רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 בדצמבר (27.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשחושבים אחורה על תקופת תשע השנים של האיגלס, מדהים אותי איך דון הנלי ואני היינו מאוחדים בדעתנו. האיגלס הונעו על ידי יותר מסתם שאפתנות. לפעמים, הונענו על ידי כל מה שיכולנו לשים עליו את ידינו. מה שאומר שחלק מתשע השנים הללו חלפו בטשטוש. אבל בהתחלה, היינו האנדרדוגים. כך חשבנו על עצמנו. תמיד היינו אומרים, "הבחור הזה הוא זמר טוב יותר. הבחור הזה הוא נגן גיטרה טוב יותר. האנשים האלו כותבים שירים טובים מאיתנו'. הדבר הזה יצר קשר שלי עם הנלי שאמר, 'אם אנחנו רוצים להיות כאן למעלה עם הגדולים, מוטב שנחבר את השירים הטובים ביותר שלנו'. היינו גם כמו חבית אבקת שריפה, מחכים שמישהו ייכנס להדליק את הפתיל. היינו רציניים להצליח, והיינו רציניים לגבי ההתייחסות אלינו ברצינות ככותבי שירים... הלהקה הייתה כמו דמוקרטיה מזויפת. הנלי ואני היינו המחליטים ובו בזמן מנסים להרגיע, לכלול ולעודד את האחרים. תמיד הייתה כל כך הרבה סערה סביב הלהקה שלנו שהיא עשתה

אותנו רציניים כל הזמן. לא היה יום שבו כל חמשת הבחורים הרגישו טוב. הייתי חושב, 'מי יפוצץ את זה היום? מי ירצה לפטר את כולם'. לעולם לא תהיה לי סבלנות להתמודד עם כל סוגי האישים האלה שוב, אבל באותו זמן היה צורך להגיע לאן שהיינו צריכים להגיע, אפילו למרות שלא תמיד הסתדרנו... אף פעם לא הייתי קשוח, אבל בהחלט הייתי כועס. פירוק האיגלס לא היה בגלל קרע בין הנלי ואני. היה קרע וזה לא עזר, אבל הגענו לנקודה שבה נגמר לנו הדלק מבחינה אמנותית. הפכנו מלהקה שיכולה לעשות אלבום בשלושה שבועות ללהקה שלא הצליחה לסיים אלבום בשלוש שנים. במובנים מסוימים, ההצלחה הוציאה הרבה מהכיף. במבט לאחור, אני חושב שהלהקה החזיקה מעמד כמה שנים יותר ממה שחשבתי שיקרה. אתה ממילא לא רוצה להיות בלהקה בשנות השלושים שלך. לאיגלס הייתה הכימיה הכי טובה כשדון פלדר וג'ו וולש שניהם היו בלהקה באותו זמן. דון וג'ו היו נגני גיטרה מחוננים אבל זה היה נדיר כשכולם בלהקה הסתדרו ביניהם. למרבה הצער, מה שקורה כשאתה באמת מצליח זה שאתה מתחיל להסתכל על הקריירה שלך במונחים של איך כל אלבום נמכר. האלבום הבא תמיד אמור להיות גדול יותר מהקודם, וכן הלאה. זה כמו שדילן אמר, 'הם הוליכו אותי שולל לחשוב שיש לי על מה להגן'. מישהו שאל פעם את בוב סגר למה האיגלס נפרדו. הוא ענה בשתי מילים, 'מלון קליפורניה'. מבחינתי, זה נגמר בלונג ביץ', קליפורניה, במופע שעשינו לאלן קרנסטון. הרגשתי שדון פלדר העליב את הסנאטור קרנסטון ורתחתי מכעס. היינו על הבמה, ופלדר הביט בי בחזרה ואמר, 'רק עוד שלושה שירים עד שאבעט לך בתחת, חבר'. ואני אומר, 'נהדר. אני לא יכול לחכות' ואנחנו שם בחוץ שרים BEST OF MY LOVE, אבל בפנים חשבנו, 'ברגע שזה ייגמר, אני אהרוג אותו'. אז ידעתי שאני חייב לצאת משם" (גלן פריי, מלהקת איגלס)

כך בוב דילן שבר שתיקה ועצר את השעון הפסיכדלי. ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא האלבום JOHN WESLEY HARDING של בוב דילן. היה זה אלבום ששחה נגד הזרם.

בזמן שהעולם כולו לבש בגדים צבעוניים להחריד, הסניף מריחואנה וניסה להבין את המשמעות של WALRUS בשירי הביטלס, בוב דילן החליט לעשות את הדבר הכי פחות צפוי שיש: הוא שחרר את JOHN WESLEY HARDING. זה היה תקליט ששחה כל כך חזק נגד הזרם, עד שאפשר היה לשמוע את המים משפריצים מהרמקולים.

זה היה התקליט השמיני של דילן, והוא סימן את החזרה המפתיעה שלו אל הצליל האקוסטי-פולקי, אותו צליל ישן וטוב שאפיין אותו לפני שהחליט להרגיז את כל העולם עם גיטרה חשמלית. אחרי הרפתקה רועשת שנמשכה שלושה תקליטים והופעות עתירות בשריקות בוז וצעקות "בוגד!" על נטישת הפולק הטהור, דילן החליט שהגיע הזמן להנמיך את הווליום.

התקליט הזה הגיע אחרי תרדמה ממושכת ומסתורית. בעקבות תאונת האופנוע המפורסמת שלו ב-1966, דילן נעלם מעין הציבור, הסתגר בביתו בוודסטוק והעריך מחדש את אמנותו (ואולי גם את יכולות הנהיגה שלו). בזמן שהשמועות טענו שהוא איבד את הקול, את השפיות או את החיים עצמם, הוא הגיח פתאום עם סט שירים של פשטות מוחלטת ואינטנסיביות לבבית. זה היה מיזוג ייחודי של פולק, רוק וקאנטרי שכבש לבבות רבים, כזה שנשמע כאילו נכתב במאה ה-19 ולא בשנת השיא של "קיץ האהבה". רוב השירים בתקליט, אגב, נוצרו בהשראת התנ"ך, כי אם כבר חוזרים לשורשים, אז עד הסוף.

מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא המהירות שבה הקסם קרה. בזמן שלהקות כמו הביטלס בילו חודשים באולפן בניסיון להדביק טייפים הפוכים, דילן סיים את העבודה מהר יותר משליח מזון עצבני ופוחז על אופנוע בארצנו בימינו. התקליט כולו הוקלט בשלושה סשנים בלבד בנאשוויל, בהיקף כולל של פחות מ-12 שעות עבודה! הוא לא רצה להקה גדולה ומסובכת סביבו. הוא גייס את הבסיסט צ'רלי מקוי ואת המתופף קני באטרי, ופשוט התחיל לנגן. המוזיקאים המקצועיים של נאשוויל היו המומים; הם היו רגילים לאמנים שמבקשים עשרות טייקים, אבל דילן פשוט ניגן, שר, ואמר "יש לנו את זה".

