקו. היא עדיין הייתה בספק, אבל היו כמה דברים שהוא ידע שאישרו לה שאכן מדובר בו – פרטים אישיים מדויקים על עיירת הולדתה בנורבגיה ומתנות שהעניק לאמה לפני שעזב. בסופו של דבר היא השתכנעה והזמינה את האז לשטוקהולם לפגישה. מאחר שהוא דיבר בעיקר גרמנית ופרידה לא ידעה את השפה, נקבעה מתורגמנית לפגישה.

פחות משבועיים אחרי שאנדריאה בוכינגר קראה לראשונה את המאמר ב"בראבו", בספטמבר 1977, המטוס שנשא את אלפרד האז נחת בנמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם. פרידה הייתה מתוחה מדי לעמוד מול אביה שם, אז בני אנדרסון (בן זוגה והקלידן של אבבא) חיכה לו במקומה. בינתיים, פרידה המתינה בבית – הווילה המבודדת שלה ושל בני באי לידינגה. אחרי נסיעה של 45 דקות ברכב הם הגיעו ליעד. פרידה הייתה בחוץ, עמדה על המדרגות כדי לקבל את פניהם. אלפרד היה מתוח בדיוק כמו בתו כשניגש אליה באיטיות ומסר זר ורדים. הם התחבקו מבלי לומר מילה, שניהם בוכים בדמעות שקטות. לאחר זמן מה, אלפרד לחש בשקט, "אלוהים, זה אמיתי!".

כשהביקור בן שלושת הימים הסתיים, נפרדה פרידה מאביה בשדה התעופה, ושניהם היו מודעים לכך שהמצב מורכב ורגיש. "אכן הכרנו קצת", אמרה פרידה. "אבל קשה להשיג אבא כשאת בת 32. זה היה שונה אילו הייתי נערה או ילדה. אני לא באמת יכולה להתחבר אליו ולאהוב אותו כמו שהייתי יכולה אילו היה שם כשגדלתי". הם החליטו לנסות ולפתח את הקשר לאט, באמצעות שיחות טלפון ומכתבים. אלפרד הזמין את כולם לבקר אותו בקרלסרוהה. "אנחנו מתכננים להיפגש כדי שאוכל להכיר את שאר המשפחה", אמרה פרידה, "אבל אם לא נסתדר, משום מה, אנחנו לא יכולים להכריח את עצמנו לחוש רגשות מלאכותיים".

הרושם הראשוני של פרידה מאלפרד האז היה שהוא איש חביב והגון. עם זאת, הוא גם היה האב שהיא מעולם לא זכתה לו. היא לא יכלה שלא לתהות איזה תפקיד הוא עשוי היה למלא בחייה אילו טרח לבדוק מה קרה לסייני, הבחורה שהשאיר מאחור כשחזר הביתה לגרמניה, ותהתה מה היה מחיר הפסיביות שלו עבורה, מבחינת הנוחות והביטחון שנגזלו ממנה. בין אם אלפרד ידע שסייני בהיריון ובין אם לא, לא היה ספק שהוא בחר בדרך הקלה. מבחינה אובייקטיבית, זו הייתה ההחלטה ההגיונית מצידו: הוא לא היה האדם הראשון שהניח לענייני העבר הרחוק להתפוגג אל תוך הזיכרון. לקיחת אחריות על סייני הייתה מסכנת גם את נישואיו וגם את מעמדו החברתי בגרמניה שלאחר המלחמה. מחיר השכחה וההדחקה נראה כנראה נמוך בהרבה.

כשהמטוס של אלפרד נעלם בעננים, כל כך הרבה רגשות השתוללו בתוך פרידה שהיא בקושי ידעה מה לחשוב או להרגיש. "שכבתי ערה ובכיתי כמה שעות. זה עדיין מרגיש לא אמיתי: לקבל אבא שהוא כמו איש זר", היא אמרה. מקורביה סיפרו שמיד לאחר מכן היא שקעה בדיכאון עמוק. הקשר בין השניים לא החזיק מעמד לאורך זמן; לאחר מספר ביקורים וניסיונות גישור הדדיים, הקשר הלך והתפוגג. הפער הרגשי, מחסום השפה והמשקעים הכבדים מן העבר מנעו מפרידה לפתח קרבה אמיתית לאביה הביולוגי, והשניים ניתקו מגע כמעט לחלוטין בשנים שלאחר מכן.

ב-27 באוגוסט בשנת 1965 פגשו הביטלס את אלביס פרסלי וב-27 באוגוסט בשנת 1967 מת בריאן אפשטיין, המנהל של הלהקה. בן 32 במותו.

הסיפור השלם על פגישת הביטלס עם אלביס ועל חייו ומותו של בריאן אפשטיין נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

כשהמספר עשר הרעיד את העולם. ב-27 באוגוסט בשנת 1991 יצא אלבום הבכורה של להקת פרל ג'אם מסיאטל ושמו TEN.

ב-27 באוגוסט 1991, אי שם בעיר סיאטל, שחררה חבורת צעירים תקליט בכורה בשם הפשוט והתמציתי TEN ומי מאיתנו שהניחו אז את המחט על הוויניל או לחץ PLAY בדיסקמן בווליום מפוצץ, ידעו מיד שזה משהו משהו! רעידת אדמה מוזיקלית עמדה להתרחש, כזו שאת גלי ההדף שלה אנחנו מרגישים עד היום. שנת 1991 נחשבת לאחת משנות המפנה הגדולות בתולדות הרוק המודרני, עם צאתם של אלבומים פורצי דרך כמו NEVERMIND של נירוונה ו-BADMOTORFINGER של סאונדגרדן, אך TEN הצליח להתבלט והלהקה הייתה פרל ג'אם, שהתקליט הזה לא רק שהציב אותה בשורה הראשונה של עולם הרוק, אלא גם הפך לפסקול של דור שלם והזניק את תרבות הגראנג' מהמוסכים האפלים של וושינגטון אל מרכז הבמה העולמית – ושלח את כל חולצות הפלנל המשובצות הישר אל מסלולי האופנה והאצטדיונים.

סיפורו של TEN מתחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, מתוך טרגדיה. הגיטריסט סטון גוסארד והבסיסט ג'ף אמנט היו חברים בלהקת MOTHER LOVE BONE, להקה מבטיחה שעמדה על סף פריצה גדולה. אלא שזמן קצר לפני יציאת תקליט הבכורה שלהם (האלבום APPLE) מת הסולן הכריזמטי שלה, אנדרו ווד, ממנת יתר של הרואין. האבל היה כבד, והעתיד נראה קודר. אך מתוך האפר, נולדה נחישות. גוסארד ואמנט החליטו להמשיך, אבל אחרת. הם רצו להתרחק מההגזמות ומההוצאות המנופחות שליוו את הלהקה הקודמת. "אני חושב שהוצאנו בערך 25,000 דולר על יצירת התקליט הראשון שלנו כפרל ג'אם, ופי שלושה מזה על המיקס", סיפר אמנט. "אבל זה עדיין היה שליש מהכסף שהוצאנו על התקליט של MOTHER LOVE BONE. לא ציפינו בכלל שהתקליט יצליח כמו שהצליח".

החלק החסר בפאזל היה קול שיוביל את הפרויקט החדש. אל גוסארד ואמנט הצטרף הגיטריסט מייק מקרידי, ויחד עם המתופף דייב קרוסן הם הקליטו קלטת סקיצות אינסטרומנטלית. קלטת דמו אינסטרומנטלית נשלחה למתופף של הרד הוט צ'ילי פפרז לשעבר, ג'ק איירונס, שהעביר אותה לבחור צעיר מסן דייגו, גולש ביישן ופועל בתחנת דלק בשם אדי ודר. ודר שמע את המוזיקה, כתב מילים לשלושה שירים, הקליט את עצמו שר, ושלח את הקלטת חזרה לסיאטל. תחשבו על התמונה המטורפת הזו: אדי ודר מקשיב לקסטה בווקמן בין גלישה לגלישה בים עם שחר בסן דייגו, המילים נשפכות לו מהראש אל הדף בין הגלים, והוא ממהר להקליט את השירה בטייפ ארבעה ערוצים ביתי. שלושת השירים הללו – שזכו לכינוי MAMASAN TRILOGY – היו ALIVE, ONCE והשיר FOOTSTEPS, ויצרו יחד מיני-אופרת רוק קודרת אודות טראומה משפחתית, טירוף, רצח ועונש מוות עם סיפור מורכב שבו הנער מגלה שאביו אינו אביו, מתדרדר לטירוף פסיכוטי שהופך אותו לרוצח סדרתי, וננעל בסופו של דבר בתא הנידונים למוות. כשהחברים בסיאטל שמעו את שאגת הבריטון הייחודית והעמוקה בוקעת מהרמקולים, הם ידעו שמצאו את האיש שלהם והזמינו אותו מיד צפונה.

כחלק מתהליך ההתמודדות והאבל על מותו של ווד, יזם כריס קורנל (סולן סאונדגרדן ושותפו לשעבר לדירה של ווד) פרויקט מחווה מיוחד בשם TEMPLE OF THE DOG, שבו שיתף פעולה עם גוסארד ואמנט. שיתוף פעולה זה היווה למעשה את הגשר המוזיקלי והנפשי שהוביל ישירות להקמתה של פרל ג'אם ושם גם התרחש הרגע המצמרר שבו אדי ודר ניגש למיקרופון לראשונה ושר יחד עם קורנל את הדואט השורט בשיר HUNGER STRIKE – רגע שבו נולדה אגדה מוזיקלית מול עיני חברי הלהקה הנדהמים.

בינואר 1991, הלהקה, שעדיין נשאה את השם המשעשע מוקי בליילוק (על שם שחקן כדורסל שמספר חולצתו יהיה מספר התקליט הראשון של פרל ג'אם – 10), נכנסה לאולפן LONDON BRIDGE בסיאטל להקליט כמה סקיצות בהפקתו של ריק פאראשאר. אחת מהן הייתה לשיר ALIVE. העוצמה והרגש הגולמי שנתפסו באותה הקלטת דמו היו כל כך חזקים, שכאשר הלהקה ניסתה להקליט את השיר מחדש במהלך הסשנים הרשמיים במרץ, היא פשוט לא הצליחה לשחזר את הקסם. לבסוף, התקבלה החלטה אמיצה: להשתמש בגרסת הדמו המקורית לתקליט, בתוספת סולו גיטרה חדש של מייק מקרידי. מקרידי, מצדו, שאב השראה לסולו מגיבור ילדותו, אייס פרלי מלהקת קיס, וליתר דיוק מהשיר שלה SHE (שבעצמו הושפע מהסולו של רובי קריגר בשיר FIVE TO ONE של הדלתות). מקרידי העתיק את המבנה הבסיסי והמשיך משם לאלתור סוער שהפך לאחד מרגעי השיא הגדולים באלבום.

