רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 באוגוסט (27.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פינק פלויד זה כמו נישואים שנמצאים באופן קבוע בפרידה לנסיון" (ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד).

יום שני של פסטיבל ענקי! ב-27 באוגוסט בשנת 1970 נערך יומו השני של פסטיבל האי ווייט.

השמש של סוף הקיץ זרחה על מה שנראה כמו מדינה קטנה שהוקמה בן לילה. מאות אלפי צעירים, ים אנושי של שיער ארוך, ג'ינס ואידיאלים, הפכו את האי לשלהם. זה היה היום השני של פסטיבל האי ווייט, התשובה הבריטית והפרועה לוודסטוק, אירוע שעתיד להיכנס לדפי ההיסטוריה של הרוק, ולא תמיד מהסיבות הנכונות. האוויר היה טעון בחשמל, בתחושת חופש וגם במתח גובר והולך בין הקהל למארגנים.

היום נפתח במגוון צלילים מסקרן. גארי פאר, אחיו של המארגן הראשי ריקי פאר, פתח את הבמה, ואחריו עלו ובאו שמות שאז היו בתחילת דרכם או בחיפוש אחר הפריצה הגדולה. להקות כמו EVERYONE עם אנדי רוברטס, RAY OWEN'S MOON של הסולן לשעבר מ-JUICY LUCY, וגם להקות כמו HOWL ו-GRACIOUS ניגנו בפני קהל שהתחיל להתעורר אל תוך היום.

אחת ההפתעות המוקדמות הגיעה מכיוונה של להקת הבלוז-רוק הכבדה, THE GROUNDHOGS. הגיטריסט וסולן הלהקה, טוני מקפי, הסביר מאוחר יותר את החשיבות של הרגע: "היה חשוב לנו להופיע בפסטיבל זה כי זו הייתה אפשרות להגדיל מיד את כמות הקהל שלנו". ההימור השתלם. הלהקה סיפקה הופעה מהודקת ואנרגטית שסחפה את הקהל, שהגיב במחיאות כפיים סוערות. מקפי, איש עבודה פרגמטי, הוסיף, "לא נשארנו ליהנות משאר הפסטיבל כי נקבעו לנו הופעות במקומות אחרים, אבל זכור לי שהפסטיבל נוהל כהלכה". הם באו, ניגנו, כבשו והמשיכו הלאה.

ואז, כשהאווירה התחממה, עלה לבמה צמד שהיה הדבר הכי רחוק מבלוז-רוק בריטי. גילברטו גיל וקייטנו ולוזו, שניים מהמוזיקאים החשובים והמשפיעים ביותר שיצאו מברזיל, הביאו איתם את מהפכת הטרופיקליה היישר לצ'לסי, אליה גלו לאחר שהמשטר הצבאי בארצם ראה בפופולריות העצומה שלהם איום. על במת הפסטיבל הם יצרו רגע קסום וסוריאליסטי: שילוב מהפנט של בוסה נובה עדינה עם רוק פסיכדלי, שירה בפורטוגזית חלומית, ותיבול של מקצבי תוף אפריקני וצלילי חליל מהפנטים. כדי להשלים את החוויה, חבורת היפים עירומים החלה לרקוד בצד הבמה, והקהל, שהבין שהוא עד למשהו מיוחד במינו, נסחף לחלוטין.

בהמשך, חזר לבמה גארי פאר, שניסה לרכוב על גל ההתלהבות ולקדם את תקליט הסולו המצוין שלו, STRANGE FRUIT. אם במקרה לא יצא לכם להאזין לו, אתם מפסידים פנינת פולק-רוק בריטי. זמן קצר לאחר מכן, בשעת אחר הצהריים, עלתה לבמה להקה צעירה ולא מוכרת בשם סופרטראמפ. איש בקהל העצום לא תיאר לעצמו שהחבורה הזו, שניגנה בין היתר גרסה ארוכה ושאפתנית ל-ALL ALONG THE WATCHTOWER, תהפוך תוך שנים ספורות לאחת הלהקות המצליחות בעולם ותמכור עשרות מיליוני תקליטים. באותו רגע, הם היו רק עוד להקה צעירה שמנסה את מזלה מול הקהל הגדול ביותר שראתה מימיה.

עם רדת הערב, האווירה הפכה אפלה ותיאטרלית יותר עם הופעתה של להקת הרוק המתקדם BLACK WIDOW. הלהקה, שהתפרסמה בזכות הופעות שכללו טקסים שטניים מבוימים והקרבת קורבן סמלית של אישה עירומה, נאלצה לוותר על הפרובוקציה. מארגני הפסטיבל, שכבר התמודדו עם מספיק כאבי ראש, אסרו עליהם מפורשות לבצע את הפולחן על הבמה. למרות זאת, המוזיקה דיברה בעד עצמה. הקהל הגיב באקסטזה מוחלטת כשהלהקה ניגנה את הלהיט הגדול שלה, COME TO THE SABBAT. המתופף, קלייב ג'ונס, נזכר בחוויה: "אני חושב שהצלחנו בפסטיבל הזה. היה מאד קר על הבמה והרוח נשבה בחוזקה. אבל הקהל היה הגדול ביותר שהופענו מולו וזה חימם את הלב. ממש ים של אנשים".

בזמן שהמוזיקה התנגנה, התרחשו דרמות גם מחוץ לבמה. ג'ימי הנדריקס, הכוכב הגדול של הפסטיבל, נחת באזור והביע התרגשות עצומה לקראת הופעתו המתוכננת. במקביל, המשטרה המקומית הייתה נרגשת לא פחות לגלות בית סמוך ובו מצבור סמים אדיר, שלטענתה נועד לאספקה שוטפת לבאי הפסטיבל, מה שהוסיף עוד שמן למדורת המתיחות.

אבל אז, הגיעה הנפילה הכואבת של הערב. קריס כריסטופרסון, זמר ויוצר קאנטרי-פולק מוכשר מאין כמותו שהגיע כל הדרך מטנסי, עלה לבמה עם להקת נגנים שכללה את זאל ינובסקי, הגיטריסט לשעבר מלהקת THE LOVIN SPOONFUL. הקהל הבריטי, שחי ונשם רוק פסיכדלי ובלוז, פשוט לא התחבר. הוא נתפס בעיניהם כנטע זר, קאובוי מהדרום האמריקני שלא שייך לאווירת השלום והאהבה. כשהוא שר בהומור שורה מאחד משיריו שכוונה נגד הרולינג סטונס, הקהל ראה בכך עלבון צורב. שריקות בוז צורמניות מילאו את האוויר. "אני חושב שהם הולכים לירות בנו", אמר כריסטופרסון המזועזע לחברי להקתו. הוא ניסה לפתוח בביצוע לשירו האלמותי, "אני ובובי מגי", אך הקהל לא הרפה. באמצע השיר, כשהוא מושפל ומאוכזב, הוא פשוט לא יכול היה לסבול יותר וירד מהבמה בלב שבור.

התקרית הזו שפכה שמן על המדורה הבוערת ממילא. המארגן ריקי פאר, שכבר היה על סף שבירה בגלל ההמונים שפרצו את הגדרות ודרשו פסטיבל בחינם, עלה לבמה רותח מזעם, חטף את המיקרופון ושאג: "כל מי שלא רוצה לשלם את דמי הכניסה לפסטיבל הזה - עדיף שלא יגיע לפה בכלל!". הקהל, שדגל בסיסמת "מוזיקה חופשית לעם", הגיב בקריאות בוז רמות עוד יותר.

את היום הסוער וההפכפך הזה חתם הגיבור הלא צפוי של הערב, טרי ריד. עם קולו המחוספס והעוצמתי, הוא הצליח לאחד מחדש את הקהל המפולג. ריד, שהיה פעם הבחירה הראשונה לתפקיד הסולן בלהקת לד זפלין החדשה (והוא זה שהמליץ על רוברט פלאנט במקומו), הגיש סט מגוון ומרתק שנע בין רוק, בוסה נובה ופולק, כולל ביצוע מרגש לשירו של דילן, TO BE ALONE WITH YOU. לצידו עמדו הגיטריסט דיוויד לינדלי, הבסיסט לי מיילס, ועל התופים מייקל ג'יילס, המתופף המקורי של קינג קרימזון. ג'יילס מילא את מקומו של המתופף הקבוע של ריד, אלן ווייט, שהיה עסוק באותו יום ממש בהקלטות עם ג'ון לנון. שנתיים מאוחר יותר, ווייט עצמו יהפוך למתופף של להקת יס.

כשהפרויקט של אלן פרסונס התעסק עם חווה. ב-27 באוגוסט בשנת 1979 הציג הפרויקט של אלן פרסונס את הצד הנשי שלו, עם אלבום חדש בשם EVE. זה לא התקבל היטב.

מה כבר יכול להשתבש? ובכן, כמעט הכל. הכוונה המקורית של אריק וולפסון, השותף של פרסונס לכתיבה ולקונספט, הייתה טהורה ואצילית. הוא חלם על תקליט קונספט שיספר את סיפורן של נשים דגולות לאורך ההיסטוריה, דמויות מעוררות השראה כמו ז'אן דארק. אבל אז, כמו שקורה לעיתים קרובות בעולם הרוק, המציאות טפחה על פניהם. לחץ הזמנים מחברת התקליטים היה אדיר, ולמי יש זמן לחפור בספרי היסטוריה כשהדדליין נושף בעורף?

וולפסון הודה בכנות אופיינית: "ככל שהתקדמנו עם הרעיון, הוא הפך לנושא כללי יותר. היה לנו קל יותר לא לעשות מחקר היסטורי וללכת על קונספט כללי". וכך, התקליט שהיה אמור להיות מחווה לגיבורות-על היסטוריות, הפך למסע בנבכי נפשה של האישה באשר היא, על חוזקותיה וחולשותיה בעולם שנשלט על ידי גברים. אם תהיתם מהיכן הגיע השם EVE, התשובה פרוזאית באופן משעשע: זה היה שמה של חמותו של וולפסון.

עוד לפני שהמחט נגעה בחריץ הראשון של התקליט, העטיפה כבר הספיקה לעורר מהומה. בעיצובה של קבוצת HIPGNOSIS המהוללת (שעיצבה לפינק פלויד ולד זפלין), היא הציגה שלוש נשים יפהפיות עטויות רעלה, כמעט כמו כלות. אך במבט שני ומדוקדק יותר, הצללים שהטילו על הקרקע חשפו פנים מצולקות ומעוותות באופן מחריד. המסר היה ברור: הקונספט עוסק בפנים הכפולות שנשים מציגות לעולם. הרעיון היה מעניין, אך הביצוע המוזיקלי והטקסטואלי, כך התברר, היה סיפור אחר לגמרי.

בבריטניה, מולדתם של פרסונס ווולפסון, התקבל התקליט בקרירות מופגנת והצליח לגרד בקושי את המקום ה-74 במצעד, וגם זה לשבוע בודד אחד בלבד. בארצות הברית, לעומת זאת, המכירות היו חזקות והתקליט הגיע למקום ה-13 המכובד במצעד הבילבורד וזכה למעמד זהב. אך בעוד הקהל קונה, המבקרים שלפו את הסכינים.

הביקורת במגזין רולינג סטון נחשבת עד היום לאחת הקטילות הזכורות בתולדות המוזיקה. "זה התקליט המטופש של השנה מטעם הרכב שנמכר היטב. התקליט מתיימר להכיל מעגל שירים על התעלמות מהמין הנשי, אבל החללית התלת מימדית הזו מציגה לנו את האישה פה כמכשפה בבגדי עור שמצליפה בחגורת עור ויורקת קללות. 'אני מעדיף להיות גבר מאשר לחטוא בנשמתי כמוך', מכריז הזמר דייויד פאטון, שמגלם בתקליט את אחד הנאשמים הזכריים. 'את שוכבת עם כלבים וקמה עם פרעושים', יורק זכר אחר. זה מסכם היטב את המסר המיני שמוצג בתקליט הזה. וכשמגיע תור האישה לענות, היא זוכה רק להתבכיין שהיא בודדה. המילים בשירים מרושלות ומעניקות לתחום המין שם רע. עם זאת, התקליט הזה יכול לשמש כלי טוב לבדיקת מערכות סטריאו".