בוב דילן סיפר על כך בשנת 1968 בכנות האופיינית לו: "האלבום הזה היה כל מה שיכולתי להמציא מבחינה מוזיקלית. זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו זמן. לא יצאתי בכוונה עם איזה סאונד שכזה. הייתי רוצה סאונד טוב, מוזיקלי יותר, יותר גיטרת סטיל, יותר פסנתר. יותר מוזיקה. באותה תקופה כל כך הרבה אנשים עסקו באלקטרוניקה, ולא ידעתי על זה כלום. אפילו לא הכרתי מישהו שידע את זה. לא ישבתי ותכננתי את הסאונד הזה".

התוצאה הייתה מהפנטת בפשטותה. הקול של דילן הפך למלא וחם יותר, כפי שהתקליט הזה מראה לנו בבירור. הקצה הציני והנשכני שאפיין אותו באמצע שנות השישים נעלם כלא היה. הוא מחזיק בשירתו תווים הרבה יותר טוב פה ממה שהיה פעם, וכמו הרבה מהמוזיקה והמילים שלו בעבר, השירים פשוטים בצורה מטעה. הוא לוקח קלישאות מכל מוזיקת הפופ ומשנה את כל פניהן כך שבסופו של דבר הוא רומז על שימוש בקלישאה במקום להשתמש בה. אפילו בשם התקליט יש קריצה: ג'ון ווסלי הארדין היה פורע חוק אמיתי מהמערב הפרוע, אבל דילן הוסיף לשם שלו את האות G בסוף, אולי בטעות, אולי בכוונה, ואולי סתם כי זה נשמע לו יותר טוב.

העולם, שהיה בטוח שדילן גמר את הסוס, הופתע. ברולינג סטון נכתב אז בהתלהבות מהולה באנחת רווחה: "כולם יכולים להירגע עכשיו. בוב דילן לא מת. הוא בסדר והראש שלו במקום הנכון, וזה, אחרי הכל, החדשות הטובות מכולם. האלבום החדש של בוב דילן מגיע אלינו וזה אוסף חם ואוהב של מיתוסים, נבואות, אלגוריות, שירי אהבה וזמנים טובים. התגובה מעורבת. אבל זה צפוי. זה לא תמיד היה מעורב? ולא משנה איזה מהלך הוא עשה. וכך שוב רוגמים אותו באבנים כשהוא מנסה לחזור הביתה. אני בטוח שהוא ציפה לזה ואין שום דרך להימנע מזה. דילן תמיד אמר לנו איפה אנחנו נמצאים לפי התגובה שלנו אליו. שום דבר לא השתנה. הוא אפילו אומר זאת שוב באלבום הזה".

באלבום יש איכות של שלווה שהיא לא רק מקסימה, היא גם מרתקת. ללא ספק זהו עוד צעד מוזיקלי מרכזי עבור בוב דילן. הדומיננטיות של הקאנטרי בלוז, לבן ושחור, מהאנק וויליאמס ועד לידבלי היא חסרת תקדים במוזיקה החשמלית החדשה. למעשה, מלבד הבס והתופים, רק בשתי רצועות יש תוספת של גיטרת סטיל (של פיט דרייק), וזה הכל. מינימליזם במיטבו.

וכמובן, אי אפשר בלי כמה מילים על העטיפה המסתורית, שהפכה לקלאסיקה בפני עצמה. התמונה צולמה על ידי ג'ון ברג בגן האחורי של הבית של מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן, בוודסטוק. זה נראה פסטורלי, אבל המציאות הייתה קפואה: הטמפרטורה הייתה הרבה מתחת לאפס. ברג סיפר על הרגעים הללו: "בוב רצה לראות את התמונות מיד כדי שהוא יוכל להחליט, ואמרתי, בסדר. אנחנו יכולים לעשות את זה עם מצלמת פולרואיד. זה היה היום הקר בשנה. זה היה כמו עשרים מעלות מתחת לאפס. היה כל כך קר, שרצנו החוצה מהבית כדי לצלם תמונות כל עוד ביכולתנו, ואז היינו בורחים בחזרה פנימה, מניחים את התמונות על שולחן ובוב בחר מהן".

בתמונה רואים את דילן במרכז, לובש כובע בוקרים ואת אותו ז'קט מפורסם שהוא לבש בעטיפת התקליט הכפול BLONDE ON BLONDE. איתו בצילום עומדות דמויות שלא היו מוכרות לציבור הרחב: נגר מקומי בשם צ'רלס ג'וי (מצד שמאל) ושני מוזיקאים הודים בשמות פורנה ולקשמן דס, שביקרו באותו יום אצל הגרוסמנים.

התמונה שנבחרה על ידי דילן עוררה סקרנות רבה ותיאוריות קונספירציה כיד הדמיון הטובה על המעריצים. היו שמועות עקשניות שהפנים של חברי הביטלס מוסתרות בתוך גזע העץ מאחור. ואכן, חדי העין טענו שעל ידי הפיכת עטיפת התקליט (לא הדיסק הקטן, אלא עטיפת הויניל הגדולה), פניהם של הביטלס נראים, ממש מעל האותיות LE במילה ווסלי. נו, טוב... הצלם, ג'ון ברג, התייחס לשמועה המשעשעת הזו וסיפר למגזין רולינג סטון: "מישהו גילה בעטיפה תמונות קטנות של הביטלס ושל של ישו. ובכן, הלכתי והפכתי את העטיפה למטה ובטח שזה היה... חה חה חה! כלומר, אם רציתם לראות את זה, אתם יכולים לראות את זה. נדהמתי כמו כולם".

בסופו של דבר, JOHN WESLEY HARDING הוכיח שבוב דילן לא צריך אפקטים, דיסטורשן או הפקות ענק כדי לרגש. הוא רק היה צריך גיטרה, מפוחית, ושלושה אנשים שירוצו איתו לקור המקפיא של וודסטוק כדי לצלם תמונה אחת בלתי נשכחת.

המשורר לאונרד כהן, שירד אל העם. ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של המשורר הקנדי, לאונרד כהן, ושמו SONGS OF LEONARD COHEN.

ב-27 בדצמבר בשנת 1967 העולם השתנה, או לפחות החלק המלנכולי שבו. בדיוק בתאריך הזה יצא לאוויר העולם תקליט הבכורה של המשורר הקנדי, לאונרד כהן, תחת השם SONGS OF LEONARD COHEN. בעוד לונדון וסן פרנסיסקו היו עסוקות בללבוש פרחים בשיער ולנגן סולואים אינסופיים של גיטרות חשמליות בצבעי ניאון, הגיע האיש הזה, לבוש בחליפה כהה, והניח על השולחן תקליט שקט, מונוכרומטי ועירום. סגנונו המטשטש בין הישיר לעלום נגע ונוגע באנשים באופנים שונים. ובכן, הכל מתחיל כאן, בתקליט הזה, עם קולו המונוטוני, שנשמע רך בהרבה מהקול שהשתמש בו שנים לאחר מכן ביצירתו. וכבר פה יש שימוש מקסים בשירה נשית מאחוריו, עם עיבודים מאווררים אך מושלמים (אם כי יש שיטענו כי העיבודים חובבניים) לשירים שהפכו מאז לקלאסיקות ברורות וחשובות ביותר.