אחד הכישרונות הבולטים של ודר, שהדהים את חבריו ללהקה פעם אחר פעם, היה היכולת שלו לכתוב מילים שלמות כהרף עין, מתוך סיטואציות מקריות לחלוטין. הדוגמה המובהקת ביותר היא השיר OCEANS. במהלך חזרה, ודר יצא לרגע כדי לשים כסף במדחן עבור מישהו, וכשחזר, גילה שננעל מחוץ לחדר החזרות בגשם שוטף. "ירד טפטוף ולא הייתי לבוש לזה", הוא סיפר. "היה לי דף ועט בכיס, והם ניגנו את הקטע הזה בפנים. כל מה שיכלתי לשמוע זה את הבס דרך הקיר. אז כתבתי את המילים לבס. כששמעתי שיש הפסקה, התחלתי לדפוק על הדלת, מנסה לברוח מהגשם. תוך כדי, חשבתי, 'לעזאזל, אני חייב לכתוב משהו'". וכך נולד אחד השירים היפים בתקליט. השיר, שהוקדש לאהבתו העמוקה של ודר לגלישת גלים ולים, כלל גם אלמנטים יצירתיים במיוחד במיקס שנעשה באנגליה על ידי המפיק טים פאלמר: בהיעדר כלי הקשה מתאימים, פאלמר הקליט מלחיית שולחן כשייקר ומטף כיבוי אש כפעמון כדי ליצור את הצליל הייחודי של הרצועה.

אך לא כל השירים נולדו בקלות כזו. הקלטת הסינגל השני, EVEN FLOW, הייתה סיוט מתמשך. הלהקה ניגנה את השיר שוב ושוב, בערך 70 פעמים לפי מקרידי, בניסיון לתפוס את הגרוב הנכון. "אני נשבע באלוהים שזה היה סיוט", הודה הגיטריסט. "ניגנו את הדבר הזה כל כך הרבה פעמים עד שפשוט שנאנו אחד את השני. אני עדיין לא חושב שסטון מרוצה מהתוצאה הסופית". השיר, שמילותיו עוסקות בחסר בית שהחברה מתעלמת ממנו הוקלט בסופו של דבר מחדש עבור פסקול הסרט SINGLES שנה לאחר מכן, עם המתופף דייב אברוזיז, שהצטרף ללהקה לאחר עזיבתו של קרוסן עקב מאבקים אישיים. האלבום כולו היה רצוף ברצועות עמוקות ומטלטלות שלא יועדו להישאר רק שירי אלבום זניחים: השיר הפותח ONCE שמתפרץ כמו בעיטה בבטן (אני זוכר את ההלם שלי כששמעתי את זה בפעם הראשונה בחיי), הרצועה הקודרת WHY GO שנכתבה על נערה אמיתית בשם וונדה שאושפזה בכפייה במוסד פסיכיאטרי בידי הוריה רק משום שעישנה מריחואנה, והשירים המהפנטים GARDEN ו-DEEP שמציגים צדדים אפלים, גותיים ומהודקים להפליא של הלהקה.

עם הזמן, TEN החל לצבור תאוצה. תחילה באיטיות, ואז כמו כדור שלג שאי אפשר לעצור. למעשה, נדרשה לאלבום כמעט שנה תמימה של הופעות חיות בלתי מתפשרות מחוף לחוף כדי להיכנס לראשונה לעשרת הגדולים במצעד הבילבורד 200, עד שלבסוף הגיע למקום השני בסוף שנת 1992. השירים ALIVE, EVEN FLOW ו-JEREMY הפכו להמנונים שכבשו את תחנות הרδιο והטלוויזיה. מאחורי הלחנים הסוחפים הסתתרו סיפורים אישיים וקשים. ALIVE הוא שיר אוטוביוגרפי למחצה, המספר על הרגע בו ודר גילה בגיל צעיר שאביו הוא למעשה אביו החורג, ושאביו הביולוגי, אותו פגש פעם אחת בילדותו מבלי לדעת את זהותו, כבר מת מטרשת נפוצה. JEREMY, לעומת זאת, התבסס על סיפור אמיתי ומזעזע על נער בן 15 בשם ג'רמי וייד דל מטקסס, שירה בעצמו למוות מול כיתתו בינואר 1991, יחד עם זיכרון נעורים של ודר על תלמיד מכיתתו שהביא נשק לבית הספר. הקליפ הבלתי נשכח לשיר, בבימויו של מארק פלינגטון, שודר בלופים (בגרסה המצונזרת) ב-MTV וזכה בארבעה פרסי וידאו של הרשת (VMA) בשנת 1993, כולל קליפ השנה.

ההצלחה המסחררת יצרה ויכוח סוער: האם פרל ג'אם היא מכונה מסחרית משומנת, או חבורת אמנים אותנטיים שנאמנים לחזון שלהם? הלהקה עצמה סיפקה את התשובה. כשחברת התקליטים לחצה עליה לשחרר את הבלדה קורעת הלב BLACK כסינגל, מתוך הבנה שמדובר בלהיט בטוח, הלהקה סירבה בתוקף. החברים הרגישו שהשיר אישי וחשוף מדי מכדי להפוך לעוד מוצר צריכה. "יש שירים שפשוט לא נועדו להתנגן בין להיט מספר 2 ללהיט מספר 3", הסביר ודר. "לא בשביל זה כתבנו שירים. לא כתבנו כדי ליצור להיטים".

הסירוב של הלהקה רק הגביר את הביקוש: תחנות הרדיו האמריקאיות השמיעו את השיר היישר מתוך האלבום עד שהוא הפך לאחד מלהיטי הרוק הגדולים של התקופה ללא סינגל רשמי. אי אפשר לשמוע את סיום השיר, שבו הפסנתר של ריק פאראשאר מתערבב עם זעקות השברון של אדי ודר "אני יודע שמתישהו יהיו לך חיים יפים", מבלי להרגיש את הלב נסדק מחדש בכל האזנה. מעמדו התקבע סופית כאחת הבלדות הגדולות בכל הזמנים בעקבות ההופעה האקוסטית המרגשת של הלהקה בתוכנית MTV UNPLUGGED ב-1992, שם ביצעו החברים גם גרסאות בלתי נשכחות לשירים כמו PORCH – שבו אדי כתב על זרועו בטוש שחור ובגאווה את המסר החברתי PRO-CHOICE.

באופן אירוני, למרות שהפך לאחד התקליטים המצליחים של התקופה, TEN כמעט ולא יצא בפורמט ויניל בארצות הברית. באוגוסט 1991, תעשיית המוזיקה האמריקאית כבר השלימה את המעבר מתקליטים לדיסקים, שהיו רווחיים יותר. מכיוון שאיש לא צפה את ההצלחה הפנומנלית, לא טרחו לייצר מהדורת ויניל לשוק המקומי. "הם לא נתנו לנו להוציא אותו על ויניל", אמר אמנט, "וזו הייתה מכה קשה עבורנו בזמנו. כי אני חושב שלי בכלל לא היה אז נגן דיסקים". אמנט היה מעורב באופן אישי בעיצוב העטיפה הנודעת של האלבום: הוא גילף בעצמו מעץ באמצעות מסור במרתף ביתו את שם הלהקה המוצב ברקע, כשחברי הלהקה ניצבים מלפנים ומשלבים ידיים באגרוף מורם על רקע צבע מג'נטה עז – מחווה מובהקת לצילום קבוצתי של נבחרת כדורסל שחוגגת אחווה וסולידריות, כפי שצולמה על ידי הצלם לאנס מרסר.

האלבום נחתם ברצועה הרגשית העמוקה RELEASE (שבה ודר מתעמת עם מות אביו – שיר שנולד באלתור מוחלט בסשן הראשון כשסטון ניגן בלופ ואדי התחיל לזמזם בבכי לתוך המיקרופון) ואחריה הקטע הנסתר MASTER / SLAVE שסוגר את התקליט ועוטף אותו כמסגרת, שכן צליליו נשמעים חרישית עוד לפני תחילת השיר הראשון ONCE. למרבה המזל, במדינות אחרות, כולל בישראל, התקליט כן יצא בפורמט האהוב, ואפשר היה למצוא אותו גם בחנויות בתל אביב (אני זוכר, כי בזמן אמת קניתי עותק של זה.

כיום, כשהאבק שקע והוויכוחים נדמו, TEN ניצב כאחד מעמודי התווך המוזיקליים של שנות התשעים. האלבום נמכר בלמעלה מ-13 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד (מעמד אלבום יהלום) ועשרות מיליונים ברחבי העולם, והבטיח את מקומה של פרל ג'אם בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול (אפילו כשיצאה בשנת 2009 מהדורת המיקס המחודשת TEN REDUX בעיבודו של ברנדן אובריאן, הסאונד המקורי, העמוס בריוורב והנוסטלגי, נשאר המועדף עליי). זהו תקליט גולמי, מלא תשוקה, כאב ותקווה, שהגדיר מחדש את הסאונד של דור שלם. הוא טשטש את הגבול בין רוק אלטרנטיבי למיינסטרים והוכיח שאפשר להצליח בגדול מבלי לוותר על הנשמה – יצירת מופת על-זמנית שפשוט אי אפשר להפסיק להתרגש ממנה שוב ושוב.

משם והלאה - פרל ג'אם התרחקה ממני. נכון, ידוע לי שהחבר'ה יצרו לא מעט אלבומים ונשארו אהובים על המונים. עדיין, עשר הוא המספר האולטימטיבי שלי במקרה הזה. עשר!

גם זה קרה ב-27 באוגוסט. תאריך שמזגזג בין רגעים מוזיקליים נשגבים, החלטות עריכה שנויות במחלוקת, דרמות משפחתיות שהרעידו את עולם המוזיקה וגם כמה רגעים מביכים ומשעשעים במיוחד. אז קחו נשימה, אנחנו צוללים למסע בזמן.