התקליט EVE היה הרגע שבו הפרויקט איבד את תמיכת המבקרים באופן כמעט מוחלט. רבים טענו שהמוזיקה שלהם היא "שופוני" חסר נשמה, אך זו טענה שטחית. פרסונס, שלמד את רזי האולפן כשעבד על התקליט THE DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד, שאף תמיד ליצור יצירות קונספטואליות מושלמות. הפעם, הקונספט פשוט התפספס בגדול.

מגזין אחר, STEREO REVIEW, הציע זווית מעט מתונה יותר. המבקר שם הבין את רעיון העטיפה אך טען שהקונספט עצמו, הקונפליקט בין דחפים חייתיים לצורך באהבה, אינו עמוק במיוחד. מבחינה מוזיקלית, הוא כינה את התקליט "אכזבה", וציין שהעיבודים אינם טריים והצליל נשמע כאילו הוא חוזר על עצמו. אך הוא סיים במשפט קולע: "כמובן, להישמע כמו פרויקט אלן פרסונס זה לא דבר רע עבור פרויקט אלן פרסונס".

אך הסיפור לא נגמר כאן. הלחץ להוציא את EVE היה חלק מלחץ חוזי גדול יותר. הצמד היה מחויב לספק לחברת התקליטים תקליט נוסף ובמהירות שיא. מותשים ומתוסכלים, פרסונס ווולפסון החליטו על אקט של מרד אמנותי. הם נכנסו לאולפן והקליטו במהירות תקליט שלם ומוזר בשם "ההגנה הסיציליאנית", מונח מעולם השחמט. היצירה הייתה קודרת, אלקטרונית ברובה, וכמעט בלתי ניתנת להאזנה במובן המסחרי. זה היה מהלך שחמט נועז שנועד לזעזע את חברת התקליטים ולשחרר אותם מהחוזה. התקליט נגנז מיידית ונותר במרתפי הארכיון במשך עשרות שנים. הקטע היחיד ממנו ששוחרר אי פעם באופן רשמי הוא קטע אינסטרומנטלי בשם "הנושא של אלסי", שצורף כבונוס לגרסה המורחבת של EVE, כמו רוח רפאים מוזיקלית מיצירה אבודה.

במבט לאחור, EVE נותר פרק מרתק ובעייתי בתולדות הפרויקט של אלן פרסונס. תקליט שהתחיל בכוונה להעצים נשים והסתיים בכך שהואשם בשנאת נשים.

ב-27 באוגוסט 1990 נהרג סטיבי ריי ווהאן, בן 35, ורבים אומרים כי עם לכתו אבדה גם רוחו של אחרון גדולי הגיטריסטים שניגן בתחושה הקלאסית המזוהה עם ג'ימי הנדריקס.

הוא היה ילד פלא בגיטרה, שגדל בדאלאס, טקסס, על "החומרים הנכונים". הוא הושפע רבות מאחיו, ג'ימי, שהכיר לו את תקליטי הבלוז החשובים. בשנת 1972 החל להופיע, ונדרש לו כעשור כדי לפרוץ לתודעת הקהל הרחב. בשנות השמונים הוא הפך לגיטריסט נערץ בקרב מוזיקאים רבים וידועים, ובהם אריק קלפטון.

בשנת 1982 היה זה מיק ג'אגר שהתלהב ממנו ושכר את שירותיו להופעה במסיבה פרטית. ווהאן הביא עמו את להקתו, DOUBLE TROUBLE, והמם את קהל הידוענים שנכח באירוע. לאחר מכן ראה אותו דייוויד בואי מופיע בפסטיבל מונטרה, וביקש ממנו לנגן באלבומו LET'S DANCE. ג'קסון בראון אף הציע לו זמן אולפן בחינם באולפנו הפרטי להקלטת אלבום. כל הכוכבים זהרו סביבו.

המפיק הידוע ג'ון האמונד התלהב מאוד מהגיטריסט שהתגלה לו, ודרש להחתימו בחברת התקליטים 'אפיק' בטענה שהוא מחיה סגנון שרבים חשבו שחלף מן העולם. אך באופן אירוני, לא רק הסגנון שניגן כמעט גווע, אלא גם ווהאן עצמו עמד בפני מוות, בשל צריכה מופרזת של סמים ואלכוהול.

בשנת 1986 הוא התמוטט על הבמה בלונדון. את הידידות המיוחדת שנרקמה בינו ובין אריק קלפטון, ואת הערב הגורלי, תיאר קלפטון בספרו: "באמצע 1986 קיבלתי טלפון למשרדי ובו ביקש ממני ג'ימי לבוא לקליניקת הגמילה שבה אושפז אחיו, סטיבי. הגעתי לשם ואמרתי לסטיבי שאני יודע מה הוא עובר ושאהיה שם לצדו. הפכנו לחברים טובים, ראיתי אותו מופיע פה ושם וגם ג'ימג'מנו יחד. מבחינתי הוא היה אחד מנגני הבלוז החשמלי הטובים ביותר, והזכיר מאוד את גיבורו, אלברט קינג. ב-26 באוגוסט הופענו בעיירת סקי בוויסקונסין. סטיבי ריי פתח את המופע, ואני חשבתי לעצמי מאחורי הקלעים, 'איך לעזאזל אצליח להופיע אחרי דבר כזה?'. הנגינה שלו פשוט זרמה ללא מאמץ, וגם השירה שלו הייתה נהדרת. היה לו את כל החבילה. עליתי אחריו לבמה, ובסוף הערב ג'ימג'מנו כולנו מול הקהל. כשהמופע הסתיים התחבקנו, אמרנו להתראות ועלינו למסוקים שחיכו לנו..."

צ'אק ברי נקלע לצרות. ב-27 באוגוסט בשנת 1959 הופיע איש הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, במיסיסיפי. מה קרה שם? הנה מפי האיש עצמו...

"ירדתי מהמטוס של חברת סאות'רן איירליינס לאחר טיסה קצרה וצעדתי על אדמת דיקסי. תשעה ג'נטלמנים דרומיים, צעירים ונאים, עמדו מתחת לכנף של מטוס ה-DC 3 וקיבלו את פניי באלגנטיות ובברכה. לרגע קט הרגשתי כמו הבן האובד של סטונוול ג'קסון ששב הביתה, אבל התחושה הזו נמשכה ארבע דקות בלבד. כשדחיתי בנימוס את הלימוזינה שתשעת הבחורים שכרו לכבודי, מצב הרוח צנח באופן ניכר. התלוויתי אליהם לצריף צבאי ישן ששופץ והוסב למגורי סטודנטים, שם הופעתי הייתה אמורה להתקיים. סמוך לאולם עמדו כמה צריפים נוספים, לא מאוכלסים. האמרגן, אחד מתשעת הג'נטלמנים, לקח אותי לבמה, הראה לי את המקום, ולאחר מכן הזמין אותי לביקור בביתו כדי שאפגוש את משפחתו.

מאוחר יותר, כשחזרנו, אותם תשעה גברים ישבו יחד עם שש נערות שהזמינו. הם שתו בירה ופטפטו איתי. בשעה תשע הקונצרט יצא לדרך. הזיעה נטפה מחליפות הטוקסידו ושמלות הערב התקמטו, התסרוקות התפרקו והמסקרה נמרחה. אך השמחה וההילולה היו בשיאן, יותר מבכל מקום אחר באמריקה באותו לילה. כשסיימתי את ההופעה עם הלהיטים הגדולים שלי, כמה בחורים ובחורות עלו על הבמה והתחננו לעוד שירים. אחת הנערות כרכה את זרועותיה סביבי והעניקה לי נשיקה לוהטת, שנמשכה שנייה אחת יותר מדי. היא הייתה יפהפייה, כנראה בתו של איש עשיר. החיבוק ההדוק שלה השתיק את מיתרי הגיטרה שלי, וגרם לרקדנים לתהות מה עצר את המוזיקה. להקת הליווי, שהורכבה מסטודנטים לבנים, עצרה מיד, וכך גם המולת הרקדנים.

מיד ירדתי מהבמה הנמוכה, גיטרה בידי האחת והמגבר הקטן שלי בשנייה, ופסעתי במהירות לכיוון הדלת. אחד מהבחורים, לבוש טוקסידו, ניגש אליי כשמשני צדיו שישה או שבעה בחורים אחרים, וצעק, "צ'אק, ניסית להתחיל עם אחותי?"

"לא, כמובן שלא!" עניתי.

בחור גדול יותר שעמד לידו צעק, "הוא כן, ג'ורג', הוא יאנקי כמו כל השאר".

כמה בחורים נוספים הצטרפו כדי לתמוך בהאשמה. עוד כמה מילים הוחלפו, קהל החל להתאסף, והמהומה פרצה.

רוס, הבחור שלקח אותי לביתו, לקח יוזמה וצעק בניסיון לפייס את הסטודנטים הזועמים שהצטופפו סביבי. בדיוק אז הבחנתי בסכין בידו של סטודנט שעמד קרוב אליי ביותר. פלטתי כמה משפטים מתרפסים בניסיון לגרום לבחור הגדול והמאיים עם הסכין להתרחק מעט. רוס החל לבלום את הסטודנטים הזועמים, בפרט את זה שהחזיק בסכין, והזהיר אותם מפני צרות מיותרות. כשהוא צועק בכעס, רוס תפס בידי והוביל אותי לדלת צדדית, תוך שהוא אומר לי להשאיר את הגיטרה והמגבר, לחצות את הדשא אל הצריף הישן ולחכות לו. כך עשיתי, ובמהירות רבה.

לאחר שהגעתי בבטחה לצריפים, ראיתי שלוש ניידות משטרה חונות במרחק של כמאתיים רגל, בחזית הבניין שבו הופעתי. התחבאתי שם עד שרוס הגיע לחלץ אותי בניידת השריף. לאחר שיצאנו משם, כשהגיטרה והמגבר כבר ממתינים ברכב, הובלתי למשרד השריף. שם הוא הורה לי לרוקן את כיסיי. אחרי שהוצאתי מהם 700 דולר, השריף אמר שזה יספיק כדי לכסות את הנזק על הפרעת הסדר הציבורי שגרמתי. הוא גם יעץ לי להישאר ללילה במעצר, מכיוון שכמה מהסטודנטים עדיין חיפשו אחריי כדי "ללמד אותי לקח". אז ביליתי את הלילה על ספסל בתא המעצר, בבוקר אכלתי דייסת שיבולת שועל ומשם הובלתי לשדה התעופה.

המטוס כבר היה מוכן להמראה, אך דלתו נפתחה שוב כאשר ניידת משטרה, שצופריה זעקו ואורותיה האדומים הבהבו, נעצרה מתחת לכנף. כשאדם שחור (כלומר, אני) יצא מהניידת כדי לעלות למטוס, הדיילת עמדה בפתח, ומראה פניה הסגיר את אי שביעות רצונה מהנוסע הנוסף שגרם לעיכוב. בירכתי אותה ב'בוקר טוב', אך היא לא החזירה לי ברכה. משם המשכתי בסיבוב ההופעות שלי".

ב-27 באוגוסט בשנת 1976 יצא התקליט THE ROARING SILENCE, של להקת MANFRED MANN`S EARTH BAND. זו הפעם הראשונה בה קולו של הזמר כריס ת'ומפסון נשמע במסגרת להקה זו.