כהן לא היה ילד בן 20 עם גיטרה וחלומות. כשהתקליט הזה יצא הוא כבר היה בן 33. במונחים של עולם הפופ של שנות השישים - זה כבר רגל אחת בחוץ. אבל אולי דווקא הגיל הזה הוא שנתן לו את הכוח. עיתון הפופ HULABALOO הכתיר את כהן, במאי 1968, בתואר האינגמר ברגמן של הרוק והמשורר השני בחשיבותו (כשבוב דילן הוא הראשון). העיתונות הבריטית יצאה מגדרה. במלודי מייקר פורסם, בפברואר 1968, כי הדיבור על היוצר החדש הזה ודאי יהיה כה חזק שיחריש אוזניים. אפילו בעיתון פלייבוי מיהרו גם לספר לקוראים (אלו שבאו לקרוא את העיתון בשביל הכתבות ולא רק בשביל לנעוץ עיניים בתמונות) כי שיריו של לאונרד כהן הינם תרומות יחודיות לרפרטואר הפולק-פופ.

חשוב להזכיר שזו לא יצירתו הראשונה של כהן, בתחום כתיבת השירה. לפני כן הוא היה פעיל ביותר וכתב שירה וספרים. הוא הגיע לניו יורק לא כטירון, אלא כסופר מוערך (אם כי לא עשיר במיוחד) שמאחוריו רומן בשם BEAUTIFUL LOSERS. הוא חי לפני כן באי היווני הידרה, שם טיפח שיזוף עמוק, אורח חיים ספרטני ואהבה גדולה לאישה נורווגית בשם מריאן. אך הכסף נגמר, והוא החליט לנסוע לנאשוויל כדי להפוך לכוכב קאנטרי. למזלנו, הוא נתקע בדרך בניו יורק בשנת 1966 והתאהב בסצנת הפולק של בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ודי קולינס וחבריהם.

הדרך אל התקליט לא הייתה סוגה בשושנים. בסתיו של 1966 הוא פגש לראשונה את ג'ודי קולינס ושר בפניה שירים כמו SUZANNE, THE STRANGER SONG ו-DRESS REHEARSAL RAG. קולינס נדהמה מהאיכות ובנובמבר של אותה שנה יצא תקליטה, IN MY LIFE, ובו היא שרה גם משיריו. ההצלחה שלה עם השירים שלו פתחה לו דלתות, אבל כהן עצמו היה משותק מפחד. ב-22 בפברואר 1967 הופיע לאונרד את הופעת הבכורה שלו הרשמית שלו, במופע צדקה בתיאטרון וילאג' שבניו יורק (שבהמשך יהפוך לאולם רוק ידוע בשם פילמור איסט). אבל עצבים ובעיות כיוון מיתרים בגיטרה גרמו לו לרדת מהבמה באמצע השיר הראשון, SUZANNE. הוא חזר לבמה בעידודה של ג'ודי קולינס, אך הטראומה נשארה.

באפריל 1967 הוא חתם על חוזה הקלטה עם חברת קולומביה. מי שזיהה את הפוטנציאל היה המפיק הבכיר ג'ון האמונד (האיש שגילה את בוב דילן ובילי הולידיי). כהן השמיע לו שירים במלון צ'לסי, והאמונד התרשם ביותר. ממאי ועד נובמבר הוא הקליט את תקליט הבכורה, עם האמונד כמפיק. כאן נכנס לתמונה פרט מעניין במיוחד: כהן היה כה חרד באולפן, עד שהוא ביקש שיביאו לו מראה גדולה באורך מלא. הוא עמד מול המראה ושר לעצמו, כי רק כך הרגיש בנוח. הוא טען שזה נבע מנרקיסיזם, אבל נראה שזה היה פשוט פחד קהל משתק. מנכ"ל חברת התקליטים נזף בהאמונד שביקש להביא אדם כה מבוגר להקליט תקליט. לכהן הייתה תכנית פשוטה - לעשות תקליט, לעשות קצת כסף, ולחזור לכתוב ספרים, שאיפות שהוא יממש בסופו של דבר כמה וכמה פעמים.

בשלב מסוים האמונד נאלץ לפרוש מההפקה, בין אם בגלל מחלה או תשישות. הוא הוחלף כמה שבועות לאחר מכן על ידי ג'ון סיימון הצעיר והיצירתי יותר, שהיו לו תוכניות גדולות לשיריו של כהן, שכללו תוספות של קונטרפונקט ווקאלי נשי (על ידי אשתו, ננסי פרידי) ותוספות של עיבודי כלי מיתר בסגנון בארוק. כהן שנא את התוצאות: חלק מהשירים הוצפו על ידי המיתרים הפולשניים, אחרים נשמעו מתוקים וקלילים מדי בגללם. השניים התווכחו הלוך ושוב עד שסיימון הניף את ידיו, אמר לכהן לערוך מיקס לתקליט בעצמו, והלך לעשות את הונו בהפקת תקליט הבכורה של BLOOD, SWEAT & TEARS. בעבודה עם טכנאי, כהן נאבק עם המיקסים, מנסה לחזור למשהו קרוב יותר לחזונו, פחות נפוח ושתלטני. לתסכולו, בעוד שאת ההשפעה של העיבודים ניתן היה למזער בחלק מהשירים, באחרים היו חלקים שהוקלטו עליהם כבר באופן בלתי הפיך ולא ניתן היה להסירם. לבסוף, כהן הביא את להקת KALEIDOSCOPE (האמריקאית, לא הבריטית...) – להוסיף חלקים שונים לחמישה מהשירים. הוא שמע אותם מנגנים במועדון בניו יורק, לעיתים משלבים כלים מזרח תיכוניים כמו עוד, שהתאימו יותר למצב הרוח האקזוטי של שיריו.

רק כשהגיע לגיל 33 פנה כהן להוציא תקליט בכורה, שנחת על המאזינים באמצע תקופה פסיכדלית עסיסית ביותר, בה כל הפקה השתמשה באולפן ההקלטות כמגרש צעצועים עתיר אפקטים. לכן בא תקליט זה ובלט היטב (ממש כמו התקליט JOHN WESLEY HARDING של בוב דילן, שיצא בדיוק באותו יום). השמועה פשטה במהרה על דבר מיוחד במינו, לאונרד כהן סומן כהבטחה ברורה והתקליט החל להימכר היטב.

לאונרד כהן אולי הגיע באיחור למסיבת הסינגר-סונגרייטרים של שנות ה-60, אבל ההשפעה שלו הייתה עמוקה ומיידית. התקליט הזה שלו הפך במהרה לפריט חובה בחדרי שינה של מתבגרים, קומונות היפים ודירות אפופות עשן. הוא הפך לדימוי תרבותי של התקופה, נערץ ומושמץ במידה שווה. עטיפת התקליט, בגווני ספיה ושחור קודרים, עם פניו הרציניות של כהן מביטות אל המצלמה, אותתה על האופי הבלתי מתפשר של התוכן. אבל היה בתקליט משהו בלתי ניתן לערעור שאיפשר לו לנער מעליו את התקפות המבקרים.

ליצירה שלו הייתה בגרות ועוצמה רגשית שנמנעה מזמרי-העם הצעירים יותר שהופיעו בעקבות דילן. בעוד שהם שרו על אגדות ושירי ילדים, חדורי תקווה לעתיד, כהן, איש העולם הגדול, שר על לבבות אפלים וייאוש, בוגדנות וטרגדיה, כשהוא משתמש במטאפורות מעוצבות בקפידה של אלימות סמויה: "קר לי כמו סכין גילוח חדשה", "האהבה שלך היא כמו אבק בשיעול של איש זקן", "קח אותי לבית המטבחיים, אני אחכה שם עם הכבש" ועוד.