הלם ותדהמה: התותחים של אואזיס סוף סוף שותקים

נתחיל מהחדשות שכל חובב מוזיקה בריטית מהניינטיז חלם עליהן בסתר ליבו, גם אם לא הודה בכך. בשנת 2024, אחרי 15 שנים של עקיצות הדדיות, מלחמות טוויטר בלתי פוסקות וקריירות סולו נפרדות, האחים הלוחמניים נואל וליאם גלאגר הודיעו לעולם ההמום: להקת אואזיס חוזרת לסיבוב הופעות. ההודעה לעיתונות, שהייתה קצרה ומדויקת, הצליחה לתמצת שנים של טינה במשפטים ספורים: "התותחים השתתקו. הכוכבים התיישרו". עבור מיליוני מעריצים, זו הייתה רעידת אדמה. הסכסוך בין האחים, שהגיע לשיאו בשנת 2009 עם ריב אלים מאחורי הקלעים בפריס שהוביל לפירוק הלהקה, הפך מזמן לחלק מהפולקלור של הרוק.

סרג'נט פפר, או סתם רשימה של עורכים?

נסיעה אחורה בזמן לשנת 1987. מגזין המוזיקה רולינג סטון מפרסם גיליון חגיגי ובו הוא מדרג את מאה התקליטים הטובים ביותר של עשרים השנים האחרונות. במקום הראשון, באופן לא מאוד מפתיע, הוכתר SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס. אבל בואו נודה על האמת, רשימות כאלה הן קצת, איך לומר בעדינות, לא מחייבות. הן משקפות בעיקר את הטעם של כמה עורכים במשרד ממוזג בניו יורק. האם התקליט הזה באמת "הטוב ביותר"? אין ספק שהוא היה פורץ דרך, יצירת מופת פסיכדלית ששינתה את האופן שבו חשבו על הקלטות באולפן, עם עטיפה איקונית והפקה מורכבת שטרם נשמעה כמותה. אבל עבור כל חובב מוזיקה אמיתי, יש אלפי תקליטים בין 1967 ל-1987 שיכולים לטעון לכתר. ובכל זאת, נחמד לקבל תזכורת מדי פעם לגדולה של ארבעת המופלאים.

כסף, מילים ודרכי ביטוי מפוקפקות

בשנת 1992, דף הנייר שעליו שרבט ג'ון לנון את המילים המקוריות לשיר A DAY IN THE LIFE נמכר במכירה פומבית של סות'ביס תמורת 87,000 דולר. סכום שנשמע כמעט מצחיק היום, כשפריטים כאלה נמכרים במיליונים.

ובמעבר חד להתנהגות קצת פחות אלגנטית, בשנת 1989 גיטריסט להקת גאנז אנד רוזס, איזי סטראדלין, נעצר בשדה התעופה של פיניקס. פשעו? ובכן, הוא הטיל את מימיו על רצפת מטוס. הסיבה, על פי הדיווחים, הייתה תסכול מכך שנאלץ להמתין יותר מדי זמן לתא השירותים. היחצן של הלהקה, בניסיון נואש למזער נזקים, סיפק את אחד הציטוטים המשעשעים של התקופה: "זו הייתה בסך הכל הדרך של איזי לבטא את עצמו". נו, השתן עלה לו לראש.

ובשנת 2003 ג'ניס איאן מתחתנת עם חברתה, עורכת הדין פטרישיה סניידר מנאשוויל, בטורונטו, אחד המקומות הבודדים שבהם נישואים חד מיניים חוקיים. מזל טוב!!!

ואלו נולדו היום:

פיל שולמן (נולד ב-1937), אחד המייסדים של להקת הרוק המתקדם הבריטית ג'נטל ג'יאנט.

טים בוגארט (נולד ב-1944), הבסיסט של להקת הרוק הפסיכדלי VANILLA FUDGE, שהיה ידוע בקווי הבס הכבדים והדומיננטיים שלו. בוגארט הלך לעולמו בינואר 2021.

ניל מאריי (נולד ב-1950), הבסיסט של להקת הרוק WHITESNAKE בתקופת הזוהר שלה, והיה חלק מהסאונד העוצמתי שהפך אותם לאחת הלהקות הגדולות של שנות השמונים.

אלכס לייפסון (נולד ב-1953), המאסטרו של הגיטרה בלהקת הרוק הקנדית RUSH. עם ריפים מורכבים וסגנון נגינה ייחודי, הוא יצר צליל שהגדיר ז'אנר שלם.

גלן מטלוק (נולד ב-1956), הבסיסט המקורי של להקת הפאנק סקס פיסטולס, לפני שסיד וישס נכנס לתמונה עם הכאוס והכריזמה והפך לאייקון.

באמת שאין פה סיבה לבכות? ב-27 באוגוסט 1976 יצא אלבום של אריק קלפטון ששמו NO REASON TO CRY. עבור קלפטון זו הייתה הגשמת חלום, כשהצליח לגייס לאלבום זה את בוב דילן ולהקת THE BAND.

כשאריק קלפטון האזין לראשונה לבוטלג של בוב דילן, ובו שירים שנודעו בשם THE BASEMENT TAPES, הוא נדהם לחלוטין. זה היה בשנת 1968, והוא לא היה אז מעריץ גדול של דילן. אבל התחושה השורשית של המוזיקה שבקעה מהבוטלג הזה הפתיעה אותו לחלוטין. בשנת 2004 הוא סיפר כי מה ששמע אז היה בדיוק מה שרצה לעשות בעצמו, והנה מישהו אחר עושה זאת במקומו, בעודו נאלץ לתפקד כ"אלוהי גיטרה" בלהקה רועשת בשם CREAM. מי שהשמיע לו לראשונה את אותן הקלטות מפורסמות היה חברו הקרוב ג'ורג' האריסון. קלפטון, שהיה מותש מהציפייה להפגין סולואים וירטואוזיים ממושכים בכל הופעה ומכתובות הגרפיטי "קלפטון הוא אלוהים" בלונדון, ראה במוזיקה הזו חזרה לפשטות, לאנושיות ולשורשים האמיתיים של הפולק והבלוז האמריקאי.

כמה חודשים לאחר מכן הוציאה להקת THE BAND את אלבום הבכורה שלה, שנקרא MUSIC FROM BIG PINK. קלפטון האזין לתקליט והבין כי מהפכה מוזיקלית ניצבת מולו והוא אינו חלק ממנה. דבר אחד הוא ידע – שכדי ליצור ולנגן מוזיקה כזו בעצמו, הוא חייב לפרק את להקת CREAM, שבה היה אז חבר. שלישייה עם שלושה אגואים גדולים מדי אינה מתכון ליצירה ממוקדת שכזו. הוא חשב לגשת ללהקת THE BAND ולהציע את עצמו בתור גיטריסט. המתחים הבלתי פוסקים בתוך CREAM, בעיקר בין המתופף ג'ינג'ר בייקר לבסיסט ג'ק ברוס, רק האיצו את החלטתו לפרוש. הצליל האורגני, השירה המשותפת והיעדר האגו הבולט ב-MUSIC FROM BIG PINK סימנו בעיני קלפטון את תחילתו של זרם ה-ROOTS ROCK, והשפעת האלבום הובילה אותו בהמשך להקמת הרכבים שיתופיים יותר כמו BLIND FAITH ו-DEREK AND THE DOMINOS.

קלפטון נפגש עם הבאנד ההיא בשנת 1969 ובילה עמה יום שלם. אבל היה לו ברור באותה פגישה שהמוזיקה של הלהקה ההיא נוצרה משום שחבריה תקשרו על גל שונה לחלוטין משלו. הוא הגיע לפגישה איתם כשלגופו מכנסיים ורודים, עם שיער ארוך ומתולתל ומעיל צמר כבשים. מולו נעמדו חמישה בחורים בלבוש רגיל, שהביטו בו כאילו היה חוצן. קלפטון חש כי אין באפשרותו לבקוע את החומה ביניהם. כל שנותר לו היה להעריך ולהעריץ את המוזיקה שלהם מרחוק. המפגש התרחש בעיירה וודסטוק שבמדינת ניו יורק, סמוך לבית ביג פינק המפורסם. רובי רוברטסון, הגיטריסט של הבאנד, תיאר לימים כיצד קלפטון ישב עמם שעות ארוכות, אך היה כה נבוך ומלא יראת כבוד עד שלא העז לומר בגלוי את מה שלשמו בא: להציע את עצמו כחבר מן המניין. הפער התרבותי בין כוכב רוק בריטי פסיכדלי לבין חבורת מוזיקאים כפרית ומחוספסת יצר מחסום שקלפטון לא הצליח לגשר עליו אז.

שמונה שנים לאחר מכן הצליח קלפטון להגשים את משאלתו. זה קרה כשהקליט את אלבומו NO REASON TO CRY באולפן ההקלטות של הבאנד במאליבו, שנקרא SHANGRI-LA. קלפטון הצליח לגייס את חמשת חברי הלהקה לנגן באלבומו. האווירה באולפן, שממנו נשקף נוף מרהיב של האוקיינוס, הייתה רוויית סמים ובעיקר אלכוהול. המון אלכוהול. ה-מ-ו-ן אלכוהול. קלפטון היה אז אלכוהוליסט, ועטיפת התקליט מנציחה אותו עם בקבוק משקה אהוב. בספרו האוטוביוגרפי הודה קלפטון: "זה היה אלבום שהוקלט בתנאי שכרות וחוסר סדר. לא ידענו לאן אנחנו הולכים עם האלבום הזה. לא הצלחתי להוציא מעצמי שירים בקלות".

אולפן SHANGRI-LA, שהיה בעברו בית חווה מפואר ואף שימש כבית בושת יוקרתי בשנות ה-50, נרכש ושופץ על ידי הבאנד והפך למבצרם היצירתי. חמשת חברי הלהקה – רובי רוברטסון, ריק דאנקו, ריצ'רד מנואל, גארת' הדסון ולבון הלם – לקחו חלק פעיל בעיבודים ובנגינה. הבקבוק שנראה בצילומי האלבום הכיל לרוב ליקר GRAND MAMIER, שהיה המשקה המועדף על קלפטון באותם ימים וליווה אותו לאורך כל שעות היממה.