התקופה שקדמה להקלטות הייתה סוערת עבור הלהקה. החבר המייסד, הגיטריסט והזמר הכריזמטי מיק רוג'רס, החליט לארוז את הגיטרות ולפרוש. רוג'רס, שהיה חלק בלתי נפרד מהצליל המוקדם של הלהקה, עוד הספיק לתרום את נגינתו בחלק מהקלטות התקליט החדש, אך תחושת המיאוס שלו מהכיוון המוזיקלי, ובמיוחד מהרעיון לבצע קאבר נוסף לברוס ספרינגסטין, אחרי שכבר עשה זאת עם SPIRITS IN THE NIGHT, הכריעה את הכף. מה גם שהוא רצה לנגן יותר בסגנון הפיוז'ן (ג'אז-רוק). עזיבתו הותירה חלל עצום – הלהקה נותרה ללא זמר מוביל וללא גיטריסט ראשי. לרגע היה נדמה שהספינה עומדת לטבוע.

אך מנהיג הלהקה, הקלידן מנפרד מן, אינו איש שנכנע בקלות. הוא יצא למסע חיפושים קדחתני. לתפקיד הגיטריסט הראשי הוא גייס מוזיקאי סקוטי וירטואוז אך כמעט אלמוני בשם דייב פלט, שהביא עמו אנרגיות חדשות וסגנון נגינה חד וחותך. ואז הגיע האתגר הגדול באמת: למצוא את הקול שיוביל את הלהקה אל העתיד. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, היישר מניו זילנד. כריס ת'ומפסון, זמר בעל מנעד קולי מרשים ויכולת להפיק צלילים גבוהים ועוצמתיים, הגיע לאודישן והותיר את כולם פעורי פה. הוא לא רק היה זמר בחסד, אלא גם ניגן בגיטרת קצב, מה שהוסיף עומק ועושר נוסף לצליל של הלהקה, שהפך כעת לשילוב מנצח של שני גיטריסטים.

התקליט המקורי כלל בסך הכל שבעה שירים, אך בתוכם הסתתרה פצצת אטום מוזיקלית שעתידה הייתה לשנות את גורל הלהקה לנצח. היה זה העיבוד הנועז והמסחרר לשיר שגרם למיק רוג'רס לעזוב – BLINDED BY THE LIGHT של אותו ברוס ספרינגסטין. הלהקה לקחה את המנון הפולק-רוק האישי והמפותל של ספרינגסטין ופירקה אותו לגורמים. החברים הרכיבו אותו מחדש כיצירת רוק מתקדם מפוארת.

ההימור השתלם, ובגדול. הביצוע של הלהקה ל-BLINDED BY THE LIGHT הפך ללהיט ענק משני צידי האוקיינוס האטלנטי. באופן אירוני ומלא הומור קוסמי, השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, והעניק לברוס ספרינגסטין את המקום הראשון היחיד שלו ככותב שירים במצעד זה. הקהל התאהב, גם אם לא תמיד הבין את המילים. אחת השורות המקוריות, CUT LOOSE LIKE A DEUCE, שונתה בפי ת'ומפסון ל-REVVED UP LIKE A DEUCE, אך רוב המאזינים בכלל שמעו WWAPPED UP LIKE A DOUCHE, מה שהוסיף נופך משעשע ומסתורי להצלחה הפנומנלית של השיר.

אך THE ROARING SILENCE היה הרבה יותר מלהיט אחד. התקליט הציג לראווה את יכולותיה של הלהקה במלוא הדרן. קטעים כמו STARBIRD ו-THE ROAD TO BABYLON הציגו רוק מתקדם אנרגטי ומלא בווירטואוזיות, בעוד הקטע האינסטרומנטלי ההומוריסטי, WAITER, THERE`S A YAWN IN MY EAR, הדגים את יכולותיו הפרועות של מנפרד מן בסינטיסייזר המוג.

אבל בעיתון לידר פוסט, מקנדה, לא התרשמו אז: "אחרי התקליט המדהים, NIGHTINGALES AND BOMBERS, מייצגת הלהקה בתקליטה החדש חזרה גורלית לסוג האמביוולנטיות הסגנונית שהשתלטה על כל כך הרבה אלבומי מנפרד מאן בעבר. יש פה קריסה רצינית".

בעיתון ארגוס לידר, מדרום דקוטה, נכתב אז: "כמו בעשור האחרון, למנהיג הלהקה והפסנתרן הדרום אפריקאי הערמומי יש את זה בשני הכיוונים באלבומו הנוכחי. מצד אחד, מאן ביצע כמה מהניסויים המעניינים ביותר בג'אז-רוק בהובלת סינטיסייזר. מצד שני, הוא נשאר אחד המתורגמנים של השירים הקלאסיים ולא רק שהעיבודים מחדש שלו תמיד בעלי דמיון, הטעם שלו בשירים הוא הטוב ביותר בעסק. כאן, הדוגמה האופרטיבית היא בשיר של ברוס ספרינגסטין".

האבא הנאצי של הזמרת מלהקת אבבא. ב-27 באוגוסט בשנת 1977 קרה דבר ששינה את חייה של פרידה לינגסטאד.

ביום ההוא קראה אנדריאה בוכינגר, מעריצה בת 15 של להקת אבבא ממערב גרמניה, את הגיליון האחרון של מגזין הפופ "בראבו". בפעם המי יודע כמה, פורסמו שם פרופילים על כל אחד מארבעת חברי הלהקה – אבל אנדריאה הופתעה כשהגיעה לפרטים על הרקע של זמרת הלהקה, פרידה. לפי "בראבו", אביה של פרידה היה אלפרד האז, חייל נאצי גרמני שהיא חשבה למת לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אלפרד האז היה גם שמו של דודהּ של אנדריאה...

אנדריאה הראתה את המגזין לאמה, שהסתקרנה מהידיעה שלאחיו של בעלה אותו שם כמו אביה האבוד של פרידה. היא גם ידעה שהוא הוצב בנורבגיה בזמן המלחמה. זה היה צירוף מקרים שדרש בדיקה. היא הרימה את שפופרת הטלפון והתקשרה לגיסה, שגר בעיר קרלסרוהה. בלילה המסוים ההוא, הטלפון של האז היה מקולקל. בסופו של דבר היא דיברה עם בנו בן ה-30, פיטר, שגר קרוב להוריו.

בשעה 23:00 החליט פיטר להתעמת עם אביו. האז, שמלאו לו 58 רק יומיים קודם לכן, היה ג'נטלמן מכובד עם שיער לבן וזקן גזוז היטב. הוא כבר היה סבא ועבד כקונדיטור בחברת מזון גדולה. בלילה הזה, אלפרד ואשתו היו בבית, בדירת שני החדרים שלהם, וצפו בטלוויזיה. לפתע, פיטר נכנס בסערה ואמר שעליו לדבר איתו, "בדחיפות, בפרטיות..."

כשהדלת נסגרה מאחוריהם, פיטר ניגש ישר לעניין. "האם השם סייני לינגסטד אומר לך משהו?", שאל. אלפרד נדהם לשמוע את השם הזה שוב אחרי כל כך הרבה שנים, ושתק. "הכרת אותה או לא?", התעקש פיטר. אלפרד עדיין לא ידע מה להגיד. "איפה שמעת את זה?", לחש לבסוף. פיטר לא היה צריך יותר מזה; שאלתו נענתה. הוא הרים פוסטר של להקת אבבא מגיליון "בראבו", הצביע על פרידה ואמר: "מזל טוב – זאת הבת שלך".

ראשו של אלפרד הסתחרר. הוא בקושי ידע מי זו להקת אבבא, אבל התיישב ולמד את התמונה בהשתאות מוחלטת. אך שמחתו התמתנה נוכח ההבנה שכעת יצטרך לספר לאשתו, אנה, על רומן האהבה שלו עם סייני בנורבגיה לפני כל השנים האלה. אלפרד ניגש ישר לעניין ופנה לאשתו. "מה את חושבת על הבחורה הזאת?", שאל, מצביע על התמונה של פרידה. אנה, מעריצה גדולה של ABBA, ענתה שהיא יפה מאוד. "נו, זה לא פלא," אמר אלפרד. "אחרי הכול, היא הבת שלי". לאחר שההלם וחוסר האמון שככו, אנה התייחסה למצב בפילוסופיות. "סלחתי לאלפרד על הקשר שלו", אמרה מאוחר יותר. "הזמנים היו חריגים אז. אנשים לא פעלו בדרך טבעית".

תוך זמן קצר השיג אלפרד את מספר הטלפון של משרדי אבבא,‏ POLAR MUSIC, ואזר אומץ ליצור קשר עם בתו. אבל כשפרידה קיבלה את ההודעה שמישהו טוען שהוא אביה, היא הורתה למזכירה להתעלם ממנו. אביה מת, וזהו. יותר משבוע חלף עד שפרידה סוף סוף החליטה לדבר עם האיש שטען שהוא אלפרד האז. "שלום, ילדה שלי, זה אבא שלך מדבר", אמר הקול בצד השני של הקו. היא עדיין הייתה בספק, אבל היו כמה דברים שהוא ידע שאישרו לה שאכן מדובר בו. בסופו של דבר היא השתכנעה והזמינה את האז לשטוקהולם לפגישה. מאחר שהוא דיבר בעיקר גרמנית ופרידה לא ידעה את השפה, נקבעה מתורגמנית לפגישה.

פחות משבועיים אחרי שאנדריאה בוכינגר קראה לראשונה את המאמר ב"בראבו", המטוס שנשא את אלפרד האז נחת בנמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם. פרידה הייתה מתוחה מדי לעמוד מול אביה שם, אז בני אנדרסון (בן זוגה והקלידן של אבבא) חיכה לו במקומה. בינתיים, פרידה המתינה בבית. אחרי נסיעה של 45 דקות ברכב הם הגיעו ליעד. פרידה הייתה בחוץ, עמדה על המדרגות כדי לקבל את פניהם. אלפרד היה מתוח בדיוק כמו בתו כשניגש אליה באיטיות ומסר זר ורדים. הם התחבקו מבלי לומר מילה, שניהם בוכים בדמעות שקטות. לאחר זמן מה, אלפרד לחש בשקט, "אלוהים, זה אמיתי!".

כשהביקור בן שלושת הימים הסתיים, נפרדה פרידה מאביה בשדה התעופה, ושניהם היו מודעים לכך שהמצב מורכב ורגיש. "אכן הכרנו קצת", אמרה פרידה. "אבל קשה להשיג אבא כשאת בת 32. זה היה שונה אילו הייתי נערה או ילדה. אני לא באמת יכולה להתחבר אליו ולאהוב אותו כמו שהייתי יכולה אילו היה שם כשגדלתי". הם החליטו לנסות ולפתח את הקשר לאט, באמצעות שיחות טלפון ומכתבים. אלפרד הזמין את כולם לבקר אותו בקרלסרוהה. "אנחנו מתכננים להיפגש כדי שאוכל להכיר את שאר המשפחה", אמרה פרידה, "אבל אם לא נסתדר, משום מה, אנחנו לא יכולים להכריח את עצמנו לחוש רגשות מלאכותיים".

הרושם הראשוני של פרידה מאלפרד האז היה שהוא איש חביב והגון. עם זאת, הוא גם היה האב שהיא מעולם לא זכתה לו. היא לא יכלה שלא לתהות איזה תפקיד הוא עשוי היה למלא בחייה אילו טרח לבדוק מה קרה לסייני, הבחורה שהשאיר מאחור כשחזר הביתה לגרמניה, ותהתה מה היה מחיר הפסיביות שלו עבורה, מבחינת הנוחות והביטחון שנגזלו ממנה. בין אם אלפרד ידע שסייני בהיריון ובין אם לא, לא היה ספק שהוא בחר בדרך הקלה. מבחינה אובייקטיבית, זו הייתה ההחלטה ההגיונית מצידו: הוא לא היה האדם הראשון שהניח לענייני העבר הרחוק להתפוגג אל תוך הזיכרון. לקיחת אחריות על סייני הייתה מסכנת גם את נישואיו וגם את מעמדו החברתי בגרמניה שלאחר המלחמה. מחיר השכחה וההדחקה נראה כנראה נמוך בהרבה.

כשהמטוס של אלפרד נעלם בעננים, כל כך הרבה רגשות השתוללו בתוך פרידה שהיא בקושי ידעה מה לחשוב או להרגיש. "שכבתי ערה ובכיתי כמה שעות. זה עדיין מרגיש לא אמיתי: לקבל אבא שהוא כמו איש זר", היא אמרה. מקורביה סיפרו שמיד לאחר מכן היא שקעה בדיכאון עמוק.