אבל הכישרון הפואטי של כהן היה כה מושחז שהוא הצליח לאזן את הנאומים המהפנטים והמייסרים הללו עם שירים של שמחה רומנטית טהורה כמו SUZANNE ו-WINTER LADY, שמשתווים בקלות לכל בלדת אהבה מתקתקה אחרת של התקופה. התקליט, המוגדר עם גיטרה אקוסטית בפריטת אצבעות ומושר בבריטון המלנכולי האופייני לו, היה בעל אינטימיות מהורהרת שהוכיחה את עצמה כאירוטית להפליא. זה נותר יצירת מופת של פולק-רוק לחדר השינה ואולי התקליט האולטימטיבי של זמר-יוצר, שמבשר על שעות מהנות רבות של מלנכוליה במיטה. השיר SISTERS OF MERCY, למשל, נכתב על שתי נשים, ברברה ולוריין, שנתקעו בסופת שלגים באדמונטון וכהן נתן להן מחסה בחדרו במלון, בעודו צופה בהן ישנות וכותב את השיר עד אור הבוקר.

באותה תקופה, מבקרים נזפו בו על היותו רומנטיקן שסובל בצורה מפוארת בכל בית שיר, וגיבשו את התפיסה של כהן כמי ששקוע ברחמים עצמיים קודרים, תדמית שיידרשו שנים של הומור יבש כדי להפיג. אבל הקהל הצביע ברגליים (ובלבבות השבורים).

גם SO LONG, MARIANNE וגם HEY, THAT'S NO WAY TO SAY GOODBYE, למשל, היו תגובות למערכת היחסים המתפוררת בהדרגה שלו עם מריאן - האישה באי הידרה ביוון, בעוד ש-ONE OF US CANNOT BE WRONG נכתב בהשראת ניסיונותיו העקרים של כהן להכניס את הדוגמנית-זמרת, ניקו, למיטה.

בדומה ל-HALLELUJAH המאוחר יותר, השיר SUZANNE צמח במקור מתוך בתים רבים שנמחקו בסופו של דבר במהלך ההריון שנמשך חמישה חודשים. עדין, חם ואינטימי, השיר ביסס מיד את הטון של התקליט. כהן צייר תמונה פשוטה של אהבה אפלטונית המסופרת בדימויים מהדהדים – התה והתפוזים שמגיעים כל הדרך מסין, והסחבות והנוצות מדלפקי צבא הישע – אבל בה הרומנטיקה מוגבלת ל"לגעת בגופה המושלם עם המוח שלך". ככל שהשיר מתקדם, הגוונים העדינים ביותר של מיתרים ומקהלה מעניקים אווירה כנסייתית לשיר, ומדגישים את הטבע הטהור במהותו של האהבה. כאן, לפחות, העיבוד של ג'ון סיימון עובד לטובת השיר. וזו היא רק ההתחלה עבור לאונרד כהן...

ב-27 בדצמבר בשנת 1976 מת פרדי קינג, גיטריסט הבלוז המשפיע - והוא רק בן 42. קינג אושפז בבית החולים בדאלאס עם קריש דם ברגלו.

פרדי קינג, גיטריסט הבלוז המשפיע ומי שכונה בפי כל THE TEXAS CANNONBALL. הוא היה רק בן 42 במותו. קינג, שהיה ענק פיזי (מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים) וענק מוזיקלי, אושפז בבית החולים בדאלאס לאחר שסבל מקריש דם ברגלו. הסוף היה מהיר וכואב; השילוב הקטלני של אולקוס, דלקת לבלב חריפה ואי ספיקת לב הכניעו בסופו של דבר את האיש שהרגיש כאילו הוא עשוי מברזל. חג המולד של אותה שנה הפך לאבל כבד עבור חובבי הגיטרה בעולם כולו.

פרדי קינג מעולם לא היה כוכב לאומי ברמה של מצעדי הפופ המלוקקים, אבל הוא נחשב בעיני יודעי דבר כאיש הבלוז המוביל מטקסס ואחד משלושת המלכים של הבלוז (לצד בי.בי קינג ואלברט קינג). בעוד שחבריו זכו לתהילת עולם מוקדמת, פרדי היה "המוזיקאי של המוזיקאים". הוא רכש את המוניטין שלו בשיקגו הרועשת של שנות החמישים, שם חתם בחברת FEDERAL RECORDS והוציא סדרה של תקליטים שהגדירו מחדש את הסאונד של הגיטרה החשמלית. הפריצה הגדולה שלו הגיעה עם שני שירים שהפכו לקלאסיקות: הקטע האינסטרומנטלי המקפיץ שזכה לשם HIGHWAY (ובמקור נקרא HIDE AWAY על שמו של מועדון לילה בשיקגו) והבלדה קורעת הלב HAVE YOU EVER LOVED A WOMAN.

לאחר שכבש את המועדונים של שיקגו עם סגנון הנגינה הייחודי שלו - שכלל שימוש במפרט בוהן מפלסטיק ומפרט אצבע ממתכת שיצרו צליל חד ומתכתי במיוחד - חזר פרדי לדאלאס בשנת 1962. העיר הפכה לבסיס הפעילות שלו ומשם יצא למסעות הופעות מפרכים ששחקו את גופו אך חישלו את נשמתו. הוא היה ידוע כמי שעונד את רצועת הגיטרה על כתף ימין בלבד (ולא על שמאל כמקובל), הרגל מוזר שעורר השתאות בקרב גיטריסטים שניסו לחקות אותו ללא הצלחה.

אבל ההשפעה האמיתית של קינג חצתה את האוקיינוס. הוא צוטט לעתים קרובות כבעל השפעה מרכזית בפיתוח נגינת הגיטרה של השילוש הקדוש הבריטי: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. שלושתם הקליטו משיריו וראו בו מורה רוחני. אריק קלפטון, למשל, הודה לא פעם שהסגנון שלו הוא ניסיון מתמשך (ולא תמיד מוצלח לדעתו) לחקות את הפרייזינג של פרדי. כשהוא שמע את התקליט של קינג בפעם הראשונה, קלפטון הבין שזה הכיוון אליו הוא רוצה ללכת. באלבום המופת LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, קלפטון ביצע גרסה מצמררת ללהיט של קינג, כהומאז' ישיר לאלילו.

בשנות השבעים, הקריירה של קינג קיבלה תפנית מעניינת כשחתם בחברת SHELTER RECORDS של ליאון ראסל. שם, הוא החל לשלב בלוז עם פ'אנק ורוק, והוציא להיטים כמו GOING DOWN שגרמו גם לקהל הלבן של להקות הרוק הכבד (כמו GRAND FUNK RAILROAD איתם הופיע ב-1972) להבין שיש כאן עסק עם כוח אמיתי. הוא היה מופיע בטירוף, מזיע, צועק ולוחץ את הגיטרה כאילו הוא מנסה לסחוט ממנה את הטיפה האחרונה של הרגש.

המורשת של פרדי קינג נותרה חיה ובועטת גם עשרות שנים לאחר מותו המוקדם. הוא אולי לא זכה להזדקן כמו בי.בי קינג, אבל הצליל החותך של גיטרת ה-GIBSON ES-345 שלו ממשיך להדהד ובענק.