במהלך ההקלטות מצא קלפטון שם את נפשו התאומה – ריצ'רד מנואל, הפסנתרן של הבאנד. השניים שתו כל היום וכל הלילה, ולא היה במקום מפיק מוזיקלי קשוח שיכניס סדר לכאוס. רוב פרבוני, שהיה שותף באולפן ההקלטות, רצה מאוד שהתקליט הראשון שיוקלט באולפן שלו על ידי אמן חיצוני (שאינו חבר בבאנד) יהפוך להצלחה מסחררת. הוא החליט לקחת על עצמו את תפקיד המפיק כדי להציל את המצב. מנואל, שנחשב לאחד הקולות הבולטים והרגישים בלהקה, התמודד בעצמו עם התמכרות כבדה לאלכוהול, והחיבור בינו לבין קלפטון העמיק את ההרס העצמי של שניהם. פרבוני, שהיה טכנאי קול ומפיק מוערך שעבד קודם לכן עם דילן על אלבומים כמו PLANET WAVES ו-BEFORE THE FLOOD, נאלץ לקחת פיקוד מקצועי ולהקליט כל רגע של צלילות בין מפגשי השתייה. זה לא היה קל.

השיר הראשון שהוקלט, לאחר שפרבוני נטל את המושכות לידיו, היה BEAUTIFUL THING, שכתבו ריק דאנקו וריצ'רד מנואל. השיר הפך לפתיחה מרנינה לאלבום, המזכירה מאוד את הסגנון המיוחד של הבאנד, בתוספת זמרות הרקע, איבון אלימן ומרסי לוי. לאחר מכן מגיע השיר CARNIVAL, שהושפע מוזיקלית באופן ברור מהשיר LIFE IS A CARNIVAL, שהקליטה הבאנד כמה שנים קודם לכן. גם בוב דילן תרם לאלבום זה. הוא וקלפטון התרועעו כמה חודשים לפני כן, וקלפטון אף הגיע לנגן בסשנים הראשונים שנועדו לאלבום DESIRE, לפני שדילן החליט ללכת על קונספט שונה עם הרכב אחר.

דילן הגיע לאולפנים במאליבו, הקים אוהל בגינה, שם התגורר וכתב שירים חדשים לעצמו. מדי פעם הוא קפץ לאולפן כדי ללגום אלכוהול עם קלפטון, ואז חזר לאוהל שלו. בין לבין הציע דילן לקלפטון כמה מהשירים שכתב. אחד מהם היה SIGN LANGUAGE. הדואט בו קולותיהם של דילן וקלפטון מובילים את השיר יחד עם נגינת גיטרה ייחודית של רובי רוברטסון. לצד אלו, האלבום כלל גם את השיר ALL OUR PAST TIMES, שנכתב במשותף על ידי קלפטון וריק דאנקו, גרסת כיסוי לבלוז הקלאסי DOUBLE TROUBLE של אוטיס ראש, ואת הסינגל המצליח HELLO OLD FRIEND, שהגיע למקום ה-24 במצעד האמריקאי.

השניים אף שרו יחדיו, כשבשלב הזה קלפטון עדיין היה נחוש להישאר בצד ולא להיות הכוכב באלבומים של עצמו. ביטחונו העצמי היה ירוד מאוד. באנגליה הגיע האלבום למקום השמיני ובארצות הברית למקום ה-15 במצעדי המכירות. בינתיים המשיך קלפטון לצלול לתוך האלכוהול. הסובבים אותו חשו כי משהו רע קורה לו, ובהופעותיו, כשמפיו נדפו אדי אלכוהול, הוא אף השפיל אנשים מהקהל ואת חברי להקתו. היה ברור לכל כי קלפטון נמצא במצב קשה. ההידרדרות הגיעה לשיא חמור במיוחד בהופעה שנערכה בברמינגהם באוגוסט 1976, שבה השמיע קלפטון התבטאויות גזעניות קשות מעל הבמה תחת השפעת אלכוהול כבדה – אירוע שעורר סערה ציבורית והוביל להקמת תנועת המחאה "רוק נגד גזענות". אז על עטיפת התקליט נכתב "אין סיבה לבכות", אך המראה של מפרט הגיטרה השבור והידיעה על מצבו של קלפטון סיפקו סיבה טובה מאוד להזיל דמעה.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט: "קלפטון שר שהוא מחליק לתוך דיכאון. זו לא הפתעה, כי גם אם אתם הייתם עושים אלבום כזה, עם שם כמו של קלפטון, הייתם מחליקים לדיכאון".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כולם – בוב דילן, ג'ורג'י פיים, רוב חברי THE BAND, רון ווד וג'סי אד דייויס ואפילו אחיו של מיק ג'אגר (כריס) – כנראה תרמו לתקליט, ולמרות זאת הוא טוב. אני לא בטוח מדוע קלפטון גייס לעזרה שמות כה ידועים, ובכך פיזר את תשומת הלב מעצמו ומנע ממנה להתמקד יתר על המידה בנגינת הגיטרה שלו. כשדילן שר את השיר שכתב, SIGN LANGUAGE, קלפטון מבצע כמה מקטעי הנגינה המרהיבים ביותר שלו כגיטריסט מלווה. פרטים קטנים כאלה נמצאים כאן, לצד שירה משובחת של קלפטון עצמו – הסגנון שלו מתבגר באופן שובה לב – וזה עלול לזעזע אותנו לגלות שקלפטון הוא לא 'פריק' עם גיטרה הצומחת מצדו, אלא מוזיקאי שהוציא רצף נאה של אלבומים. הזיקה של קלפטון היא לבלוז, ונראה שמטרתו היא ליצור מוזיקה שלעולם לא מתרחקת מדי מהשורשים או חורגת מהסגנון המוכר".

בעיתון בילבורד נכתב אז: "כמו באלבומיו האחרונים של קלפטון, ההתמקדות כאן היא במקצבים קליטים ובקולו המעושן, ולא בפירוטכניקת הגיטרה שהזניקה אותו לראשונה לפסגת הרוק. המוזיקה חדה ואנרגטית, רוק מבריק ונטול סטריליות. נוכחותם של הכוכבים האורחים הרבים נשמרת תחת שליטה לטובת הפקה מהודקת. מספר שירים כוללים ליווי קולי נשי, ואחרים מראים השפעה ניכרת של THE BAND, כאשר שלושה מחבריה מנגנים באלבום. קלפטון אכן משתחרר בגיטרה לכמה סולואים קטלניים הפעם. יש תחושה שחבורה של חברים טובים וכישרונות גדולים נכנסה לאולפן כדי להשתעשע ולנסות סגנונות מוזיקליים שונים".

במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת: "אריק קלפטון עזב את האולפן במיאמי, שבו עיצב את אחד מסגנונות הסאונד האישיים והמדהימים ביותר שלו. האלבום החדש, לעומת זאת, נוצר בלוס אנג'לס, והתוצאות צפויות: הסגנון מלא הנשמה, שהיה מעוצב בקפידה, של קלפטון ולהקתו הוחלף בסדרת נוסחאות מוזיקליות. לא ניתן להאשים את קלפטון בכישלון, ואין סיבה לפסול את כל המוזיקה שיוצאת מלוס אנג'לס וסביבתה. אבל כמו רבים אחרים – בוב דילן לזמן מה ו-THE BAND אולי לצמיתות – קלפטון ויתר על אמינות רבה במעבר מערבה. במקום להקה ושיתוף פעולה אמיתי, הוא מצא רק את מה שכולם מוצאים בסצנה הזו. בשל אופייה של הסצנה, המבוסס על שיתופי פעולה רופפים, קשה למוזיקאי להשתלט על האלבום שלו ולשלוט בו. כשמוזיקאים ידועים מתאחדים לזמן קצר, הדבר נובע מחוסר מחויבות ארוכת טווח, וזה ניכר גם כאן.

בשני אלבומיו הקודמים שהוקלטו במיאמי, ההישג העיקרי של קלפטון היה הופעתו כמנהיג. למרות שהוא לא כתב שירים רבים, הוא שלט בתחומים אחרים: כמעבד, כזמר (כישרונו הפחות מוערך) וכמנהיג להקה מהשורה הראשונה. האלבום החדש נשמע חסר השראה, ולמרות שקלפטון מיומן מכדי להפיק תוצאה גרועה באמת, היא רחוקה מלהיות יצירת מופת.

החברים הוותיקים של קלפטון אכזבו אותו, וגם החדשים אינם מועילים לו הרבה יותר. רון ווד, רובי רוברטסון וג'ורג'י פיים נוכחים כאן, אך בתפקידים כה אנונימיים שקשה לזהות היכן בדיוק. בוב דילן, ריק דאנקו וריצ'רד מנואל מותירים את חותמם, אבל זהו חותם קודר. האובדן הגדול ביותר הוא האירוטיות של קלפטון. מאז LAYLA, הוא יצר את הרוק הלבן הסקסי ביותר שיש. אבל כאן, אפילו הניסיון הטוב ביותר נשמע חלש וחלול, ללא התשוקה של LAYLA או הנחישות של 461 OCEAN BOULEVARD.

זה לא אלבום של אריק קלפטון, כי הוא קבור תחת עשרות מוזיקאים אחרים. זה גם לא אלבום של אף אחד אחר – גם הם קבורים. זו נוסחה במובן האמיתי ביותר של המילה: היא תמיד עובדת – כלומר, רמת הביצוע תמיד מקצועית – והיא תמיד פועלת באותו אופן. אין מקום לסיכון, כי אין סיכוי לטעות – פרט לטעות של האמן הראשי עצמו. מוזיקה חסרת סיכונים כזו היא תמיד משעממת – וזה מסכם את האלבום הזה. אין סיבה לבכות? אולי, אבל רק בגלל שכולנו כבר מבוגרים מספיק כדי להבין את המצב".

בונוס: גם זה קרה החודש איתו - אוגוסט עם אלביס פרסלי.

חודשי אוגוסט בחייו המוקדמים של אלביס פרסלי התאפיינו במציאות הצנועה של משפחה הנאבקת בקשיים הכלכליים של מיסיסיפי הכפרית בתקופת השפל הגדול. מצבה הכלכלי של המשפחה היה לעתים קרובות רעוע. ב-5 באוגוסט 1939, אביו, ורנון פרסלי, קיבל עונש מאסר על תנאי של תשעים יום "בשל התנהגות טובה". זאת לאחר שבשנת 1938 הוא הורשע בשינוי צ'ק שקיבל מבעל הבית ומעסיקו אורוויל ס. בין לאחר סכסוך על התשלום עבור חזיר (ורנון, יחד עם גיסו טראוויס סמית' וחברם לותר גייבל, שינו את סכום הצ'ק מ-4 דולר ל-14 דולר, ולפי גרסאות מסוימות ל-40 דולר). הוא נידון לשלוש שנים בכלא מדינת מיסיסיפי הידוע לשמצה בפרצ'מן, מה שהותיר את גלדיס ואלביס הפעוט, שהיה אז בן שלוש בלבד, חסרי כל וללא הבית הקטן ברחוב אולד סלטיליו רוד שוורנון בנה במו ידיו.