ב-27 באוגוסט בשנת 1965 פגשו הביטלס את אלביס פרסלי וב-27 באוגוסט בשנת 1967 מת בריאן אפשטיין, המנהל של הלהקה. בן 32 במותו.

הסיפור השלם על פגישת הביטלס עם אלביס ועל חייו ומותו של בריאן אפשטיין נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

כשהמספר עשר הרעיד את העולם. ב-27 באוגוסט בשנת 1991 יצא אלבום הבכורה של להקת פרל ג'אם מסיאטל ושמו TEN.

ב-27 באוגוסט 1991, אי שם בעיר סיאטל, שחררה חבורת צעירים תקליט בכורה בשם הפשוט והתמציתי TEN. איש לא שיער באותו רגע, אבל רעידת אדמה מוזיקלית עמדה להתרחש, כזו שאת גלי ההדף שלה אנחנו מרגישים עד היום. הלהקה הייתה פרל ג'אם, והתקליט הזה לא רק שהציב אותה בשורה הראשונה של עולם הרוק, אלא גם הפך לפסקול של דור שלם והזניק את תרבות הגראנג' מהמוסכים האפלים של וושינגטון אל מרכז הבמה העולמית.

סיפורו של TEN מתחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, מתוך טרגדיה. הגיטריסט סטון גוסארד והבסיסט ג'ף אמנט היו חברים בלהקת MOTHER LOVE BONE, להקה מבטיחה שעמדה על סף פריצה גדולה. אלא שזמן קצר לפני יציאת תקליט הבכורה שלהם מת הסולן הכריזמטי שלה, אנדרו ווד, ממנת יתר של הרואין. האבל היה כבד, והעתיד נראה קודר. אך מתוך האפר, נולדה נחישות. גוסארד ואמנט החליטו להמשיך, אבל אחרת. הם רצו להתרחק מההגזמות ומההוצאות המנופחות שליוו את הלהקה הקודמת. "אני חושב שהוצאנו בערך 25,000 דולר על יצירת התקליט הראשון שלנו כפרל ג'אם, ופי שלושה מזה על המיקס", סיפר אמנט. "אבל זה עדיין היה שליש מהכסף שהוצאנו על התקליט של MOTHER LOVE BONE. לא ציפינו בכלל שהתקליט יצליח כמו שהצליח".

החלק החסר בפאזל היה קול שיוביל את הפרויקט החדש. קלטת דמו אינסטרומנטלית נשלחה למתופף של הרד הוט צ'ילי פפרז לשעבר, ג'ק איירונס, שהעביר אותה לבחור צעיר מסן דייגו, גולש ביישן ופועל בתחנת דלק בשם אדי ודר. ודר שמע את המוזיקה, כתב מילים לשלושה שירים, הקליט את עצמו שר, ושלח את הקלטת חזרה לסיאטל. כשהחברים בסיאטל שמעו את שאגת הבריטון הייחודית והעמוקה בוקעת מהרמקולים, הם ידעו שמצאו את האיש שלהם.

בינואר 1991, הלהקה, שעדיין נשאה את השם המשעשע מוקי בליילוק (על שם שחקן כדורסל שמספר חולצתו יהיה מספר התקליט הראשון של פרל ג'אם), נכנסה לאולפן LONDON BRIDGE בסיאטל להקליט כמה סקיצות. אחת מהן הייתה לשיר ALIVE. העוצמה והרגש הגולמי שנתפסו באותה הקלטת דמו היו כל כך חזקים, שכאשר הלהקה ניסתה להקליט את השיר מחדש במהלך הסשנים הרשמיים במרץ, היא פשוט לא הצליחה לשחזר את הקסם. לבסוף, התקבלה החלטה אמיצה: להשתמש בגרסת הדמו המקורית לתקליט, בתוספת סולו גיטרה חדש של מייק מקרידי. מקרידי, מצדו, שאב השראה לאחד הסולואים המזוהים ביותר בתולדות הרוק מגיבור ילדותו, אייס פרלי מלהקת קיס, וליתר דיוק מהשיר שלהם SHE.

אחד הכישרונות הבולטים של ודר, שהדהים את חבריו ללהקה פעם אחר פעם, היה היכולת שלו לכתוב מילים שלמות כהרף עין, מתוך סיטואציות מקריות לחלוטין. הדוגמה המובהקת ביותר היא השיר OCEANS. במהלך חזרה, ודר יצא לרגע כדי לשים כסף במדחן עבור מישהו, וכשחזר, גילה שננעל מחוץ לחדר החזרות בגשם שוטף. "ירד טפטוף ולא הייתי לבוש לזה", הוא סיפר. "היה לי דף ועט בכיס, והם ניגנו את הקטע הזה בפנים. כל מה שיכלתי לשמוע זה את הבס דרך הקיר. אז כתבתי את המילים לבס. כששמעתי שיש הפסקה, התחלתי לדפוק על הדלת, מנסה לברוח מהגשם. תוך כדי, חשבתי, 'לעזאזל, אני חייב לכתוב משהו'". וכך נולד אחד השירים היפים בתקליט.

אך לא כל השירים נולדו בקלות כזו. הקלטת הסינגל השני, EVEN FLOW, הייתה סיוט מתמשך. הלהקה ניגנה את השיר שוב ושוב, בערך 70 פעמים לפי מקרידי, בניסיון לתפוס את הגרוב הנכון. "אני נשבע באלוהים שזה היה סיוט", הודה הגיטריסט. "ניגנו את הדבר הזה כל כך הרבה פעמים עד שפשוט שנאנו אחד את השני. אני עדיין לא חושב שסטון מרוצה מהתוצאה הסופית". השיר, שמילותיו עוסקות בחסר בית שהחברה מתעלמת ממנו, הוקלט בסופו של דבר מחדש עבור פסקול הסרט SINGLES שנה לאחר מכן.

עם הזמן, TEN החל לצבור תאוצה. תחילה באיטיות, ואז כמו כדור שלג שאי אפשר לעצור. השירים ALIVE, EVEN FLOW ו-JEREMY הפכו להמנונים שכבשו את תחנות הרדיו והטלוויזיה. מאחורי הלחנים הסוחפים הסתתרו סיפורים אישיים וקשים. ALIVE הוא שיר אוטוביוגרפי למחצה, המספר על הרגע בו ודר גילה בגיל צעיר שאביו הוא למעשה אביו החורג, ושאביו הביולוגי, אותו פגש פעם אחת בילדותו מבלי לדעת את זהותו, כבר מת מטרשת נפוצה. JEREMY, לעומת זאת, התבסס על סיפור אמיתי ומזעזע על נער בן 15 בשם ג'רמי וייד דל מטקסס, שירה בעצמו למוות מול כיתתו בינואר 1991.

ההצלחה המסחררת יצרה ויכוח סוער: האם פרל ג'אם היא מכונה מסחרית משומנת, או חבורת אמנים אותנטיים שנאמנים לחזון שלהם? הלהקה עצמה סיפקה את התשובה. כשחברת התקליטים לחצה עליה לשחרר את הבלדה קורעת הלב BLACK כסינגל, מתוך הבנה שמדובר בלהיט בטוח, הלהקה סירבה בתוקף. החברים הרגישו שהשיר אישי וחשוף מדי מכדי להפוך לעוד מוצר צריכה. "יש שירים שפשוט לא נועדו להתנגן בין להיט מספר 2 ללהיט מספר 3", הסביר ודר. "לא בשביל זה כתבנו שירים. לא כתבנו כדי ליצור להיטים".

באופן אירוני, למרות שהפך לאחד התקליטים המצליחים של התקופה, TEN כמעט ולא יצא בפורמט ויניל בארצות הברית. באוגוסט 1991, תעשיית המוזיקה האמריקאית כבר השלימה את המעבר מדיסקים, שהיו רווחיים יותר. מכיוון שאיש לא צפה את ההצלחה הפנומנלית, לא טרחו לייצר מהדורת ויניל לשוק המקומי. "הם לא נתנו לנו להוציא אותו על ויניל", אמר אמנט, "וזו הייתה מכה קשה עבורנו בזמנו. כי אני חושב שלי בכלל לא היה אז נגן דיסקים". למרבה המזל, במדינות אחרות, כולל בישראל, התקליט כן יצא בפורמט האהוב, ואפשר היה למצוא אותו גם בחנויות בתל אביב (אני זוכר, כי בזמן אמת קניתי עותק של זה).

כיום, כשהאבק שקע והוויכוחים נדמו, TEN ניצב כאחד מעמודי התווך המוזיקליים של שנות התשעים. זהו תקליט גולמי, מלא תשוקה, כאב ותקווה, שהגדיר מחדש את הסאונד של דור שלם. הוא טשטש את הגבול בין רוק אלטרנטיבי למיינסטרים והוכיח שאפשר להצליח בגדול מבלי לוותר על הנשמה.

על הסיפור המצמרר של השיר JEREMY, תוכלו לקרוא בלחיצה פה.

גם זה קרה ב-27 באוגוסט: תאריך שמזגזג בין רגעים מוזיקליים נשגבים, החלטות עריכה שנויות במחלוקת, דרמות משפחתיות שהרעידו את עולם המוזיקה וגם כמה רגעים מביכים ומשעשעים במיוחד. אז קחו נשימה, אנחנו צוללים למסע בזמן.

הלם ותדהמה: התותחים של אואזיס סוף סוף שותקים

נתחיל מהחדשות שכל חובב מוזיקה בריטית מהניינטיז חלם עליהן בסתר ליבו, גם אם לא הודה בכך. בשנת 2024, אחרי 15 שנים של עקיצות הדדיות, מלחמות טוויטר בלתי פוסקות וקריירות סולו נפרדות, האחים הלוחמניים נואל וליאם גלאגר הודיעו לעולם ההמום: להקת אואזיס חוזרת לסיבוב הופעות. ההודעה לעיתונות, שהייתה קצרה ומדויקת, הצליחה לתמצת שנים של טינה במשפטים ספורים: "התותחים השתתקו. הכוכבים התיישרו". עבור מיליוני מעריצים, זו הייתה רעידת אדמה. הסכסוך בין האחים, שהגיע לשיאו בשנת 2009 עם ריב אלים מאחורי הקלעים בפריס שהוביל לפירוק הלהקה, הפך מזמן לחלק מהפולקלור של הרוק.

סרג'נט פפר, או סתם רשימה של עורכים?

נסיעה אחורה בזמן לשנת 1987. מגזין המוזיקה רולינג סטון מפרסם גיליון חגיגי ובו הוא מדרג את מאה התקליטים הטובים ביותר של עשרים השנים האחרונות. במקום הראשון, באופן לא מאוד מפתיע, הוכתר SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס. אבל בואו נודה על האמת, רשימות כאלה הן קצת, איך לומר בעדינות, לא מחייבות. הן משקפות בעיקר את הטעם של כמה עורכים במשרד ממוזג בניו יורק. האם התקליט הזה באמת "הטוב ביותר"? אין ספק שהוא היה פורץ דרך, יצירת מופת פסיכדלית ששינתה את האופן שבו חשבו על הקלטות באולפן, עם עטיפה איקונית והפקה מורכבת שטרם נשמעה כמותה. אבל עבור כל חובב מוזיקה אמיתי, יש אלפי תקליטים בין 1967 ל-1987 שיכולים לטעון לכתר. ובכל זאת, נחמד לקבל תזכורת מדי פעם לגדולה של ארבעת המופלאים.

כסף, מילים ודרכי ביטוי מפוקפקות

בשנת 1992, דף הנייר שעליו שרבט ג'ון לנון את המילים המקוריות לשיר A DAY IN THE LIFE נמכר במכירה פומבית של סות'ביס תמורת 87,000 דולר. סכום שנשמע כמעט מצחיק היום, כשפריטים כאלה נמכרים במיליונים.