הלילה שבו ליברפול רעדה! ב-27 בדצמבר בשנת 1960 הופיעו חברי הביטלס לראשונה בליברפול מאז שחזרו מהמבורג (ללא הבסיסט סטיוארט סאטקליף, שהחליט להישאר שם עם אהובתו החדשה, אסטריד).

הכל קרה בערב קפוא אחד, ב-27 בדצמבר 1960. ההיסטוריה של הרוק רשמה באותו לילה את אחד הרגעים המכריעים ביותר שלה, אם כי באותו זמן איש מהנוכחים לא ידע שהוא עד לרעידת אדמה מוזיקלית. זה היה הלילה שבו חברי הביטלס הופיעו לראשונה על אדמת ליברפול מאז שחזרו מהמסע המפרך והמחשמל שלהם בהמבורג. הם שבו הביתה שונים לחלוטין מהנערים המהוססים שעזבו את אנגליה חודשים ספורים קודם לכן. הם היו מלוכלכים יותר, מחוספסים יותר, עטויים במעילי עור ובעיקר נגנים הדוקים יותר.

אולם ההרכב שעל הבמה לא היה בדיוק זהה לזה שיצא לגרמניה. הבסיסט המקורי של החבורה, סטיוארט סאטקליף, החליט להישאר בהמבורג. האהבה ניצחה את הרוק'נ'רול במקרה שלו, והוא בחר להישאר בזרועותיה של אהובתו החדשה והצלמת המוכשרת, אסטריד קירשהר. את החלל שהותיר סאטקליף מילא באותו ערב בחור בשם צ'אס ניובי, סטודנט מקומי שניגן בבס באופן זמני והצטרף לג'ון, פול, ג'ורג' והמתופף דאז, פיט בסט.

הלוקיישן שנבחר לקאמבק המקומי היה אולם LITHERLAND TOWN HALL בצפון העיר. המארגנים, ובראשם הדי-ג'יי המקומי, בוב וולר, שחיפש להקה שתמלא חור בלוח הזמנים של חג המולד, ידעו בדיוק מה הם עושים. הפוסטרים שנתלו ברחבי העיר הכריזו בגאווה על מופע DIRECT FROM HAMBURG. הטריק השיווקי הזה עבד מעל ומעבר למצופה. הקהל המקומי, שלא הכיר את הלהקה בגלגולה החדש, היה משוכנע שמדובר בלהקה גרמנית אקזוטית. הסקרנות גברה מרגע לרגע והמקום החל להתמלא במהירות שיא בצעירים שציפו אולי לראות נגנים גרמניים קשוחים.

ואז נפתח המסך. הרגע בו החלו לנגן היה הרגע בו נפל האסימון לכל הנוכחים באולם הדחוס. לא היה צורך בתעודות זהות כדי להבין שלפניהם עומדים למעשה החברים מליברפול, אבל הסאונד היה משהו אחר לגמרי. הקצב הוא זה ששלט בלהקה ובשמה החדש. השעות הארוכות של נגינה במועדוני אינדרה וקייזרקלר בהמבורג, לעיתים שמונה שעות בלילה, הפכו אותם למכונת קצב משומנת. השיא הגיע ברגע בו פצח פול מקרטני בשירת LONG TALL SALLY של ליטל ריצ'רד. באותו רגע הופנו כל המבטים לכיוונו ועמם צעקות שמחה והיסטריה שטרם נראו כמותן באזור. הקהל, שהיה רגיל ללהקות סקיפל מנומסות שעומדות קפואות על הבמה, נדהם מהאנרגיה המתפרצת. צעירים החלו לנהור אל קדמת הבמה, נמשכים כמו מגנט אל הרעש החדש והמלוכלך הזה.

הערב הזה סימן את קו התפר המדויק בין ההופעות הכאוטיות והפרועות במועדוני הלילה של המבורג לבין הפריצה המקצועית שחיכתה להם בהמשך הדרך. ג'ון לנון, שבדרך כלל לא נטה להתרגשות יתר, סיפר שנים לאחר מכן על החוויה המכוננת הזו: "לא היינו ידועים בצפון ליברפול ואנשים שם האמינו לפרסום כי הביטלס הם מגרמניה. אז ליחששו ביניהם 'לעזאזל, הם מדברים אנגלית רהוטה'. בערב ההוא בלית'רלנד יצאנו מהקונכייה שלנו וחשנו לראשונה כי אנו באמת טובים, כשמסביב כולם השמיעו את החרא של קליף ריצ'רד".

השמועה על הלהקה המחשמלת פשטה כאש בשדה קוצים ברחבי מרסיסייד. בוב וולר, המנחה של הערב, הבין מיד שיש לו זהב בידיים ומיהר לדווח לבעלי מועדון הקאוורן שחייבים להחתים את החבר'ה האלה באופן קבוע. מהופעה מוצלחת זו לא הביטו יותר הביטלס לאחור. הם הפכו בן לילה למלכים הבלתי מעורערים של העיר, בדרך להפוך למלכי העולם כולו ולהוציא תקליט אחר תקליט שישנו את פני המוזיקה. הסיפור המלא והמרתק על התקופה הזו ועל מה שקרה אחר כך מופיע בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

האיש שהכניס תזמורת לקופסת עץ: מייק פינדר ומכונת הפלאים ששינתה את עולם הרוק. ב-27 בדצמבר בשנת 1941 נולד אשף המלוטרון, מייק פינדר, שהיה חבר בלהקת המודי בלוז בהרכבה הקלאסי.

ב-27 בדצמבר, אי שם בשנת 1941, נולד בבירמינגהם אנגליה תינוק בשם מייק פינדר. ספק אם מישהו ידע אז שהילד הזה יגדל להיות אשף המלוטרון, האיש שיגרום ללהקת המודי בלוז להישמע כמו תזמורת של מאה נגנים וישנה לנצח את הצליל של שנות השישים והשבעים. פינדר, שהלך לעולמו באפריל 2024, השאיר אחריו מורשת שמהדהדת עד היום בכל תקליט של רוק מתקדם.

אבל לפני שנדבר על התהילה, בואו נדבר על המכונה - המלוטרון, כלי שהסאונד שלו הפך לשם נרדף לז'אנר כולו. מדובר במפלצת אנלוגית כבדה ומסורבלת, מעין מקלדת מבוססת טייפים המסוגלים לשחזר כלי נגינה אחרים. כל לחיצה על קליד הפעילה סרט מגנטי באורך שמונה שניות שניגן צליל של כינור, חליל או צ'לו ועוד. בין החלוצים שהחזיקו בכלי זה בהשפעה עמוקה היה מייק פינדר, חבר מייסד של המודי בלוז. אי אפשר להפריז בתרומתו של פינדר לרוק המתקדם, שכן הגישה החדשנית שלו הכינה את הבמה לאינספור אמנים ללכת בעקבותיו.

הסיפור של פינדר עם המלוטרון הוא לא פחות מסיפור אהבה טכנולוגי. ההיכרות של פינדר עם המלוטרון החלה במהלך עבודתו עבור יצרנית המכשיר, STREETLY ELECTRONICS שהייתה בבירמינגהם, אנגליה. התפקיד שלו שם היה לבחון מקלדות, והוא בילה ימים שלמים בבדיקת האיכות של המכשירים לפני שיצאו לשוק. הוא זכה לרכוש שם כלי שכזה במחיר ממש זול יחסית – למעשה, הוא מצא מלוטרון משומש מדגם MARK II שנזרק במרכז הבילוי של מפעל הצמיגים דנלופ, שם אף אחד לא ידע איך להשתמש בו.