לאורך תחילת שנות ה-40, ורנון עבד במגוון עבודות כדי לפרנס את אשתו ובנו הקטן, כולל תקופות כנגר וכממלא מלט בפרויקטים של בנייה באלבמה ובמיסיסיפי. ההתקדמות הכלכלית הצנועה של המשפחה ניכרת ב-18 באוגוסט 1945, כאשר ורנון רכש בית בן ארבעה חדרים ברחוב ברי במזרח טופלו תמורת 2,000 דולר (סמוך לבית הספר המקומי ולכנסיית "אסמבלי אוף גוד", שבה ספג אלביס הצעיר את שורשי הגוספל הדרומי). אף על פי כן, מצבם הכלכלי נותר מצומצם, כפי שהוכח בהלוואה קטנה של 10 דולר שוורנון לקח מהבנק ב-5 באוגוסט 1946 – התקופה שבה רכשה לו אמו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו מחנות "טופלו הארדוור" תמורת 7.75 דולר, לאחר שהילד בכלל התחנן לאופניים או לרובה אוויר. כשנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1948, תארוז המשפחה את כל מטלטליה ותעבור לממפיס, טנסי, בחיפוש אחר פרנסה טובה יותר.

רקע זה של מאבק כלכלי ונחישות משפחתית הכין את הבמה לאירוע מכריע שישנה את חייהם לנצח. בקיץ 1953, ככל הנראה באוגוסט, אלביס פרסלי בן ה-18 נכנס לשירות ההקלטות של ממפיס בשדרת יוניון 706 (MEMPHIS RECORDING SERVICE, ביתה של חברת התקליטים SUN RECORDS). הוא שילם 3.98 דולר כדי להקליט תקליטון דו-צדדי ממתכת אצטט שכלל את הבלדות MY HAPPINESS ואת THAT'S WHEN YOUR HEARTACHES BEGIN, החלטה הזו שהייתה ההתחלה האמיתית של דרכו המקצועית. הוא אמר לעוזרת האולפן, מריון קייסקר, שהתקליטון היה מתנת יום הולדת לאמו (אף שיום הולדתה של גלדיס חל בכלל באפריל). חילופי הדברים שאחריו הפכו לאגדיים. כשקייסקר שאלה אותו איזה סוג של זמר הוא, הוא ענה, "אני שר מכל הסוגים" וכששאלה "כמו מי אתה נשמע?", השיב ללא היסוס: "אני לא נשמע כמו אף אחד". והותיר רושם מתמשך על קייסקר, שרשמה הערה לבוס שלה, סם פיליפס, לשים לב אליו ("ELVIS PRESLEY. SWEET VOICE. GOOD BALLAD SINGER. HOLD").

שנה לאחר מכן, באוגוסט 1954, חייו של נהג המשאית פינו את מקומם במהירות לחיי מוזיקאי מקצועי. המעבר היה חד; משכורתו השבועית מקראון אלקטריק ב-4 באוגוסט הייתה רק 42.51 דולר, אך השיר THAT'S ALL RIGHT (שהוקלט ביולי לצד הצד השני, BLUE MOON OF KENTUCKY, והושמע בהתלהבות מסחררת בתוכניתו של השדרן דיואי פיליפס) הפך להצלחה והבילבורד העניק ביקורת נלהבת, והכריז על פרסלי כ"זמר חדש ועוצמתי. כישרון חזק". עד סוף החודש, אלביס, הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק (שכונו אז THE BLUE MOON BOYS, ואליהם הצטרף בהמשך המתופף די.ג'יי פונטנה) היו אטרקציה קבועה בסופי שבוע במועדון "איגלס נסט", עם הזמנות מובטחות לשלושת החודשים הבאים – זאת לצד הופעה היסטורית ב-10 באוגוסט באמפיתיאטרון "אוברטון פארק של" בממפיס, שבה תנועות הרגליים והאגן הרועדות שלו (שנבעו תחילה ממתח בימתי) שיגעו את הקהל הצעיר.

עד אוגוסט 1955, אלביס היה מוזיקאי במשרה מלאה בסיבובי הופעות, והחודש היווה דוגמה מתישה לפופולריות הגוברת שלו ולכאבי הגדילה שהגיעו איתה. לוח הזמנים היה בלתי פוסק ברחבי הדרום, במסגרת שידורי "הלואיזיאנה היירייד" ופסטיבלים מקומיים, בעוד תקליטיו בחברת סאן – עם שירים כמו BABY LET'S PLAY HOUSE ו-MYSTERY TRAIN – כובשים את מצעדי הקאנטרי וה-R&B. הלחצים של הדרך היו ניכרים. ב-6 באוגוסט, במהלך הופעה ב"קרנבל וייט ריבר השנתי ה-12" בבייטסוויל, ארקנסו, כתב האמרגן המקומי אד ליון מכתב זועם לקולונל טום פארקר, בו התלונן שאלביס אשם ב"התנהגות לא מקצועית, סיפר בדיחות לא נעימות, ויצא בסערה מהבמה לאחר ששר רק ארבעה שירים", ובכך הרס את המופע.

תקרית זו הפכה לנקודת מפנה מכרעת בניהולו. קולונל פארקר, שהקיף את אלביס במשך חודשים ודחק בהדרגה הצידה את המנהל המקורי בוב ניל ואת האמרגן האנק סנו, ניצל את התלונה כראיה לחוסר הכשירות של המנהל בוב ניל. במכתב חריף לניל, פארקר הטיף שאלביס היה "צעיר, חסר ניסיון, ונדרש הרבה יותר מכמה אלבומים לוהטים בטריטוריה מסוימת כדי להפוך לאמן בעל שם גדול". התמרונים של פארקר הגיעו לשיאם ב-15 באוגוסט בממפיס, שם נחתם חוזה חדש שמינה אותו ל"יועץ המיוחד" של אלביס, מה שהעניק לו למעשה שליטה על הקריירה של הזמר והכשיר את הקרקע לחתימת עסקת הענק מול חברת RCA VICTOR בנובמבר 1955, שבה נרכש חוזהו של אלביס מסם פיליפס תמורת סכום שיא של 35,000 דולר. זה היה ניצול מופתי של תקלה קטנה בסיבוב הופעות, שהדגים את החשיבה האסטרטגית שתגדיר את ניהולו של פארקר בשני העשורים הבאים.

אוגוסט 1956 סימן את הפיכתו של אלביס מסנסציית מוזיקה לכוכב מולטימדיה לאומי עם פתיחת הקריירה הקולנועית שלו במקביל ללהיטי הענק HOUND DOG ו-DON'T BE CRUEL ששלטו בו-זמנית בראש כל מצעדי המכירות בארה"ב. הוא טס ללוס אנג'לס ב-16 באוגוסט להפקת קדם-הפקה לסרטו הראשון, "האחים רינו" (THE RENO BROTHERS בהפקת אולפני פוקס המאה ה-20), אשר שונה לשם LOVE ME TENDER בעקבות הביקוש הפנומנלי של למעלה ממיליון הזמנות מוקדמות לסינגל שיר הנושא. המעבר לא היה חלק לחלוטין. במהלך הקלטת הפסקול ב-24 באוגוסט, הוא נאלץ לעבוד עם מוזיקאי אולפן בניצוחו של ליונל ניומן במקום חברי להקתו הקבועים, מצב שלא אהב. על פי דיווחים, הוא התבייש במיוחד בבלדת הנושא (שעובדה על ידי קן דרבי על פי לחן הפולק AURA LEE מתקופת מלחמת האזרחים). כך הוא אמר: "אנשים חושבים שכל מה שאני יכול לעשות זה לשיר רוק'נ'רול. נהגתי לשיר הכל חוץ מבלדות לפני שהתחלתי להיות מקצועי. אבל אני אוהב בלדות" .

אפילו כשהוא עוצב לכוכב קולנוע, הפרסונה הבימתית שלו המשיכה לעורר מחלוקת. במהלך עצירת סיבוב הופעות בפלורידה מוקדם יותר החודש (שם איים השופט מריון גודינג מג'קסונוויל לעצור את אלביס אם יעז להזיז את מותניו על הבמה, מה שהוביל את אלביס להזיז בהתרסה לעגנית אך ורק את הזרת שלו לאורך כל המופע), הוא התעמת מאחורי הקלעים עם הכתב פול ווילדר, שהקריא לו ביקורת מהמיאמי ניוז שכינתה אותו "הפריק הכי גדול בהיסטוריה של עסקי הבידור". אלביס הגיב בכעס רב והגן בתוקף על גישתו המוזיקלית האותנטית ועל זכותו לתנועה חופשית על הבמה.

עד אוגוסט 1957, ניהול תדמיתו של אלביס הפך לפעולה קריטית ומתוחכמת. שמועה מסוכנת נפוצה בקהילה השחורה לפיה אלביס העיר הערה גזענית, וטען, "הדבר היחיד ששחורים יכולים לעשות בשבילי הוא לקנות את התקליטים שלי ולצחצח את הנעליים שלי". באווירה הגזענית של אמריקה של שנות ה-50, הצהרה כזו הייתה יכולה להיות הרת אסון עבור אמן שהמוזיקה שלו נבנתה על יסודות תרבותיים שחורים. התגובה הייתה יצירת מופת של יחסי ציבור. גיליון ה-1 באוגוסט של "ג'ט" , מגזין אפרו-אמריקאי בולט, פרסם מאמר המבוסס על ראיון נדיר שנערך על סט הצילומים עם הסרט JAILHOUSE ROCK. במאמר, אלביס הכחיש את השמועה בתוקף: "מעולם לא אמרתי דבר כזה", התעקש. "אנשים שמכירים אותי יודעים שלא הייתי אומר את זה". המאמר הרחיק לכת עוד יותר, וציטט חברי קהילה שחורה מעיר הולדתו ומוזיקאים שחורים מכובדים כמו אייבורי ג'ו האנטר ובי בי קינג, שכולם העידו על אופיו. המאמר סיכם באופן חד משמעי, "עבור אלביס, אנשים הם אנשים, ללא קשר לגזע, צבע או אמונה".