ובמעבר חד להתנהגות קצת פחות אלגנטית, בשנת 1989 גיטריסט להקת גאנז אנד רוזס, איזי סטראדלין, נעצר בשדה התעופה של פיניקס. פשעו? ובכן, הוא הטיל את מימיו על רצפת מטוס. הסיבה, על פי הדיווחים, הייתה תסכול מכך שנאלץ להמתין יותר מדי זמן לתא השירותים. היחצן של הלהקה, בניסיון נואש למזער נזקים, סיפק את אחד הציטוטים המשעשעים של התקופה: "זו הייתה בסך הכל הדרך של איזי לבטא את עצמו". השתן עלה לו לראש.

ואלו נולדו היום:

פיל שולמן (נולד ב-1937), אחד המייסדים של להקת הרוק המתקדם הבריטית ג'נטל ג'יאנט.

טים בוגארט (נולד ב-1944), הבסיסט של להקת הרוק הפסיכדלי VANILLA FUDGE, שהיה ידוע בקווי הבס הכבדים והדומיננטיים שלו. בוגארט הלך לעולמו בינואר 2021.

ניל מאריי (נולד ב-1950), הבסיסט של להקת הרוק WHITESNAKE בתקופת הזוהר שלה, והיה חלק מהסאונד העוצמתי שהפך אותם לאחת הלהקות הגדולות של שנות השמונים.

אלכס לייפסון (נולד ב-1953), המאסטרו של הגיטרה בלהקת הרוק הקנדית RUSH. עם ריפים מורכבים וסגנון נגינה ייחודי, הוא יצר צליל שהגדיר ז'אנר שלם.

גלן מטלוק (נולד ב-1956), הבסיסט המקורי של להקת הפאנק סקס פיסטולס, לפני שסיד וישס נכנס לתמונה עם הכאוס והכריזמה והפך לאייקון.

באמת שאין פה סיבה לבכות? ב-27 באוגוסט 1976 יצא אלבום של אריק קלפטון ששמו NO REASON TO CRY. עבור קלפטון זו הייתה הגשמת חלום, כשהצליח לגייס לאלבום זה את בוב דילן ולהקת THE BAND.

כשאריק קלפטון האזין לראשונה לבוטלג של בוב דילן, ובו שירים שנודעו בשם THE BASEMENT TAPES, הוא נדהם לחלוטין. זה היה בשנת 1968, והוא לא היה אז מעריץ גדול של דילן. אבל התחושה השורשית של המוזיקה שבקעה מהבוטלג הזה הפתיעה אותו לחלוטין. בשנת 2004 הוא סיפר כי מה ששמע אז היה בדיוק מה שרצה לעשות בעצמו, והנה מישהו אחר עושה זאת במקומו, בעודו נאלץ לתפקד כ"אלוהי גיטרה" בלהקה רועשת בשם CREAM.

כמה חודשים לאחר מכן הוציאה להקת THE BAND, שליוותה אז את דילן, את אלבום הבכורה שלה, שנקרא MUSIC FROM BIG PINK. קלפטון האזין לתקליט והבין כי מהפכה מוזיקלית ניצבת מולו והוא אינו חלק ממנה. דבר אחד הוא ידע – שכדי ליצור ולנגן מוזיקה כזו בעצמו, הוא חייב לפרק את להקת CREAM, שבה היה אז חבר. שלישייה עם שלושה אגואים גדולים מדי אינה מתכון ליצירה ממוקדת שכזו. הוא חשב לגשת ללהקת THE BAND ולהציע את עצמו בתור גיטריסט.

קלפטון נפגש עם הלהקה בשנת 1969 ובילה עמה יום שלם. אבל היה לו ברור באותה פגישה שהמוזיקה של הלהקה ההיא נוצרה משום שחבריה תקשרו על גל שונה לחלוטין משלו. הוא הגיע לפגישה איתם כשלגופו מכנסיים ורודים, עם שיער ארוך ומתולתל ומעיל צמר כבשים. מולו נעמדו חמישה בחורים בלבוש רגיל, שהביטו בו כאילו היה חוצן. קלפטון חש כי אין באפשרותו לבקוע את החומה ביניהם. כל שנותר לו היה להעריך ולהעריץ את המוזיקה שלהם מרחוק.

שמונה שנים לאחר מכן הצליח קלפטון להגשים את משאלתו. זה קרה כשהקליט את אלבומו NO REASON TO CRY באולפן ההקלטות של THE BAND במאליבו, שנקרא SHANGRI-LA. קלפטון הצליח לגייס את חמשת חברי הלהקה לנגן באלבומו. האווירה באולפן, שממנו נשקף נוף מרהיב של האוקיינוס, הייתה רוויית סמים ובעיקר אלכוהול. המון אלכוהול. קלפטון היה אז אלכוהוליסט, ועטיפת התקליט מנציחה אותו עם בקבוק משקה אהוב. בספרו האוטוביוגרפי הודה קלפטון: "זה היה אלבום שהוקלט בתנאי שכרות וחוסר סדר. לא ידענו לאן אנחנו הולכים עם האלבום הזה. לא הצלחתי להוציא מעצמי שירים בקלות".

במהלך ההקלטות מצא קלפטון שם את נפשו התאומה – ריצ'רד מנואל, הפסנתרן של THE BAND. השניים שתו כל היום וכל הלילה, ולא היה במקום מפיק מוזיקלי קשוח שיכניס סדר לכאוס. רוב פרבוני, שהיה שותף באולפן ההקלטות, רצה מאוד שהתקליט הראשון שיוקלט באולפן שלו על ידי אמן חיצוני (שאינו חבר ב-THE BAND) יהפוך להצלחה מסחררת. הוא החליט לקחת על עצמו את תפקיד המפיק כדי להציל את המצב.

השיר הראשון שהוקלט, לאחר שפרבוני נטל את המושכות לידיו, היה BEAUTIFUL THING, שכתבו ריק דאנקו וריצ'רד מנואל. השיר הפך לפתיחה מרנינה לאלבום, המזכירה מאוד את הסגנון המיוחד של THE BAND, בתוספת זמרות הרקע, איבון אלימן ומרסי לוי. לאחר מכן מגיע השיר CARNIVAL, שהושפע מוזיקלית באופן ברור מהשיר LIFE IS A CARNIVAL, שהקליטה THE BAND כמה שנים קודם לכן. גם בוב דילן תרם לאלבום זה. הוא וקלפטון התרועעו כמה חודשים לפני כן, וקלפטון אף הגיע לנגן בסשנים הראשונים שנועדו לאלבום DESIRE, לפני שדילן החליט ללכת על קונספט שונה עם הרכב אחר. דילן הגיע לאולפנים במאליבו, הקים אוהל בגינה, שם התגורר וכתב שירים חדשים לעצמו. מדי פעם הוא קפץ לאולפן כדי ללגום אלכוהול עם קלפטון, ואז חזר לאוהל שלו. בין לבין הציע דילן לקלפטון כמה מהשירים שכתב. אחד מהם היה SIGN LANGUAGE.

השניים אף שרו יחדיו, כשבשלב הזה קלפטון עדיין היה נחוש להישאר בצד ולא להיות הכוכב באלבומים של עצמו. ביטחונו העצמי היה ירוד מאוד. באנגליה הגיע האלבום למקום השמיני ובארצות הברית למקום ה-15 במצעדי המכירות. בינתיים המשיך קלפטון לצלול לתוך האלכוהול. הסובבים אותו חשו כי משהו רע קורה לו, ובהופעותיו, כשמפיו נדפו אדי אלכוהול, הוא אף השפיל אנשים מהקהל ואת חברי להקתו. היה ברור לכל כי קלפטון נמצא במצב קשה. על עטיפת התקליט נכתב "אין סיבה לבכות", אך המראה של מפרט הגיטרה השבור והידיעה על מצבו של קלפטון סיפקו סיבה טובה מאוד להזיל דמעה.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט: "קלפטון שר שהוא מחליק לתוך דיכאון. זו לא הפתעה, כי גם אם אתם הייתם עושים אלבום כזה, עם שם כמו של קלפטון, הייתם מחליקים לדיכאון".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כולם – בוב דילן, ג'ורג'י פיים, רוב חברי THE BAND, רון ווד וג'סי אד דייויס ואפילו אחיו של מיק ג'אגר (כריס) – כנראה תרמו לתקליט, ולמרות זאת הוא טוב. אני לא בטוח מדוע קלפטון גייס לעזרה שמות כה ידועים, ובכך פיזר את תשומת הלב מעצמו ומנע ממנה להתמקד יתר על המידה בנגינת הגיטרה שלו. כשדילן שר את השיר שכתב, SIGN LANGUAGE, קלפטון מבצע כמה מקטעי הנגינה המרהיבים ביותר שלו כגיטריסט מלווה. פרטים קטנים כאלה נמצאים כאן, לצד שירה משובחת של קלפטון עצמו – הסגנון שלו מתבגר באופן שובה לב – וזה עלול לזעזע אותנו לגלות שקלפטון הוא לא 'פריק' עם גיטרה הצומחת מצדו, אלא מוזיקאי שהוציא רצף נאה של אלבומים. הזיקה של קלפטון היא לבלוז, ונראה שמטרתו היא ליצור מוזיקה שלעולם לא מתרחקת מדי מהשורשים או חורגת מהסגנון המוכר".

בעיתון בילבורד נכתב אז: "כמו באלבומיו האחרונים של קלפטון, ההתמקדות כאן היא במקצבים קליטים ובקולו המעושן, ולא בפירוטכניקת הגיטרה שהזניקה אותו לראשונה לפסגת הרוק. המוזיקה חדה ואנרגטית, רוק מבריק ונטול סטריליות. נוכחותם של הכוכבים האורחים הרבים נשמרת תחת שליטה לטובת הפקה מהודקת. מספר שירים כוללים ליווי קולי נשי, ואחרים מראים השפעה ניכרת של THE BAND, כאשר שלושה מחבריה מנגנים באלבום. קלפטון אכן משתחרר בגיטרה לכמה סולואים קטלניים הפעם. יש תחושה שחבורה של חברים טובים וכישרונות גדולים נכנסה לאולפן כדי להשתעשע ולנסות סגנונות מוזיקליים שונים".

במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת: "אריק קלפטון עזב את האולפן במיאמי, שבו עיצב את אחד מסגנונות הסאונד האישיים והמדהימים ביותר שלו. האלבום החדש, לעומת זאת, נוצר בלוס אנג'לס, והתוצאות צפויות: הסגנון מלא הנשמה, שהיה מעוצב בקפידה, של קלפטון ולהקתו הוחלף בסדרת נוסחאות מוזיקליות. לא ניתן להאשים את קלפטון בכישלון, ואין סיבה לפסול את כל המוזיקה שיוצאת מלוס אנג'לס וסביבתה. אבל כמו רבים אחרים – בוב דילן לזמן מה ו-THE BAND אולי לצמיתות – קלפטון ויתר על אמינות רבה במעבר מערבה. במקום להקה ושיתוף פעולה אמיתי, הוא מצא רק את מה שכולם מוצאים בסצנה הזו. בשל אופייה של הסצנה, המבוסס על שיתופי פעולה רופפים, קשה למוזיקאי להשתלט על האלבום שלו ולשלוט בו. כשמוזיקאים ידועים מתאחדים לזמן קצר, הדבר נובע מחוסר מחויבות ארוכת טווח, וזה ניכר גם כאן.

בשני אלבומיו הקודמים שהוקלטו במיאמי, ההישג העיקרי של קלפטון היה הופעתו כמנהיג. למרות שהוא לא כתב שירים רבים, הוא שלט בתחומים אחרים: כמעבד, כזמר (כישרונו הפחות מוערך) וכמנהיג להקה מהשורה הראשונה. האלבום החדש נשמע חסר השראה, ולמרות שקלפטון מיומן מכדי להפיק תוצאה גרועה באמת, היא רחוקה מלהיות יצירת מופת.