פינדר לא סתם ניגן, הוא שיפצר את המכונה. בנוסף, הוא העיף מהמכשיר את סרטי ההקלטה המקוריים שכללו אפקטים מטופשים כמו קריאות תרנגול ושריקות רכבת, והכפיל את כמות סרטי הכינורות והמיתרים. התוצאה הייתה סאונד עשיר ומצמרר מעונג שטרם נשמע כמותו. נכון, הוא לא היה הראשון שהציג לקהל הרחב את המלוטרון בעולם הרוק. הקרדיט הזה מגיע לאורגניסט גרהאם בונד. אבל פינד מאד חשוב בסיפור חשיפת המלוטרון לקהל.

כשהמודי בלוז עברו מצליל הרית'ם אנד בלוז המוקדם שלהם לשאפתני יצירות קונספט, המלוטרון הפך למרכז הכיוון החדש פורץ הדרך שלהם. אבל ההשפעה של פינדר חרגה גבולות הלהקה שלו. הוא היה זה שהכיר לחברי הביטלס את המלוטרון. ג'ון לנון התלהב כל כך מהצעצוע החדש. בלי המפגש הזה, כנראה שלא היינו מקבלים את הפתיחה החלילית המצמררת של STRAWBERRY FIELDS FOREVER.

עלייתו של המלוטרון ברוק המתקדם חייבת רבות למאמצים החלוציים של פינדר. הידעתם שבשנת 1967 נאלץ פינדר להדוף את ההאשמות שתלו נגדו באיגוד המוזיקאים הבריטי? הוא הואשם כאחד שבא לגנוב את העבודה של נגני התזמורות האמיתיות עם המלוטרון שלו. פינדר נאלץ לקיים פגישה עם ראשי האיגוד ולהדגים מולם כי הוא מנגן בעצמו בכלי הזה ולא משתמש בפלייבק קיים שמוקלט בסלילי המכונה. האיגוד השתכנע והוא קיבל אישור להמשיך ולעבוד כמוזיקאי מוסמך.

החיים בדרכים עם המלוטרון היו סיוט לוגיסטי. בהופעה הראשונה של הלהקה בארצות הברית, ברגע שהם ניגנו את האקורד הראשון, גב המכשיר נפתח וכל סרטי ההקלטה נשפכו החוצה כמו ספגטי. פינדר לא איבד עשתונות, תפס ארגז כלים ותיקן את המכונה תוך 20 דקות מול הקהל ההמום, בזמן שהצוות הטכני הקרין סרטים מצוירים על המסך כדי להעסיק את הצופים.

פינדר סיים את תפקידו בלהקה בסוף שנות השבעים ופרש ממנה בגלל חיכוכים בינו לבין המתופף, גרהאם אדג'. המתח הגיע לשיאו במהלך הקלטות התקליט OCTAVE, כשאדג' וג'סטין הייווארד (הגיטריסט) דנו בעיבוד של שיר. פינדר, שכבר היה תשוש ושבע קרבות, התערב וצעק לעבר הייווארד משפט שנחקק בהיסטוריה העגומה של הלהקה: "למה אתה שואל אותו על השיר? הוא בסך הכל המתופף". האמירה הזו סימנה את הסוף. פינדר סירב לצאת לסיבוב ההופעות בארה"ב, העדיף את חיי המשפחה השקטים בקליפורניה, ועזב את הלהקה לצמיתות.

אחרי הפרישה מהמוסיקה האינטנסיבית, הוא עבר לעבוד כיועץ בחברת המשחקים ATARI שבדיוק החלה את דרכה לקראת הצלחה ענקית בתחום משחקי המחשב. פינדר לא היה סתם עובד, אלא שימש כיועץ מיוחד לתחום הסינתזה המוזיקלית והדגים את היכולות של מחשבי ATARI ST בסרטוני תדמית, לצד שמות כמו מיק פליטווד. הוא מצא שם שקט תעשייתי שחסר לו כל כך בעולם הרוק הפרוע.

פינדר מת באפריל 2024 בביתו שבצפון קליפורניה, כשהוא מוקף במשפחתו, ומשאיר אחריו עולם מוזיקלי עשיר יותר, מורכב יותר ובעיקר, הרבה יותר מלוטרוני.

הכוכב שנשרף מהר מדי: הטרגדיה המהדהדת של כריס בל. ב-27 בדצמבר בשנת 1978 מת כריס בל, אחד מגיבורי הרוק העלומים שידוע בעיקר בשל חברותו הקצרה בלהקה שהקים ושמה BIG STAR.

זה קרה בלילה קר במיוחד, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-27 בדצמבר 1978. כריס בל, אחד המוזיקאים המוכשרים והמתוסבכים ביותר שיצאו מממפיס, מצא את מותו בדרך אכזרית שהכניסה אותו הישר למועדון המפוקפק של גיל 27. הוא היה באותו הגיל בדיוק שבו הלכו לעולמם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון, אך בניגוד להם, כריס בל מת כשכמעט אף אחד לא ידע מי הוא. היום, עשרות שנים אחרי, העולם כבר יודע שבל היה המנוע הרגשי מאחורי BIG STAR, להקה שהשפיעה על דורות של מוזיקאים אך התרסקה בזמן אמת כמו מטוס ללא כנפיים.

כריס בל היה בחור עמוס בסתירות פנימיות. הוא נולד למשפחה אמידה בממפיס, אך הלב שלו לא היה בעסקי הנפט או המסעדנות של אביו, אלא בלונדון המעוננת. הוא העריץ את הביטלס בצורה אובססיבית ורצה ליצור מוזיקה שתהיה התשובה האמריקאית לפלישה הבריטית. הוא הקים להקת קאברים מקומית בשם ICE WATER וחיפש את השותף המושלם. את השותף הזה הוא מצא בדמותו של אלכס צ'ילטון, סולן שכבר טעם את טעם ההצלחה עם הלהקה הקודמת שלו, THE BOX TOPS, והיה רעב למשהו חדש.

הכימיה בין השניים הייתה מיידית ומחשמלת. הם צירפו אליהם את הבסיסט אנדי האמל ואת המתופף ג'ודי סטיבנס והחליטו לקרוא לעצמם BIG STAR. השם היומרני נלקח, באופן אירוני ומשעשע למדי, דווקא משלט של רשת חנויות מכולת זולה שפעלה מול האולפן שלהם. צ'ילטון ובל הפכו מהר מאוד לגרסה המקומית של לנון ומקרטני. הם הפרו אחד את השני, כתבו שירים מורכבים והרמוניות ווקאליות שמיימיות שהיו רחוקות שנות אור ממוזיקת הסול והבלוז ששלטה בממפיס באותה תקופה.