החודש הסתיים בסיבוב הופעות כאוטי בצפון מערב האוקיינוס ​​השקט. ההופעה ב-31 באוגוסט בוונקובר, קולומביה הבריטית, מול קהל של 26,500 איש באצטדיון "אמפייר" (אחת משלוש ההופעות היחידות שערך אלביס מחוץ לגבולות ארצות הברית לאורך כל הקריירה שלו), נאלצה להיעצר פעמיים לאחר שאוהדים פרצו לבמה והציפו את האבטחה עד ששדרן הרדיו המקומי, רד רובינסון, נאלץ לעלות לבמה בהוראת הקולונל כדי להרגיע את ההמונים המשתוללים. לפני ההופעה, אלביס כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר על שורשיו המוזיקליים, ואמר לכתבים שאהבתו הראשונה הייתה "שירים רוחניים בצבעים עתיקים" ושהוא הכיר "כמעט כל שיר דתי שנכתב אי פעם".

אוגוסט 1958 הביא את האירוע ההרסני ביותר בחייו של אלביס פרסלי: מות אמו, גלדיס. הטרגדיה התפתחה במהירות מכאיבה. בתחילת אוגוסט, גלדיס, שסבלה מדיכאון ובריאות לקויה, חלתה קשה בזמן ששהתה עם אלביס בטקסס בסמוך לבסיס פורט הוד, שבו עבר טירונות במסגרת גיוסו לצבא ארצות הברית. ב-8 באוגוסט, אלביס העלה את הוריו על רכבת חזרה לממפיס כדי שאמו תוכל לקבל טיפול רפואי אצל רופאה האישי. עם הגעתה, היא פונתה לבית החולים. מצבה הוגדר קשה.

לאחר שאיים להיות עריק בפועל מהבסיס הצבאי כאשר בקשתו הראשונית לחופשה נדחתה, אלביס קיבל לבסוף אישור חירום. הוא טס לממפיס ב-12 באוגוסט, ישירות למיטת אמו. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 באוגוסט, בשעה 3:15 לפנות בוקר, מתה גלדיס פרסלי מהתקף לב שנגרם כתוצאה מדלקת כבד וחוסר תפקוד כבדי חמור, בגיל 46. אלביס היה חסר נחמה. כתבים מצאו אותו ואת ורנון על מדרגות הכניסה של גרייסלנד, בוכים ללא שליטה."היא כל מה שחיינו בשבילו", אמר להם אלביס דומע. "היא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי".

האשכבה נערכה בגרייסלנד. עדי ראייה תיארו את אלביס כמי שהיה המום, נוגע ללא הרף בגופת אמו בארון הקבורה הפתוח, מחבק ומנשק אותה, ומתחנן שתשוב. לבקשתו המפורשת של אלביס, הרכב הגוספל האהוב עליו, רביעיית ה-BLACKWOOD BROTHERS, הוטס במיוחד כדי לשיר מעל הארון מזמורים נוקבים בהם PRECIOUS LORD, TAKE MY HAND ו-ROCK OF AGES. חברו למאר פייק, שהגיע לבית החולים מיד לאחר מותה, נזכר ששמע קול של אבל טהור: "מעולם לא שמעתי בכי, צרחות וקריאות כאלה בחיי. היללות האלה. כמעט כמו זאבים. זה גרם לי לרעוד". ההלוויה נערכה ב-15 באוגוסט. בבית הקברות, אלביס רכן מעל הקבר וצעק, "להתראות, יקירתי, להתראות. אני אוהב אותך כל כך. את יודעת כמה חייתי את כל חיי רק בשבילך". זה היה אובדן שילווה אותו למשך שארית חייו.

שנה לאחר מכן, חודש אוגוסט סימן שינוי מכונן, כאשר הכוחות שיעצבו את השלב הבא בחייו החלו להצטבר בגרמניה במהלך שירותו בדיוויזיית השריון השלישית בפרידברג ומגוריו בעיירה באד נאוהיים. החלל הרגשי שהותיר מות אמו היה מוחשי. ב-14 באוגוסט, יום השנה הראשון למותה, אלביס נראה באגם גדרן, כשהוא נראה שקט ומאופק. בתוך שבועות ספורים מאותו חודש, בספטמבר 1959, יפגוש בבית השכור בבאד נאוהיים את פריסילה בוליו בת ה-14, לימים אשתו. במקביל, במהלך אימוני השדה הצבאיים בגרמניה, החל להשתמש באופן קבוע בכדורי מרץ – זה היה פתח להתמכרות תרופתית שתלווה אותו עד יומו האחרון.

אוגוסט של תחילת שנות ה-60 אופיין בשגרה הבלתי פוסקת, ולעתים קרובות מחניקה מבחינה יצירתית, של עשיית סרטים בהוליווד. כל אוגוסט נראה כמביא איתו פרויקט נוסחתי נוסף. ב-1 באוגוסט 1960, הוא החל בהפקת טרום-הפקה של FLAMING STAR ("כוכב לוהט"), מערבון רציני יותר בבימויו של דון סיגל, שבו גילם דמות דרמטית של בן-תערובת אינדיאני. במהלך הקלטת הפסקול ב-8 באוגוסט, דווח כי אלביס חש מבוכה מחלק מהחומרים הקלילים יותר שאולץ לשיר ודרש לצמצם את כמות השירים למינימום ההכרחי כדי לא לפגוע באמינות העלילה. כך היה גם לאחר מכן בסרטים נוספים שצולמו והוקלטו בחודשי אוגוסט לאורך שנות ה-60, כמו IT HAPPENED AT THE WORLD'S FAIR ו-KISSIN' COUSINS.

אסטרטגיות קיצוץ העלויות של הקולונל הפכו בולטות יותר ויותר. כל סרט שנועד לרווח מקסימלי בא עם הוצאות מינימליות. ב-21 באוגוסט 1964, הגה פארקר את אמצעי החיסכון הנועז ביותר שלו עד כה: הפסקול של TICKLE ME היה מורכב כולו משירים מאלבומים קודמים (ובהם רצועות מתוך אלבומים כמו ELVIS IS BACK!, POT LUCK ו-SOMETHING FOR EVERYBODY) כדי לחסוך כסף בהקלטות חדשות. במכתב לאלביס, הסביר הקולונל שהיופי של התוכנית הוא בכך שהיא חסכה גם זמן וגם כסף תוך ניצול מאגר הקלטות קיים ללא עלויות הפקה נוספות.

האירוע האגדי ביותר של תקופה זו התרחש בליל ה-27 באוגוסט 1965, כאשר הביטלס ביקרו את אלביס בביתו בבל אייר ברחוב פרוג'ה ווי 565 (565 PERUGIA WAY). פסגת הרוק המיוחלת הייתה, על פי רוב, אירוע מביך. מה קרה שם? הפרטים נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

במחצית השנייה של העשור ניכרו סימנים של חוסר שקט גובר של אלביס ואחיזה מתהדקת של הקולונל. ​​ב-16 באוגוסט 1966, ניהל פארקר משא ומתן על עסקה צדדית עם חברת התקליטים RCA להוצאת המוזיקה של אלביס על קלטות 8 ערוצים, שכללה מקדמה של 100,000 דולר שתחולק 50-50 בינו לבין לקוחו. עד אוגוסט 1967, התעניינותו של אלביס בחווה שלו במיסיסיפי (CIRCLE G RANCH בהורן לייק) דעכה; במקום לרכוב על סוסים, הוא החל לעסוק בירי למטרה.

המתחים בין החזון האמנותי לצו המסחרי הגיעו לשיאם באוגוסט 1968 במהלך הפקת תוכנית הטלוויזיה ההיסטורית שלו (הידועה כמשדר הקאמבק 68 COMEBACK SPECIAL, בבימויו פורץ הדרך של סטיב בינדר). לאחר שצפה בגרסה גולמית של התוכנית ב-20 באוגוסט, קולונל פארקר זעם לגלות שהיא לא מכילה שיר חג מולד, דרישה חוזית מרכזית עבור נותנת החסות המסחרית, חברת מכונות התפירה SINGER. הוא שלח תזכיר בן שני עמודים למנהל NBC טום סרנוף, ובו הצהיר כי ההשמטה מהווה בגידה בהסכם ביניהם ותגרום להם "לאבד כמות עצומה של קידום". הוא דרש שהשיר ישוחזר, או שהתוכנית המיוחדת תיגנז. דרישתו נענתה והשיר BLUE CHRISTMAS, שהוקלט כחלק מהמפגש האקוסטי המחשמל עם חברי להקתו המקורית סקוטי מור ודי.ג'יי פונטנה, שולב במשדר – לצד המנון התקווה IF I CAN DREAM שחתם את התוכנית בניצחון ענק.

סדרת ההופעות הראשונה בלאס וגאס במלון האינטרנשיונל (INTERNATIONAL HOTEL), שהתקיימה בין ה-31 ביולי ל-28 באוגוסט 1969 בליווי להקת TCB BAND בניצוחו של ג'יימס ברטון והרכב הגוספל THE IMPERIALS, שברה את כל שיאי הנוכחות בלאס וגאס, משכה 101,500 איש והכניסה למעלה מ-1.5 מיליון דולר – במקביל להשקת סינגלי המופת SUSPICIOUS MINDS ו-IN THE GHETTO שהחזירו אותו לצמרת מצעדי העולם. במסיבת עיתונאים ב-1 באוגוסט, אלביס הודה שהוא קצת עצבני לגבי שלושת השירים הראשונים, "אבל אז חשבתי, 'מה לעזאזל, תסתדר, גבר, אחרת אתה עלול להיות מובטל מחר'...". ביטחונו הלך וגבר במהלך החודש, למרות שהקולונל גער בו פה ושם על הופעתו.

באוגוסט שלאחר מכן, הניצחון החל להידרדר. אוגוסט 1970 תועד בסרט ELVIS: THAT'S THE WAY IT IS, אך סדרת ההופעות נפגעה מאיומי ביטחון חמורים. בין ה-26 ל-28 באוגוסט, המלון בו שהה והופיע קיבל איום חטיפה והתנקשות (שיחת טלפון שדרשה תשלום כופר של 50,000 דולר תחת איום שאלביס יחטוף קליע על הבמה), מה שהוביל לתגובת אבטחה מסיבית של ה-FBI שכללה את אלביס נשא אקדחים בכל אחד ממגפיו בזמן שעלה על הבמה. ב-14 באוגוסט הוגשה נגדו תביעת אבהות מצד אישה בשם פטרישיה פארקר, עניין עליו התבדח מהבמה.