החברים הוותיקים של קלפטון אכזבו אותו, וגם החדשים אינם מועילים לו הרבה יותר. רון ווד, רובי רוברטסון וג'ורג'י פיים נוכחים כאן, אך בתפקידים כה אנונימיים שקשה לזהות היכן בדיוק. בוב דילן, ריק דאנקו וריצ'רד מנואל מותירים את חותמם, אבל זהו חותם קודר. האובדן הגדול ביותר הוא האירוטיות של קלפטון. מאז LAYLA, הוא יצר את הרוק הלבן הסקסי ביותר שיש. אבל כאן, אפילו הניסיון הטוב ביותר נשמע חלש וחלול, ללא התשוקה של LAYLA או הנחישות של 461 OCEAN BOULEVARD.

זה לא אלבום של אריק קלפטון, כי הוא קבור תחת עשרות מוזיקאים אחרים. זה גם לא אלבום של אף אחד אחר – גם הם קבורים. זו נוסחה במובן האמיתי ביותר של המילה: היא תמיד עובדת – כלומר, רמת הביצוע תמיד מקצועית – והיא תמיד פועלת באותו אופן. אין מקום לסיכון, כי אין סיכוי לטעות – פרט לטעות של האמן הראשי עצמו. מוזיקה חסרת סיכונים כזו היא תמיד משעממת – וזה מסכם את האלבום הזה. אין סיבה לבכות? אולי, אבל רק בגלל שכולנו כבר מבוגרים מספיק כדי להבין את המצב".

בונוס: גם זה קרה החודש איתו - אוגוסט עם אלביס פרסלי.

חודשי אוגוסט בחייו המוקדמים של אלביס פרסלי התאפיינו במציאות הצנועה של משפחה הנאבקת בקשיים הכלכליים של מיסיסיפי הכפרית. מצבה הכלכלי של המשפחה היה לעתים קרובות רעוע. ב-5 באוגוסט 1939, אביו, ורנון פרסלי, קיבל עונש מאסר על תנאי של תשעים יום "בשל התנהגות טובה". זאת לאחר שבשנת 1938 הוא הורשע בשינוי צ'ק שקיבל מבעל הבית ומעסיקו לאחר סכסוך על התשלום עבור חזיר. הוא נידון לשלוש שנים בכלא מדינת מיסיסיפי.

לאורך תחילת שנות ה-40, ורנון עבד במגוון עבודות כדי לפרנס את אשתו ובנו הקטן, כולל תקופות כנגר וכממלא מלט בפרויקטים של בנייה באלבמה ובמיסיסיפי. ההתקדמות הכלכלית הצנועה של המשפחה ניכרת ב-18 באוגוסט 1945, כאשר ורנון רכש בית בן ארבעה חדרים ברחוב ברי במזרח טופלו תמורת 2,000 דולר. אף על פי כן, מצבם הכלכלי נותר מצומצם, כפי שהוכח בהלוואה קטנה של 10 דולר שוורנון לקח מהבנק ב-5 באוגוסט 1946.  

רקע זה של מאבק כלכלי ונחישות משפחתית הכין את הבמה לאירוע מכריע שישנה את חייהם לנצח. בקיץ 1953, ככל הנראה באוגוסט, אלביס פרסלי בן ה-18 נכנס לשירות ההקלטות של ממפיס בשדרת יוניון 706. הוא שילם 3.98 דולר כדי להקליט תקליטון דו-צדדי, החלטה הזו שהייתה ההתחלה האמיתית של דרכו המקצועית. הוא אמר לעוזרת האולפן, מריון קייסקר, שהתקליטון היה מתנת יום הולדת לאמו. חילופי הדברים שאחריו הפכו לאגדיים. כשקייסקר שאלה אותו איזה סוג של זמר הוא, הוא ענה, "אני שר מכל הסוגים" והותיר רושם מתמשך על קייסקר, שרשמה הערה לבוס שלה, סם פיליפס לשים לב אליו.

שנה לאחר מכן, באוגוסט 1954, חייו של נהג המשאית פינו את מקומם במהירות לחיי מוזיקאי מקצועי. המעבר היה חד; משכורתו השבועית מקראון אלקטריק ב-4 באוגוסט הייתה רק 42.51 דולר, אך השיר THAT'S ALL RIGHT הפך להצלחה והבילבורד העניק ביקורת נלהבת, והכריז על פרסלי כ"זמר חדש ועוצמתי. כישרון חזק". עד סוף החודש, אלביס, הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק היו אטרקציה קבועה בסופי שבוע במועדון "איגלס נסט", עם הזמנות מובטחות לשלושת החודשים הבאים.

עד אוגוסט 1955, אלביס היה מוזיקאי במשרה מלאה בסיבובי הופעות, והחודש היווה דוגמה מתישה לפופולריות הגוברת שלו ולכאבי הגדילה שהגיעו איתה. לוח הזמנים היה בלתי פוסק. לחצי הדרך היו ניכרים. ב-6 באוגוסט, במהלך הופעה ב"קרנבל וייט ריבר השנתי ה-12" בבייטסוויל, ארקנסו, כתב האמרגן המקומי אד ליון מכתב זועם לקולונל טום פארקר, בו התלונן שאלביס אשם ב"התנהגות לא מקצועית, סיפר בדיחות לא נעימות, ויצא בסערה מהבמה לאחר ששר רק ארבעה שירים", ובכך הרס את המופע.  

תקרית זו הפכה לנקודת מפנה מכרעת בניהולו. קולונל פארקר, שהקיף את אלביס במשך חודשים, ניצל את התלונה כראיה לחוסר הכשירות של המנהל בוב ניל. במכתב חריף לניל, פארקר הטיף שאלביס היה "צעיר, חסר ניסיון, ונדרש הרבה יותר מכמה אלבומים לוהטים בטריטוריה מסוימת כדי להפוך לאמן בעל שם גדול". התמרונים של פארקר הגיעו לשיאם ב-15 באוגוסט בממפיס, שם נחתם חוזה חדש שמינה אותו ל"יועץ המיוחד" של אלביס, מה שהעניק לו למעשה שליטה על הקריירה של הזמר. זה היה ניצול מופתי של תקלה קטנה בסיבוב הופעות, שהדגים את החשיבה האסטרטגית שתגדיר את ניהולו של פארקר בשני העשורים הבאים.  

אוגוסט 1956 סימן את הפיכתו של אלביס מסנסציית מוזיקה לכוכב מולטימדיה לאומי עם פתיחת הקריירה הקולנועית שלו. הוא טס ללוס אנג'לס ב-16 באוגוסט להפקת קדם-הפקה לסרטו הראשון, " האחים רינו" , אשר שונה לשם LOVE ME TENDER. המעבר לא היה חלק לחלוטין. במהלך הקלטת הפסקול ב-24 באוגוסט, הוא נאלץ לעבוד עם מוזיקאי אולפן, מצב שלא אהב. על פי דיווחים, הוא התבייש במיוחד בבלדת הנושא. כך הוא אמר: "אנשים חושבים שכל מה שאני יכול לעשות זה לשיר רוק'נ'רול. נהגתי לשיר הכל חוץ מבלדות לפני שהתחלתי להיות מקצועי. אבל אני אוהב בלדות" .  

אפילו כשהוא עוצב לכוכב קולנוע, הפרסונה הבימתית שלו המשיכה לעורר מחלוקת. במהלך עצירת סיבוב הופעות בפלורידה מוקדם יותר החודש, הוא התעמת מאחורי הקלעים עם הכתב פול ווילדר, שהקריא לו ביקורת מהמיאמי ניוז שכינתה אותו "הפריק הכי גדול בהיסטוריה של עסקי הבידור" .אלביס הגיב בכעס רב.

עד אוגוסט 1957, ניהול תדמיתו של אלביס הפך לפעולה קריטית ומתוחכמת. שמועה מסוכנת נפוצה בקהילה השחורה לפיה אלביס העיר הערה גזענית, וטען, "הדבר היחיד ששחורים יכולים לעשות בשבילי הוא לקנות את התקליטים שלי ולצחצח את הנעליים שלי". באווירה הגזענית של אמריקה של שנות ה-50, הצהרה כזו הייתה יכולה להיות הרת אסון עבור אמן שהמוזיקה שלו נבנתה על יסודות תרבותיים שחורים. התגובה הייתה יצירת מופת של יחסי ציבור. גיליון ה-1 באוגוסט של "ג'ט" , מגזין אפרו-אמריקאי בולט, פרסם מאמר המבוסס על ראיון נדיר שנערך על סט הצילומים עם ג'יילהאוס רוק. במאמר, אלביס הכחיש את השמועה בתוקף: "מעולם לא אמרתי דבר כזה", התעקש. "אנשים שמכירים אותי יודעים שלא הייתי אומר את זה". המאמר הרחיק לכת עוד יותר, וציטט חברי קהילה שחורה מעיר הולדתו ומוזיקאים שחורים מכובדים כמו אייבורי ג'ו האנטר, שכולם העידו על אופיו. המאמר סיכם באופן חד משמעי, "עבור אלביס, אנשים הם אנשים, ללא קשר לגזע, צבע או אמונה".

החודש הסתיים בסיבוב הופעות כאוטי בצפון מערב האוקיינוס ​​השקט. ההופעה ב-31 באוגוסט בוונקובר, קולומביה הבריטית, מול קהל של 26,500 איש, נאלצה להיעצר פעמיים לאחר שאוהדים פרצו לבמה והציפו את האבטחה. לפני ההופעה, אלביס כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר על שורשיו המוזיקליים, ואמר לכתבים שאהבתו הראשונה הייתה "שירים רוחניים בצבעים עתיקים" ושהוא הכיר "כמעט כל שיר דתי שנכתב אי פעם".

אוגוסט 1958 הביא את האירוע ההרסני ביותר בחייו של אלביס פרסלי: מות אמו, גלדיס. הטרגדיה התפתחה במהירות מכאיבה. בתחילת אוגוסט, גלדיס, שסבלה מדיכאון ובריאות לקויה, חלתה קשה בזמן ששהתה עם אלביס בטקסס. ב-8 באוגוסט, אלביס העלה את הוריו על רכבת חזרה לממפיס כדי שאמו תוכל לקבל טיפול רפואי אצל רופאה האישי. עם הגעתה, היא פונתה לבית החולים, מצבה הוגדר קשה.  

לאחר שאיים להיעדר מהופעות כאשר בקשתו הראשונית לחופשה נדחתה, אלביס קיבל לבסוף אישור חירום. הוא טס לממפיס ב-12 באוגוסט, ישירות למיטת אמו. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 באוגוסט, בשעה 3:15 לפנות בוקר, מתה גלדיס פרסלי מהתקף לב שנגרם כתוצאה מדלקת כבד, בגיל 46. אלביס היה חסר נחמה. כתבים מצאו אותו ואת ורנון על מדרגות הכניסה של גרייסלנד, בוכים ללא שליטה."היא כל מה שחיינו בשבילו", אמר להם אלביס דומע. "היא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי" .  

האשכבה נערכה בגרייסלנד. עדי ראייה תיארו את אלביס כמי שהיה המום, נוגע ללא הרף בגופת אמו בארון הקבורה הפתוח, מחבק ומנשק אותה, ומתחנן שתשוב. חברו למאר פייק, שהגיע לבית החולים מיד לאחר מותה, נזכר ששמע קול של אבל טהור: "מעולם לא שמעתי בכי, צרחות וקריאות כאלה בחיי. היללות האלה. כמעט כמו זאבים. זה גרם לי לרעוד". ההלוויה נערכה ב-15 באוגוסט. בבית הקברות, אלביס רכן מעל הקבר וצעק, "להתראות, יקירתי, להתראות. אני אוהב אותך כל כך. את יודעת כמה חייתי את כל חיי רק בשבילך". זה היה אובדן שילווה אותו למשך שארית חייו.  

שנה לאחר מכן, חודש אוגוסט סימן שינוי מכונן, כאשר הכוחות שיעצבו את השלב הבא בחייו החלו להצטבר בגרמניה. החלל הרגשי שהותיר מות אמו היה מוחשי. ב-14 באוגוסט, יום השנה הראשון למותה, אלביס נראה באגם גדרן, כשהוא נראה שקט ומאופק.  