הבית השני שלהם היה ARDENT STUDIOS, אולפן הקלטות מתקדם בניהולו של ג'ון פריי. פריי היה הרבה יותר ממפיק עבורם; הוא היה מנטור ודמות אב שנתן להם מפתח לאולפן ואיפשר להם להקליט בכל שעה ביום ובלילה ללא הגבלה. התוצאה הייתה תקליט הבכורה המופתי ("רקורד נאמר וואן") שיצא בשנת 1972. הביקורות היו יוצאות דופן בהתלהבותן. מבקר מגזין בילבורד יצא מגדרו ופרסם בביקורתו: "כל שיר בתקליט הזה עשוי להפוך ללהיט גדול. הצליל של הלהקה בנוי מניגודים מושכים ורבדים רבים". מי ששמע את התקליט היה משוכנע שזו הולכת להיות הלהקה הגדולה הבאה של אמריקה.

אבל אז הגיעה המציאות ונתנה לחברים סטירה מצלצלת. חברת התקליטים שלהם הייתה חתומה על חוזה הפצה בעייתי עם ענקית המוזיקה STAX, שנכנסה בדיוק באותה תקופה למערבולת משפטית וכלכלית מול חברת COLUMBIA. התוצאה הייתה אסון שיווקי: אלפי עותקים של התקליט הודפסו אך נתקעו במחסנים ומעולם לא הגיעו לחנויות התקליטים. המעריצים הבודדים שרצו לקנות את התקליט פשוט לא מצאו אותו.

הכישלון המסחרי ריסק את כריס בל. הוא ראה בלהקה את כל עולמו והרגיש שנכשל. המצב החמיר כשהתקשורת המעטה שכן התייחסה אליהם, התמקדה בעיקר באלכס צ'ילטון המפורסם יותר. בל, שסבל מדיכאונות ומחוסר ביטחון תמידי, לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא חי בצל של חברו. הוא שקע לתוך דיכאון עמוק, מתודלק בכדורים ובאלכוהול, ובצעד של ייאוש עזב את הלהקה במהלך העבודה על התקליט השני, RADIO CITY. בל תרם פה ושם מכוחו להקלטות, אך לא כחבר להקה מן המניין. הלהקה הפכה להיות המופע של איש אחד, אלכס צ'ילטון.

החיים של כריס בל לאחר הפרישה היו רצף של ניסיונות כואבים למצוא משמעות. הוא היה נוצרי אדוק שנקרע בין האמונה שלו לבין סגנון החיים ההרסני שניהל. הוא נאבק בנטיותיו המיניות, בהתמכרות קשה להרואין ובאובדן החלום המוזיקלי. כדי להתפרנס, הוא נאלץ לעבוד ברשת מסעדות המזון המהיר של משפחתו, DANVER'S, מגיש המבורגרים לאנשים שלא היה להם מושג שהבחור עם הסינר כתב כמה מהשירים היפים יותר.

בניסיון נואש להציל אותו מעצמו, אחיו הגדול דייויד לקח אותו לצרפת. המטרה הייתה לנקות את הראש ולהקליט באולפנים היוקרתיים CHATEAU D'HEROUVILLE, מקום בו הקליטו ענקים כמו אלטון ג'ון ודייויד בואי. כריס המעורער הקליט שם חומרים מרגשים ושבירים, כולל השיר המצמרר I AM THE COSMOS, אך גם החומרים האלו לא יצאו לאור בזמן אמת והוא חזר לארה"ב מובס ושבור.

הסוף הגיע בבוקר ה-27 בדצמבר 1978. בל היה אחרי חזרה מוזיקלית לילית שהפכה למסיבה פרועה. הוא ערבב כדורי מנדרקס עם משקה בורבון, שילוב קטלני שערפל את חושיו. לנוכחים במקום הוא מלמל בכעס שאינו מתאים לעולם המוזיקה, שהוא מתוסכל ומרגיש דפוק. הוא נכנס למכונית הספורט הקטנה שלו, מדגם TRIUMPH TR7, והחל לנסוע לביתו. באמצע הדרך, הוא איבד שליטה על ההגה. המכונית התנגשה בעוצמה בעמוד טלפון מעץ. המכה הייתה כה חזקה שהעמוד נפל על הרכב ומחץ אותו. כריס בל נהרג במקום. המשטרה שהגיעה לזירה מצאה רק הרס ושקט.

האירוניה הגדולה והעצובה ביותר היא עיתוי ההלוויה. טקס הקבורה של כריס בל נערך למחרת היום, תאריך שידוע גם כיום ההולדת של שותפו לשעבר ויריבו המוזיקלי, אלכס צ'ילטון. הטרגדיה הגדולה של כריס בל היא שבעוד מעטים אהבו את יצירתו בזמן חייו, מיליונים רבים נמשכו אליה שנים לאחר מותו. רק בשנת 1992 יצא לאור אוסף שירי הסולו שלו, והעולם גילה באיחור אופנתי את הגאונות של האיש שמת בודד בגיל 27, כוכב גדול שזרח רק אחרי שהשמיים כבר חשכו.

היום בו הגיע לעולם הארכיטקט של פורינר. ב-27 בדצמבר בשנת 1944 נולד מיק ג'ונס, הגיטריסט והמנהיג של להקת פורינר.

ב-27 בדצמבר בשנת 1944, בעיר הנמל האפורה והמופגזת פורטסמות' באנגליה, נשמעה זעקתו הראשונה של תינוק בשם מייקל לסלי ג'ונס, מי שלימים יוכר בעולם כולו פשוט כמיק ג'ונס. באותו רגע היסטורי, אף אחד מהשכנים לא יכול היה לנחש שהעולל הקטן יגדל להיות גיטריסט מחונן, כותב שירים מדופלם והמנהיג הבלתי מעורער של אחת הלהקות המצליחות ביותר בהיסטוריה של הרוק, הלהקה ששברה כל מצעד אפשרי, הלוא היא להקת פורינר.

הסיפור של ג'ונס הוא הרבה יותר מסתם עוד אגדה על בחור עם גיטרה. לפני שהוא הפך למכונת הלהיטים המשומנת שכולנו מכירים, ג'ונס היה בכלל סוג של שכיר חרב מוזיקלי ביבשת אירופה. בשנות השישים העליזות הוא מצא את עצמו בצרפת, מנגן וכותב עבור ה"אלביס הצרפתי", הזמר ג'וני האלידיי. הוא צבר שם ניסיון בימתי יקר ערך ואפילו זכה לערב בשלהי הביטלמאניה, כשהביטלס הגיעו לצרפת ונתנו לו לבלות איתם ערב בלתי נשכח עבורו. הוא אפילו הספיק לנגן עם להקת SPOOKY TOOTH המוערכת בסבנטיז, אבל הרעב הגדול שלו היה לדבר האמיתי. הוא רצה לכבוש את העולם, והעולם באותם ימים נוהל מוזיקלית מניו יורק.

באמצע שנות השבעים נחת ג'ונס בתפוח הגדול כשהוא נחוש בדעתו להקים הרכב שמשלב את החספוס של הרוק הבריטי עם המלודיות של ה-R&B האמריקאי. הוא פגש את איש כלי הנשיפה והקלידים, איאן מקדונלד, מלהקת קינג קרימזון לשעבר, ויחד הם התחילו לחפש את הקול המושלם. החיפוש לא היה קל, אבל בסוף הם מצאו זמר מאזור רוצ'סטר בשם לו גראם, שהיה לו גרון שיכול היה להמיס פלדה. השם שנבחר ללהקה, FOREIGNER, לא היה מקרי אלא הברקה של ג'ונס. הסיבה הייתה פשוטה ומשעשעת למדי שכן ההרכב המקורי כלל שלושה בריטים ושלושה אמריקאים, כך שלא משנה איפה הם היו נמצאים, מחצית מהלהקה תמיד הייתה נחשבת לזרים.