באוגוסט 1971, ביקורת ב"הוליווד ריפורטר" ציינה כי המופע שלו היה מרושל וכי אלביס נראה "מתוח, עייף וכבד יותר באופן ניכר". סערה אישית החלה לחלחל לחייו המקצועיים. ב-18 באוגוסט 1972 הוא הגיש בקשה לגירושין מפריסילה (חודשים ספורים לאחר פרידתם הרשמית, וזמן קצר לאחר שהחל את מערכת היחסים עם לינדה תומפסון). שנה לאחר מכן, באוגוסט 1973, פורסמה ביקורת חריפה על ערב הפתיחה שלו, וקראה לו "שמן וחיקוי מגוחך של עצמו לשעבר... אדיש, ​​חסר עניין ולא מושך".

השנים האחרונות ראו הידרדרות חדה, כאשר כל אוגוסט הביא עדויות נוספות להתדרדרותו הפיזית והמקצועית. ב-20 באוגוסט 1974, אלביס ביטל בפתאומיות את שארית הופעותיו בלאס וגאס ואושפז בבית החולים בפטיסט ממוריאל בממפיס עקב מה שתואר בפומבי כ"מצב עייפות" (בעוד שבפועל נאבק בהתמכרות קשה לתרופות הרגעה ומשככי כאבים, לצד כשלים בתפקודי המעיים והכבד). הדפוס חזר על עצמו באוגוסט 1975. לאחר חמש הופעות בלבד, המשך הסדרה בוטל שוב. הופעה אחת תוארה כמביכה, כאשר אלביס מלמל את מילותיו ולבסוף קרס על הבמה. הוא אושפז שוב בממפיס. הדעיכה לא הוגבלה עוד ללאס וגאס. ב-28 באוגוסט 1976, הוא נתן קונצרט ביוסטון באולם THE SUMMIT שתואר על ידי מבקר מקומי כ"בלגן מדכא, לא קוהרנטי וחובבני, המוגש על ידי דמות נפוחה, מגמגמת וממלמלת". התוצאות החמירו בהדרגה, כשבין לבין הוא עוד הצליח להעניק גם הופעות טובות, מה שגרם לקריסתו הסופית להיראות לא פתאומית, אלא בלתי נמנעת באופן טרגי.

אוגוסט האחרון בחייו של אלביס פרסלי החל עם פרסום הספר ELVIS: WHAT HAPPENED ב-1 באוגוסט. הספר, שנכתב על ידי שלושה משומרי ראשו שפוטרו (רד וסט, סוני וסט ודייב הבלר, בתיווכו של העיתונאי סטיב דאנליבי), פירט את שימושו בתרופות מרשם ואת התנהגותו המוזרה, והעלה לראשונה את מאבקיו הפרטיים לעיני הציבור – מהלומה מורלית ואישית שממנה לא התאושש. אלביס בילה את ימיו האחרונים בגרייסלנד. ב-8 באוגוסט הוא שכר את פארק השעשועים ליברטילנד עבור בתו ליסה מארי וחבריה ורכב איתם במשך שעות על רכבת ההרים "זיפין פיפין". ב-14 באוגוסט, יום השנה התשע עשרה למות אמו, הוא הורה להעביר פרחים לקברה, טקס שבועי ששמר עליו מאז מותה.

היום שלפני יציאתו לסיבוב הופעות חדש (שאמור היה להיפתח בפורטלנד, מיין), ה-15 באוגוסט, הוקדש להכנות שקטות. הוא התעורר בסביבות השעה 16:00. בשעה 22:30, הוא וחברתו, ג'ינג'ר אלדן, הלכו לרופא השיניים שלו, ד"ר לסטר הופמן, לניקוי ולסתימת שני חורים קטנים. הוא היה לבוש חליפת טרנינג שחורה עם שני אקדחים בקוטר 0.45 תחובים בחגורת המותניים. באותו יום, רופאו הראשי, ד"ר ג'ורג' ניצ'ופולוס ("ד"ר ניק"), רשם לו מרשמים ליותר מ-600 כדורים! זה היה חלק משגרה רפואית בלתי נתפסת שכללה אלפי כדורי מרץ, כדורי הרגעה ומשככי כאבים נרקוטיים מדי חודש. יום למחרת כבר יהיה היום האחרון בחייו.

בונוס: כשאל קופר עושה את זה בקלות!

החודש, אוגוסט בשנת 1970, יצא אלבום כפול לאל קופר. שמו הוא EASY DOES IT, והוא סיפור אהבה מוזיקלי עבורי. כן, להניח את המחט על צד א' של הוויניל הכפול הזה, זה כמו לפתוח דלת לתוך פארק שעשועים שבו שום חוק תעשייתי יבש לא תקף.

האיש שמאחורי היצירה הזו כבר היה באותה נקודה סוג של צומת דרכים מהלך בתעשיית המוזיקה. קופר, המוזיקאי היהודי מניו יורק, היה הרי האיש שניגן את האורגן הבלתי נשכח ב-LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן (ולפי הסיפורים, עשה זאת במקרה, אחרי שהתגנב לסשן ההקלטות בכלל כגיטריסט, ראה שאין לו סיכוי מול מייק בלומפילד, והתגנב להאמונד כדי לנגן היסטוריה). הוא היה ממייסדי הרכב הבלוז פרוג'קט (THE BLUES PROJECT) והמוח מאחורי ההרכב דם יזע ודמעות (BLOOD, SWEAT & TEARS), אותו הועזב לאחר אלבום הבכורה המוערך CHILD IS FATHER TO THE MAN עקב חילוקי דעות אמנותיים.

הוא גם עמד מאחורי אלבום הסשנים המצליח SUPER SESSION לצד מייקל בלומפילד וסטיבן סטילס (ובהמשך יגלה לעולם את LYNYRD SKYNYRD ויפיק את הלהיט הנצחי SWEET HOME ALABAMA). במילים אחרות, קופר לא היה צריך להוכיח כלום לאף אחד. ובכל זאת, הוא החליט להוכיח הכל, ובבת אחת.

אז EASY DOES IT זה לא עוד אלבום רוק. זה מסע הפכפך וחסר מעצורים דרך כל ז'אנר אפשרי של מוזיקה אמריקאית. קופר, בתפקיד המפיק, המעבד, הגיטריסט, הקלידן, הזמר ונגן בשלל כלים נוספים, ניצח על תזמורת שלמה של סגנונות. די להביט בעטיפה הכפולה והמרהיבה של האלבום כדי להבין לאן נכנסים פה: מגלומניה מבורכת וגאונית עם קריצה עצמית ענקית!

באלבום הזה קופר שלף כל שפן אפשרי מהכובע. הוא לקח את הקלאסיקה של ריי צ'ארלס, I GOT A WOMAN, והפך אותה ליצירת סול-ג'אז מהבילה בת שמונה דקות וחצי שפותחת את האלבום בהתפוצצות של כלי נשיפה, בס גרובי ומקלדות רותחות. לצידה מופיע NIGHT MARE, קטע פסיכדלי שנכתב, על פי עדותו של קופר עצמו, בהשראת בוקר קשה במיוחד אחרי חווית LSD. את הקטע מעטר צליל סיטאר מהפנט, שהוסיף תבלין מזרחי לחגיגה האמריקאית, וכששומעים את השירה המעורפלת והאפקטים המהדהדים, אפשר ממש להרגיש את האווירה הפסיכדלית מרחפת בחדר.

כדי להגשים את החזון הפרוע שלו, קופר גייס צבא של נגנים מהשורה הראשונה. ההקלטות נערכו בערים שונות, כשבכל מקום הוא משתמש בכישרונות מקומיים. בנאשוויל, בירת הקאנטרי, הוא הקליט עם אגדות כמו צ'ארלי מקוי, נגן גיטרת הסטיל פיט דרייק, וגיטריסט צעיר ומבטיח בשם צ'ארלי דניאלס (שנים ספורות לפני שהתפרסם עם THE DEVIL WENT DOWN TO GEORGIA). בלוס אנג'לס הוא צירף אליו את המתופף האגדי ארל פאלמר (שניגן עם ליטל ריצ'רד) ואת שלישיית הליווי הווקאלי הנשית THE BLOSSOMS בהובלת דרלין לאב, שהזריקה גוספל ונשמה שחורה לכל תו. את הבסיס האיתן לאלבום סיפקו חברי להקת הליווי הקבועה שלו, הבסיסט סטו וודס והמתופף ריק מרוטה. התוצאה היא חגיגת נגינה שמשלבת את הדיוק של נאשוויל, הגרוב של החוף המערבי והחוצפה הניו-יורקית של אל (לא אליס!) קופר.

שיא ההומור והחוצפה הגיע בקטע הרית'ם אנד בלוז הארוך והמשתולל BABY, PLEASE DON'T GO, שנמתח על פני יותר מ-12 דקות מסחררות (שתופסות כמעט את כל צד 4). מעניין שעל תופי הקונגס בקטע הזה ניגן לא אחר מאשר בובי קולומבי, המתופף של דם יזע ודמעות, האיש שהיה אחראי במידה רבה להדחתו של קופר מההרכב שהקים בעצמו. להזמין את מי שפיטר אותך כדי שינגן באלבום הסולו השאפתני שלך? זה דורש תעוזה ששמורה לגדולים באמת, ומוכיח שאהבת המוזיקה והפאן של קופר תמיד ניצחו כל טינה אישית. לשמוע אותם משתוללים יחד בג'אם הזה זו הנאה צרופה שלא נגמרת.

קופר הרשה לעצמו להתפרע ולחקור כל גחמה מוזיקלית שעלתה על דעתו. התוצאה לא הייתה אחידה, וזה גם אולי הקסם. המעברים החדים בין סול, רוק, קאנטרי ופסיכדליה שיקפו את רוח התקופה – עידן של פתיחות, ניסויים וטשטוש גבולות. האלבום מכיל ממתקים כמו שיר הנושא הרגוע EASY DOES IT, בלדות כובשות כמו SHE GETS ME WHERE I LIVE ורגעים מלאי תזמור עשיר שמזכירים פסקול סרטים. כן, אל קופר הוא גאון סאונד שיצר מוזיקה מכל הלב.

עם יציאתו, EASY DOES IT לא הפך מיד לקלאסיקה, אך בהחלט זכה לתשומת לב. חברת התקליטים קולומביה דחפה אותו לתחנות הרדיו, והוא הצליח להתברג למצעד 100 האלבומים הנמכרים של המגזין CASH BOX בסתיו 1970 וגם הגיע למקום ה-142 במצעד שלבילבורד. זה אולי לא היה אלבום שכבש את פסגת המצעדים, אבל הוא ביסס את מעמדו של קופר כאמן סולו ייחודי, איש אשכולות מוזיקלי שמסוגל לעשות כמעט הכל, ותמיד עם חיוך ממזרי. זה יופי זה!