אוגוסט של תחילת שנות ה-60 אופיין בשגרה הבלתי פוסקת, ולעתים קרובות מחניקה מבחינה יצירתית, של עשיית סרטים בהוליווד. כל אוגוסט נראה כמביא איתו פרויקט נוסחתי נוסף. ב-1 באוגוסט 1960, הוא החל בהפקת טרום-הפקה של "כוכב לוהט", מערבון רציני יותר. במהלך הקלטת הפסקול ב-8 באוגוסט, דווח כי אלביס חש מבוכה מחלק מהחומרים הקלילים יותר שאולץ לשיר. כך היה גם לאחר מכן.

אסטרטגיות קיצוץ העלויות של הקולונל הפכו בולטות יותר ויותר. כל סרט שנועד לרווח מקסימלי בא עם הוצאות מינימליות. ב-21 באוגוסט 1964, הגה פארקר את אמצעי החיסכון הנועז ביותר שלו עד כה: הפסקול של TICKLE ME היה מורכב כולו משירים מאלבומים קודמים כדי לחסוך כסף בהקלטות חדשות. במכתב לאלביס, הסביר הקולונל שהיופי של התוכנית הוא בכך שהיא חסכה גם זמן וגם כסף.

האירוע האגדי ביותר של תקופה זו התרחש בליל ה-27 באוגוסט 1965, כאשר הביטלס ביקרו את אלביס בביתו בבל אייר ברחוב פרוג'ה ווי. פסגת הרוק המיוחלת הייתה, על פי רוב, אירוע מביך. דממה ראשונית מילאה את החדר עד שאלביס שבר את הקרח באומרו, "אם אתם, חבר'ה, הולכים לשבת כאן ולבהות בי כל הלילה, אני אלך לישון". בסופו של דבר, הוא הרים גיטרה בס והם התחילו ג'אם סשן לא רשמי, בו ניגנו יחד. לא כולם התרשמו כל כך. טוני בארו, קצין העיתונות של הביטלס, פטר מאוחר יותר את אלביס כ"זקן ומשעמם". גם הביטלס לא חסכו במילים נגד אלביס לאחר המפגש.

במחצית השנייה של העשור ניכרו סימנים של חוסר שקט גובר של אלביס ואחיזה מתהדקת של הקולונל. ​​ב-16 באוגוסט 1966, ניהל פארקר משא ומתן על עסקה צדדית עם חברת התקליטים RCA להוצאת המוזיקה של אלביס על קלטות 8 ערוצים, שכללה מקדמה של 100,000 דולר שתחולק 50-50 בינו לבין לקוחו. עד אוגוסט 1967, התעניינותו של אלביס בחווה שלו במיסיסיפי דעכה; במקום לרכוב על סוסים, הוא החל לעסוק בירי למטרה.  

המתחים בין החזון האמנותי לצו המסחרי הגיעו לשיאם באוגוסט 1968 במהלך הפקת תוכנית הטלוויזיה ההיסטורית שלו. לאחר שצפה בגרסה גולמית של התוכנית ב-20 באוגוסט, קולונל פארקר זעם לגלות שהיא לא מכילה שיר חג מולד, דרישה חוזית מרכזית. הוא שלח תזכיר בן שני עמודים למנהל NBC טום סרנוף, ובו הצהיר כי ההשמטה מהווה בגידה בהסכם ביניהם ותגרום להם "לאבד כמות עצומה של קידום". הוא דרש שהשיר ישוחזר, או שהתוכנית המיוחדת תיגנז. דרישתו נענתה.

סדרת ההופעות הראשונה בלאס וגאס, שהתקיימה בין ה-31 ביולי ל-28 באוגוסט, שברה את כל שיאי הנוכחות בלאס וגאס, משכה 101,500 איש והכניסה למעלה מ-1.5 מיליון דולר. במסיבת עיתונאים ב-1 באוגוסט, אלביס הודה שהוא קצת עצבני לגבי שלושת השירים הראשונים, "אבל אז חשבתי, 'מה לעזאזל, תסתדר, גבר, אחרת אתה עלול להיות מובטל מחר'...". ביטחונו הלך וגבר במהלך החודש, למרות שהקולונל גער בו פה ושם על הופעתו.

באוגוסט שלאחר מכן, הניצחון החל להידרדר. אוגוסט 1970 תועד בסרט "אלביס: ככה זה", אך סדרת ההופעות נפגעה מאיומי ביטחון חמורים. בין ה-26 ל-28 באוגוסט, המלון בו שהה והופיע קיבל איום חטיפה והתנקשות, מה שהוביל לתגובת אבטחה מסיבית שכללה את אלביס נשא אקדחים בכל אחד ממגפיו בזמן שעלה על הבמה. ב-14 באוגוסט הוגשה נגדו תביעת אבהות, עניין עליו התבדח מהבמה.  

באוגוסט 1971, ביקורת ב"הוליווד ריפורטר" ציינה כי המופע שלו היה מרושל וכי אלביס נראה "מתוח, עייף וכבד יותר באופן ניכר". סערה אישית החלה לחלחל לחייו המקצועיים. ב-18 באוגוסט 1972 הוא הגיש בקשה לגירושין מפריסילה. שנה לאחר מכן, באוגוסט 1973, פורסמה ביקורת חריפה על ערב הפתיחה שלו, וקראה לו "שמן וחיקוי מגוחך של עצמו לשעבר... אדיש, ​​חסר עניין ולא מושך".

השנים האחרונות ראו הידרדרות חדה, כאשר כל אוגוסט הביא עדויות נוספות להתדרדרותו הפיזית והמקצועית. ב-20 באוגוסט 1974, אלביס ביטל בפתאומיות את שארית הופעותיו בלאס וגאס ואושפז בבית החולים בפטיסט ממוריאל בממפיס עקב מה שתואר בפומבי כ"מצב עייפות". הדפוס חזר על עצמו באוגוסט 1975. לאחר חמש הופעות בלבד, המשך הסדרה בוטל שוב. הופעה אחת תוארה כמביכה, כאשר אלביס מלמל את מילותיו ולבסוף קרס על הבמה. הוא אושפז שוב בממפיס. הדעיכה לא הוגבלה עוד ללאס וגאס. ב-28 באוגוסט 1976, הוא נתן קונצרט ביוסטון שתואר על ידי מבקר מקומי כ"בלגן מדכא, לא קוהרנטי וחובבני, המוגש על ידי דמות נפוחה, מגמגמת וממלמלת". התוצאות החמירו בהדרגה, כשבין לבין הוא עוד הצליח להעניק גם הופעות טובות, מה שגרם לקריסתו הסופית להיראות לא פתאומית, אלא בלתי נמנעת באופן טרגי.  

אוגוסט האחרון בחייו של אלביס פרסלי החל עם פרסום הספר "אלביס: מה קרה?" ב-1 באוגוסט. הספר, שנכתב על ידי שלושה משומרי ראשו שפוטרו, פירט את שימושו בתרופות מרשם ואת התנהגותו המוזרה, והעלה לראשונה את מאבקיו הפרטיים לעיני הציבור. אלביס בילה את ימיו האחרונים בגרייסלנד. ב-8 באוגוסט הוא שכר את פארק השעשועים ליברטילנד עבור בתו ליסה מארי וחבריה. ב-14 באוגוסט, יום השנה התשע עשרה למות אמו, הוא הורה להעביר פרחים לקברה, טקס שבועי ששמר עליו מאז מותה.  

היום שלפני יציאתו לסיבוב הופעות חדש, ה-15 באוגוסט, הוקדש להכנות שקטות. הוא התעורר בסביבות השעה 16:00. בשעה 22:30, הוא וחברתו, ג'ינג'ר אלדן, הלכו לרופא השיניים שלו, ד"ר לסטר הופמן, לניקוי ולסתימת שני חורים קטנים. הוא היה לבוש חליפת טרנינג שחורה עם שני אקדחים בקוטר 0.45 תחובים בחגורת המותניים. באותו יום, רופאו הראשי, ד"ר ג'ורג' ניצ'ופולוס, רשם לו מרשמים ליותר מ-600 כדורים!

השעות האחרונות לחייו התרחשו בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 באוגוסט. לאחר שחזר לגרייסלנד בסביבות השעה 00:30, הוא התקשר לד"ר ניק בשעה 02:15 כדי לקבל משככי כאבים. כמה שעות לאחר מכן, כשהוא לא הצליח לישון, הוא העיר את בן דודו בילי סמית' למשחק ראקטבול. לאחר מכן, הוא ישב ליד הפסנתר בטרקלין ושר שני שירי גוספל. בחזרה בחדר השינה שלו, הוא לקח כמה חבילות של תרופות מרשם. בסביבות השעה 9:00 בבוקר, הוא אמר לג'ינג'ר שהוא הולך לחדר האמבטיה שלו לקרוא, ואמר לה לא לדאוג ושהוא יירדם. אלו היו דבריו האחרונים.  

בין השעות 13:30 ל-14:20, ג'ינג'ר התעוררה ומצאה אותו מחוסר הכרה על רצפת חדר האמבטיה. היא קראה לעזרה, וסצנה כאוטית התפתחה כאשר ג'ו אספוזיטו ניסה לבצע החייאה וורנון פרסלי המבוהל צעק, "התינוק שלי איננו". אלביס פונה לבית החולים בפטיסט ממוריאל, שם נקבע מותו בשעה 15:30. נתיחה שלאחר המוות חשפה מאוחר יותר ארבע עשרה תרופות שונות בגופו, עשר מהן בכמויות משמעותיות.  

לבקשתו של ורנון, נערכה הצגה ציבורית של הארון בגרייסלנד ב-17 באוגוסט. עשרות אלפי מעריצים עברו בשורה על פני ארון הנחושת הפתוח. צופה אחד תיאר את הגופה כ"דמות נפוחה". קולונל פארקר נכח בטקס לבוש בחולצת הוואי וכובע בייסבול, ולדברי עדים, מעולם לא התקרב לארון הקבורה פעם אחת. ההלוויה נערכה בגרייסלנד ב-18 באוגוסט, והוא נקבר בבית הקברות פורסט היל לצד אמו.

בונוס: חדשות רוק החודש, אוגוסט, בשנת 1971:

גל של חילופי כוח אדם שטף כמה מהלהקות הבולטות ביותר של הרוק, ואותת על כיוונים מוזיקליים חדשים ועל סופם של הרכבים איקוניים.

החדשות הגדולות ביותר היו שהקלידן ריק וייקמן הצטרף רשמית ללהקת יס לאחר עזיבתו של נגן האורגן טוני קיי. וייקמן הסביר את המעבר שלו מהסטרובס באומרו, "האמת היא שגיליתי שאני יכול להציע יותר ליס מבחינה מוזיקלית והם יכלו להציע לי יותר כי גיליתי שהגעתי לשיא שלי בתוך הסטרובס". הפרידה מקיי הייתה מוזיקלית בחלקה; יס רצו להרחיב את הסאונד שלהם עם טקסטורות קלידים נוספות כמו מלוטרון ומוג, בעוד קיי רצה להתמקד באורגן המונד. קיי עצמו הודה בריחוק יצירתי וחברתי, ואמר, "לא הייתי מרוצה מהלהקה במשך שנה שלמה, ולא התחברתי למוזיקה החדשה שהם ניגנו".

להקת פאמילי גייסה את ג'ון ווטון, לשעבר חבר להקת MOGUL THRASH, כנגן הבס החדש שלה כדי להחליף את ג'ון ויידר, שעבר לאמריקה. ולאחר פירוקה של FREE, הבסיסט אנדי פרייזר הכריז על להקה חדשה בת שלושה חברים בשם TOBY. כמו כן, להקת קרוואן ראתה את עזיבתו של האורגניסט שלה, דייב סינקלייר.