בעיתון AMERICAN RECORD GUIDE נכתב עליו אז בביקורת: "קופר תמיד יכול להיחשב כמוסיקאי מהנה ובעל חוש הומור. שתי איכויות אלה נמצאות לרוב באלבום זה. יש פצצה מוסיקלית אחת, באופן שלילי, שתופסת את רוב הצד הרביעי. מדובר בקלאסיקת הבלוז הישנה, BABY PLEASE DON'T GO שמבוצעת בצורה גרנדיוזית ומוגזמת. בסוף, אני מוצא את האלבום הזה לא כמשהו מיוחד, אם כי מבוצע באופן מקצועי. אם אתם מחפשים משהו מהנה להעביר איתו את הזמן, זה אלבום שבהחלט יעשה זאת ובמחיר הוגן".

בעיתון הג'אז, דאון ביט (DOWNBEAT), נכתב אז בביקורת: "המוסיקה של אל קופר לעולם אינה באמת מיוחד ומצד שני לעולם אינה נוראית. יש בה הרבה רגעים לשווא ומשעממים. האלבום החדש הזה הוא עוד דוגמה לזה. יש פה את העיבודים המתוחכמים, הקול עתיר ההגשה ונגינת הפסנתר הממוצעת. אני חייב לחזור לתקליט הבכורה של דם, יזע ודמעות כדי לשמוע את אל קופר כשהוא נמצא מקדימה".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "הבעיה היא שקופר המפיק לא מצא את הנוסחה לערבב כהלכה את כל המרכיבים של קופר כמבצע. החומר שנבחר לאלבום זה מכסה את הכל ואין ספור ערוצים איפשרו לו לנגן חמש או שש מקלדות מאחורי הקול שלו. העיבודים מוגזמים מדי. יש כמה שירים נחמדים, אבל עיבוד אחרי עיבוד פה מגיעים לנקודה בה הוספת כל כלי נגינה היא חסרת משמעות".

אבל אל תתנו למבקרים החמוצים של אותם ימים להטעות אתכם – הם פשוט לא הצליחו לעכל יוצר כל כך חופשי ומשוחרר ממוסכמות. EASY DOES IT הוא מכתב אהבה ענק, צבעוני וחסר בושה למוזיקה האמריקאית כולה, ואחד האלבומים הכי מהנים ומרחיבי לב שקופר הוציא מימיו. ממש סופר דופר קופר!

בונוס: הקאמבק הגדול מהכלא: קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס משחררים החודש, אוגוסט בשנת 1970, תקליט חדש וסולן ישן – ואיזה אלבום ממכר ומשכר זה הולך להיות!

אוגוסט 1970, סן פרנסיסקו עדיין מריחה כמו קטורת ומהפכה. אחרי השיא של "קיץ האהבה" וההופעות הבלתי נשכחות באולמות ה-FILLMORE וה-AVALON BALLROOM, ענקי הפסיכדליה, להקת קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס, הטילו פצצה לסצנה המוזיקלית, וההדף שלה היה כפול: הם לא רק שחררו תקליט חדש בשם JUST FOR LOVE, אלא גם קיבלו בחזרה לשורותיהם את הסולן האבוד, דינו ולנטי, שזה עתה סיים חופשה כפויה וממושכת למדי מאחורי סורג ובריח - ולא, זה ממש לא היה בגלל איחור בהחזרת ספר לספרייה העירונית.

ולנטי, שהיה ממקימי הלהקה, פספס את כל ההמראה הגדולה שלה. האיש הזה – שנולד בשם צ'סטר פאוורס וכבר הספיק לכתוב את המנון השלום ההיפי האלמותי GET TOGETHER – ניחן בכריזמה שופעת, אבל התזמון שלו תמיד היה קצת בעייתי. ממש לפני שההרכב התחיל להקליט ולהתפרסם, הוא נעצר בעוון שימוש בסמים ונשלח לבלות "זמן איכות" במתקן כליאה. בזמן שהוא ספר את הימים, חבריו ללהקה הפכו לאחד השמות החמים בסצנת הרוק הפסיכדלי, עם תקליטים שהתבססו על ג'אמים ארוכים וסוחפים וסולואי גיטרה מהפנטים ומרטיטים של ג'ון צ'יפולינה וגארי דאנקן.

עם שחרורו, ולנטי לא סתם חזר ללהקה, הוא השתלט עליה. הכישרון הכריזמטי והשופע שלו הפך אותו מיד למנהיג הבלתי מעורער. הוא כתב שמונה מתוך תשעת השירים בתקליט החדש, שאותם חתם תחת השם הבדוי ג'סי אוריס פארו, משיקולי זכויות וחוזים, והסאונד של הלהקה עבר מהפך דרמטי. את האלתורים האינסופיים החליפו שירים קצרים, מלודיים וקליטים יותר, כאלה שמתאימים לרדיו.

כדי להתאפס על עצמם ולברוח מכל הבלגן והמשטרה של קליפורניה, הלהקה כולה ארזה מזוודות ונסעה להוואי לעשות חזרות ולהקליט באווירה רגועה. הרוח הטרופית הזו חילחלה הישר לתוך עטיפת התקליט המופלאה – איור סוריאליסטי ופסיכדלי של פנים שמשתלבות בתוך נוף קסום של טבע, ים ושמיים, מהעטיפות האלה שגורמות לך לבהות בהן שעה ארוכה בזמן שהתקליט מסתובב על הפטיפון (רק חבל שהלוגו בעטיפה מצוייר באופן חובבני יחסית...). השינוי הזה לא התקבל בברכה על ידי כל חברי הלהקה, והמתח הפנימי החל לבעבע, במיוחד כשסגנון הנגינה הייחודי של צ'יפולינה נדחק הצידה לטובת החזון המוזיקלי של ולנטי.

למרות זאת, הקהל הצביע ברגליים, או ליתר דיוק, עם הארנקים. התקליט JUST FOR LOVE נסק למקום ה-27 במצעד הבילבורד, והפך להצלחה מסחרית. הוא גם הניב את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, השיר FRESH AIR, שהפך להמנון של התקופה וטיפס עד למקום ה-49 במצעד הסינגלים האמריקאי. השיר הזה, עם הקריאה הברורה שלו לשאוף "אוויר צח", היה אולי קריצה אירונית לחזרתו של ולנטי מהכלא, או פשוט קריאה כנה לקחת עוד שאכטה בריאה. כך או כך, זה עבד. ואיזה קטע אדיר זה! ברגע שהריף הפותח עם הווא-ווא והקצב המדבק נכנסים והשירה הצרודה ומלאת התשוקה של ולנטי שצועק HAVE ANOTHER HIT OF SWEET CALIFORNIA AIR, הגוף פשוט זז מעצמו. זו תמצית הרוק של החוף המערבי במיטבו.

אז התקליט JUST FOR LOVE היה הרגע שבו הבן האובד חזר הביתה, שינה את כל הכללים, והוביל את הלהקה לפסגות מסחריות חדשות, גם אם במחיר של אובדן חלק מהקסם הפסיכדלי הפרוע שאפיין אותה בתחילת הדרך. אבל בינינו, עם שירים כאלה קליטים וגרוב כל כך חם, אני ממש לא מתלונן.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "בצורת הרוק'נ'רול של 1970 לא מראה סימני הרפיה כשהקיץ מגיע לסיומו. כמה תקליטים טובים יצאו פה ושם אבל בסך הכל הדברים היו די גרועים. קוויקסילבר הייתה מהלהקות היותר עקביות במדינה בשנתיים האחרונות, אבל התקליט החדש לא מתקרב למצוינות של עבודות קודמות. בשונה משני אלבומי האולפן האחרים של קוויקסילבר, שהוקלטו בקפידה, זה נשמע כאילו התקליט נעשה עם מעט או ללא הכנה מראש. רוב השירה מוקלטת באופן נוראי והעסק נשמע כהקלטות דמו. לאמיתו של דבר, אני לא אתפלא אם FREEWAY FLYER או THE HAT הם בדיוק זה. שני הקטעים האינסטרומנטלים הלא ממוקדים, WOLF RUN (PARTS 1 & 2) ו-COBRA נשמעים כאילו חשבו עליהם ברגע האחרון להפוך את האלבום לארוך באופן מכובד. אפילו לקטע JUST FOR LOVE יש חלק שני שמנסה ללא הצלחה לתת לאלבום אחדות שאין לו. שני השירים היחידים שבאמת עומדים בסטנדרט גבוה מהשאר הם GONE AGAIN, שהוא הדבר הכי יפה שהקליטה הלהקה אי פעם. הגיטרות של צ'יפולינה ודאנקן משתלבות ברכות עם הפסנתר של הופקינס כדי ליצור מצב רוח יפהפה המתאים בצורה מושלמת לקולו של דינו ולנטי. השיר FRESH AIR, יש בו הרבה שירה אבל כמעט בלי תוכן לירי, אבל זה לא משנה. הוא מרגש, יש בו סולואים טובים של דאנקן והופקינס והוא השיר היחיד באלבום שנשמע כמו קוויקסילבר הישנה".

אז המבקר של הרולינג סטון קצת החמיץ פנים, נו שוין. שימשיך לחפש "אחדות מושגית" בזמן שאני נהנה עד הגג! שיר הנושא (שמחולק לשני חלקים - אחד בכל צד) נשמע לי כמו פסקול ספרדי-אמריקאי מטורלל לאללה (או במילה אחת - מטורלאללה). אני אוהב את הרישול הזה. ולנטי נשמע פה מסטול מהתחת - וזה עושה לי נחת. הקטע האינסטרומנטלי COBRA שכתב צ'יפולינה הוא מפגן מרהיב של גיטרה חשמלית נושכת, הבלוז החצי אקוסטי של THE HAT ושל FREEWAY FLYER המהודק יותר שורף את הרמקולים, והבלדה GONE AGAIN היא לא פחות מיהלום טהור שמרטיט את הלב בכל האזנה. ושוב - FRESH AIR... איזה אוויר!!! התקליט JUST FOR LOVE אולי סימן עידן חדש ושונה עבור הלהקה, אבל הוא שופע נשמה, שמש ורוק אמיתי. כן, החופש המוזיקלי שווה הכל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.