בינתיים, קינג קרימזון הכריזה על סיבוב הופעות בריטי משלה בהמשך השנה. עם זאת, האקלים הפוליטי השפיע על הסצנה החיה. בצפון אירלנד, התלקחות הצרות הביאה לדיכוי מוחלט של כל ההופעות בבלפסט. בעוד שסיבובי הופעות רבים היו בספק, הגיטריסט רורי גלאגר אמר שהוא "יהיה מוכן לקחת סיכון" אם יוזמן לנגן שם. הוא הוסיף, "קונצרט רוק בהחלט מאיר את העניינים. מוזיקה תמיד יכולה להשפיע לטובה על אנשים, במיוחד על צעירים".

צ'אס צ'נדלר , מנהל להקת סלייד, מתח קו בין עסק חכם לאמנות גרועה. "יש הבדל בין הייפ לטיפשות. הייפ הוא בדרך כלל משהו שנוצר על ידי חובבנים בעלי כוונות טובות". הוא טען לנחיצות של קידום מכירות טוב: "הציבור תמיד מחליט בעצמו בסופו של דבר, והדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא להציג בפניהם משהו חדש. אם לא נעשה זאת, העסק יהפוך לקיפאון ומשעמם".

בונוס: חדשות רוק - החודש, אוגוסט, בשנת 1981.

כשהרוק לא נח לרגע: דרמות מאחורי הקלעים, מלחמות בבתי המשפט וצלילים חדשים באופק

נראה שהבמה לא תמיד סלחנית כלפי האמנים שעליה. במהלך הופעה מחשמלת של להקת MOTORHEAD באולם אירווינג פלאזה בניו יורק, הדרמה הגיעה לשיא לא צפוי. שלושה רבעים מהסט, המתופף המכונה פילת'י אנימל טיילור פשוט התמוטט מאחורי המערכת שלו כתוצאה מתשישות חום קשה. ההופעה נקטעה מיידית והוא פונה במהירות לבית החולים לבדיקות. למרבה השמחה והרווחה של המעריצים, הוא שוחרר כבר למחרת, ככל הנראה כדי שיוכל לחזור להרעיש את העולם בהקדם האפשרי.

טיילור אינו היחיד שגופו אותת לו להאט את הקצב. גם באנגליה נרשמה דרמה רפואית כאשר להקת HUMBLE PIE נאלצה לבטל מספר הופעות. הסיבה: הגיטריסט והסולן האנרגטי, סטיב מריוט, הובהל לבית חולים עם אולקוס.

אולמות בתי המשפט רועשים לא פחות מאולמות ההופעות החודש. להקת פליטווד מאק סיימה סאגה משפטית ארוכה מחוץ לכותלי בית המשפט. קרול הינטון, כותבת שירים מגרנד ראפידס, מישיגן, טענה שחלקים משירה הועתקו מילה במילה ללהיט הענק עם אותו שם, SARA שכתבה סטיבי ניקס. במקום מאבק משפטי מתיש, הינטון ועורכי דינה הסתפקו בפשרה צנועה של 1,500 דולר. כשניקס נשאלה על הדמיון המפתיע במילים, היא השיבה בתשובה קצרה ומלאת משמעות: "קארמה". איקס מיקס ניקס!

אך הסיפור הגדול באמת מגיע מממפיס, טנסי, שם מתנהלת דרמה סביב עיזבונו של אלביס פרסלי. בית משפט הורה לעורך הדין המייצג את בתו בת ה-12 של אלביס, ליסה מארי, להגיש תביעת ענק נגד המנהל המיתולוגי, קולונל טום פארקר. עורך הדין, בלנצ'רד אי. טואל, האשים את פארקר ואת חברת התקליטים RCA בקנוניה, קשירת קשר, הונאה, מצג שווא וחוסר תום לב בהתנהלותם מול אלביס מאז 1956. על פי הדיווחים של טואל, פארקר ניפח את הונו האישי על חשבונו של אלביס וניצל באופן ציני את הידרדרותו הנפשית והפיזית של הזמר בשנותיו האחרונות. בית המשפט סיכם זאת במילים חריפות: "הפעולות הללו נגד גיבור התרבות הפופולרי ביותר של המאה הזו הן שערורייתיות ודורשות דין וחשבון מלא מהאחראים".

המאבקים המשפטיים לא פוסחים גם על אחרים. חברת CBS RECORDS תובעת את להקת CHEAP TRICK בניסיון למנוע ממנה לחתום בחברה מתחרה. לטענת CBS, הלהקה מסרבת לספק לה תקליטים נוספים, למרות שהחברים מחויבים חוזית לשני תקליטים נוספים. מקורבים ללהקה מספרים שהם להוטים לחתום בחברת ELEKTRA. במקביל, המוח מאחורי PARLIAMENT ו-FUNKADELIC, ג'ורג' קלינטון, הגיש תביעה בסך 50 מיליון דולר נגד חברת WARNER BROTHERS בגין הפרת חוזה, ודורש לקבל חזרה את סרטי המאסטר של התקליט האחרון שלו.

כמו תמיד, דלתות חדרי החזרות לא מפסיקות להסתובב. דני ליין, שותפו הוותיק של פול מקרטני, עזב את להקת כנפיים. נראה שליין היה להוט לצאת לסיבוב הופעות, בעוד שמקרטני, שעדיין התמודד עם האובדן של ג'ון לנון, העדיף להישאר באולפן. ליין כבר מחפש בסיסט ומתופף כדי להקליט חומרים חדשים ולצאת לדרך. בינתיים, חברת התקליטים קולומביה מפעילה לחץ כבד על מקרטני לצאת לסיבוב הופעות, בטענה ששני תקליטיו האחרונים היו יכולים להצליח הרבה יותר עם קידום הולם.

גם להקת עכברושי בומטאון מצטמצמת, לאחר שהגיטריסט המוביל גרי קוט החליט לעזוב. הלהקה הודיעה כי תמשיך לפעול כחמישייה ולא תחפש לו מחליף. לעומתה, יש גם חדשות משמחות על איחודים. איחוד מרגש הוא של להקת GRAND FUNK RAILROAD, שחתמה על חוזה חדש.

אך לא כל המפגשים מסתיימים בחיבוקים. להקת הביץ' בויז שוב מספקת כותרות מהסוג הלא נכון. על פי הדיווחים, מייק לאב ודניס וילסון נקלעו לקטטה עקובה מדם מאחורי הקלעים לאחר הופעה בלוס אנג'לס. המתחים הפנימיים בלהקה, שהיו קיימים תמיד, כנראה הגיעו לנקודת רתיחה.

בגזרת הסולו, נטען אז כי ריק אוקייסק מלהקת THE CARS מקליט תקליט משלו, וכך גם ג'רי האריסון מראשים מדברים. אנדי סאמרס, הגיטריסט של פוליס, עובד על תקליט סולו בהפקתו של רוברט פריפ. בהמשך יתברר שהתקליט ייצא תחת השם של שניהם.

ולסיום, קוריוז קטן מבית מדרשו של דיוויד לי רות'. סולן ואן היילן נצפה מאחורי הקלעים בהופעה של כוכב רוק מפורסם. לאחר שהוצג בפני צעירה נאה, מר רות' חייך את חיוכו הידוע ואמר לה משהו בסגנון "יש לך את כל החלקים הנכונים במקומות הנכונים". הגברת לא התרשמה ומיהרה להתחמק. רות' הובך לגלות מאוחר יותר שהיא הייתה בת זוגו של אותו כוכב רוק. אותו דיוויד לי רגיש רכש לאחרונה פוליסת "ביטוח אבהות" ייחודית מחברת LLOYDS OF LONDON, תמורת פרמיה שנתית של 10,000 דולר. כי בעולם הרוק, כנראה שעדיף להיות מוכן להכל.

בונוס: חדשות רוק - החודש, אוגוסט, בשנת 1982. כל מה שרותח בסצנה!

הסוף? להקת המי מודיעה על סיבוב הופעות אחרון

הלם ותדהמה בניו יורק. במסיבת עיתונאים שכינסה להקת המי בסוף אוגוסט, הוטלה הפצצה: סיבוב ההופעות האמריקאי הנוכחי שלה אז גם יהיה האחרון בהחלט. הסולן, רוג'ר דלטרי, הסביר שהסיבה המרכזית להחלטה היא העומס הכבד שחיי הדרכים מטילים על חיי המשפחה של חברי הלהקה. הוא השאיר פתח קטן לתקווה כשהזכיר שהם עשויים להופיע פה ושם באירועים נקודתיים בעתיד, אך עידן סיבובי ההופעות הגרנדיוזיים הגיע לקיצו. נו, ימים יגידו.

צרות בגן עדן

סליי סטון שוב מסתבך. מנהיג הפ'אנק המהולל נעצר והואשם בהחזקת קוקאין וכלי נשק. האירוניה היא שזה קרה חודשים ספורים בלבד לאחר שאישומים דומים נגדו ונגד ג'ורג' קלינטון בוטלו מחוסר ראיות. נראה שהצרות פשוט אוהבות למצוא אותו.

דמעות במדיסון סקוור גארדן וחיים חדשים בדטרויט

היו גם רגעים מרגשים עד דמעות. בהופעתו האחרונה מתוך שלוש במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, אלטון ג'ון סיפק למעריציו רגע בלתי נשכח. במהלך ביצוע סוחף של EMPTY GARDEN, שיר המחווה שלו לג'ון לנון המנוח, הופיעו על הבמה בהפתעה יוקו אונו ובנם שון לנון. הקהל השתולל כשאלטון, שהוא הסנדק של שון, והשניים התחבקו ארוכות בדמעות. אין ספק שהיה זה רגע סגירת מעגל סמלי, שכן הופעתו החיה האחרונה של לנון התקיימה באותו אולם בדיוק, בשנת 1974, כאורח בהופעה של אלטון - לאחר שהפסיד בהתערבות. ויוקו, שהייתה אז בתקופת פרידה מלנון, נכחה בקהל.

ובמעבר חד לחדשות משמחות, ברכות חמות לפטי סמית' ובעלה פרד "סוניק" סמית', שהפכו להורים גאים לתינוק רוק במשקל של כמעט ארבעה קילוגרמים, שנולד ב-19 באוגוסט בדטרויט. הזוג המוכשר בחר לקרוא לו ג'קסון פרדריק.

בגזרת הפאנק, איגי פופ השלים את כתיבת הכרך הראשון של זיכרונותיו, המתמקד בתקופת להקתו הסטוג'ס. הספר, ששמו I NEED MORE. במקביל, תקליטו החדש, ZOMBIE BIRD HOUSE, שהופק על ידי כריס Aטיין מלהקת בלונדי, עמד לצאת. איגי עצמו סיפר אז כי זהו "התקליט האקספרסיבי ביותר שלי מאז THE IDIOT". מעניין אם גם שם התקליט החדש נלקח, בדומה לקודמו, מיצירה של דוסטויבסקי.

סיפורים מוזרים מהצדדים של הבמה

וכמו תמיד, ישנם הסיפורים שגורמים להרים גבה. סוזי קוואטרו, חביבת הקהל וכוכבת הסדרה "ימים מאושרים", חשפה שקיבלה שיחת טלפון מוזרה מאלביס פרסלי בשנת 1975. מסתבר שהמלך אהב את גרסת הכיסוי שלה לשירו ALL SHOOK UP ורצה שהיא תבוא לגור איתו בגרייסלנד. קוואטרו, בנימוס, סירבה להצעה. ובחדשות אלביס אחרות, אלפי מעריצים פקדו את ממפיס באמצע אוגוסט לציון חמש שנים למותו של כוכב הרוק המקורי, באירועים שכללו טקסים, כנסים ואפילו סיאנסים.

עוד סיפור משעשע מגיע מכיוונו של ג'ו סטראמר מלהקת THE CLASH, שהגיש בקשה לגירושין, למרות שכמעט איש לא ידע שהוא בכלל נשוי. מסתבר שג'ו התחתן עם אישה זרה עוד בתקופתו בלהקת THE 101'ERS, אך מעולם לא התגרש ממנה רשמית כי איבד את תעודת הנישואין ושכח את שם משפחתה. איזה טיפוס!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.