הפריצה הייתה מהירה ומסחררת. בשנת 1977 יצא התקליט הראשון שלהם, ושירים כמו FEELS LIKE THE FIRST TIME ו-COLD AS ICE הפכו מיד להמנונים שנוגנו בכל רדיו ובכל מכונית פתוחה בארצות הברית. ג'ונס התגלה לא רק כגיטריסט טכני מצוין, אלא בעיקר ככותב שירים שיודע בדיוק איפה ללחוץ כדי לגרום לקהל להתרגש. הוא ידע לכתוב בלדות קורעות לב לצד שירי רוק כסחניים, שילוב מנצח שהפך את הלהקה למפלצת איצטדיונים.

אחד הרגעים המכוננים בקריירה של ג'ונס הגיע באמצע שנות השמונים, כאשר הוא כתב את הבלדה הענקית I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS. השיר הזה נולד בשעה שלוש לפנות בוקר, כשוזה ישב לבד בדירתו בלונדון. מאוחר יותר, באולפן ההקלטות בניו יורק, הוא החליט לעשות מעשה נועז וצירף להקלטה את מקהלת הגוספל NEW JERSEY MASS CHOIR. התוצאה הייתה היסטרית והשיר הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה אי פעם, כזה שגרם גם לאנשי המטאל הקשוחים ביותר להזיל דמעה בסתר. אבל בשיר הזה גם נגרם קרע אדיר בינו לבין גראם. הזמר היה בטוח שהתרומה שלו לשיר ץהיה מוערכת על ידי הגיטריסט. אבל ג'ונס? הוא הטיח בפני גראם שתרומתו הייתה שווה כמעט לאפס ולכן גם התמלוגים צריכים להיות בהתאם. גראם רצה לפוצץ אותו במכות.

ג'ונס לא הסתפק רק בלהיות הכוכב של הלהקה שלו. הכישרון שלו באולפן היה כל כך מבוקש, עד שהוא הפך למפיק על עבור אמנים אחרים. בשנת 1986, כשלהקת ואן היילן נפרדה מהסולן המקורי שלה, דייויד לי רות', וצירפה את סמי הייגר, הם קראו לג'ונס להציל את המצב. הוא הפיק עבורם את התקליט 5150, שהוכיח שיש חיים גם אחרי דייוויד לי רות'. הוא עשה את אותו קסם גם עבור בילי ג'ואל בתקליט STORM FRONT, והראה ורסטיליות מרשימה כשעבד עם אריק קלפטון על השיר BAD LOVE.

פרט טריוויה עסיסי שרבים נוטים לשכוח הוא הקשר המשפחתי המעניין של ג'ונס לעולם הפופ העכשווי. הוא היה נשוי במשך שנים רבות לאן דקסטר, אמו של המפיק הסופר-מצליח מארק רונסון. למעשה, רונסון גדל בבית שבו מיק ג'ונס היה האבא החורג שניגן בגיטרה בסלון, ואין ספק שהחינוך המוזיקלי המשובח הזה חלחל עמוק והשפיע על להיטים עכשוויים שיצר.

לאורך השנים, ג'ונס נשאר הכוח המניע היחיד ששרד את כל גלגולי הלהקה. חברים באו והלכו, סולנים התחלפו, אבל ג'ונס תמיד נשאר שם עם הגיטרה והחזון. אז היום, כשאנחנו מציינים את יום הולדתו של האיש שהביא לנו כל כך הרבה קלאסיקות, ראוי להרים כוסית לכבוד מיק ג'ונס. הוא אולי לא תמיד היה בכותרות העיתונים בגלל שערוריות כמו כוכבים אחרים, אבל המוזיקה שלו דיברה חזק יותר מכל רכילות. הוא הוכיח שעם כישרון כתיבה אמיתי, עבודה קשה וקצת חוצפה בריטית, אפשר ליצור שירים שנשארים רלוונטיים גם חמישים שנה אחרי שנכתבו. יום הולדת שמח לגיטריסט שידע בדיוק איך לגרום לזה להרגיש כמו בפעם הראשונה. ובהזדמנות זו, נאחל לו גם הצלחה רבה במאבק שלו נגד מחלת הפרקינסון.

המשורר שצבע את מלך הארגמן: האיש שהמציא את הפרוג וקינח באירוויזיון. ב-27 בדצמבר בשנת 1943 נולד פיט סינפילד, ממקימי להקת קינג קרימזון והתמלילן בה (עד שנת 1972).

בדיוק ביום זה, ה-27 בדצמבר, בשנת 1943 הגשומה, הגיח לאוויר העולם ברובע פולהאם שבלונדון תינוק בשם פיטר ג'ון סינפילד. העולל הזה, שגדל בבית בוהמי למדי (אמו הייתה פעילה פוליטית בוהמיינית וניהלה חנות פרחים), יהפוך לאחת הדמויות המשפיעות, החידתיות והמוזרות ביותר בתולדות הרוק הבריטי. פיט סינפילד לא היה סתם עוד כותב מילים; הוא היה האיש שהפך חבורה של מוזיקאים מוכשרים אך מבולבלים למפלצת מוזיקלית אימתנית.

הסיפור הגדול החל בשלהי שנות השישים. הייתה אז להקה בשם ג'יילס, ג'יילס ופריפ, הרכב שכישלונו היה מפואר כמעט כמו השם המסורבל שלו. הם היו זקוקים לשינוי כיוון דחוף, וכאן בדיוק נכנס לתמונה סינפילד. הוא חבר לאיאן מקדונלד ודרכו הגיע לרוברט פריפ ולשאר החבורה. התפקיד שלו היה לא ברור בהתחלה – הוא לא היה נגן וירטואוז כמו שאר החברים, אלא משורר עם חזון. למעשה, סינפילד היה זה שהעניק ללהקה את שמה המצמרר KING CRIMSON. רבים חשבו שמדובר בהתייחסות לשטן (בעל זבוב), אך סינפילד תמיד טען שהשם פשוט נשמע לו בעל עוצמה מלכותית, משהו שמייצג כוחות אפלים ודיכוי, ובעיקר, זה נשמע הרבה יותר טוב מכל שם אחר שהיה להם באותו רגע.

בשנת 1969 יצא לאוויר העולם התקליט הראשון של הלהקה, IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. זה לא היה סתם עוד תקליט רוק, אלא יצירה שהגדירה מחדש מה אפשר לעשות יצירתית. המילים של סינפילד היו חלק בלתי נפרד מהקסם. הוא יצר עולמות פנטסטיים, מלאים במכשפות, בובות על חוט, חצרות מלכות הזויות ודמויות גרוטסקיות. מצד שני, בשיר הפותח 21ST CENTURY SCHIZOID MAN המילים שלו חתכו בבשר החי והציגו תמונת מראה מפחידה של האנושות.

מה שבאמת מעניין בסינפילד זה שהוא נחשב לחבר להקה מלא ושווה זכויות, תופעה נדירה למדי עבור מישהו שבדרך כלל לא החזיק גיטרה על הבמה. הקרדיט שלו על העטיפות היה לעיתים קרובות מילים ותאורה. כן, האיש היה אחראי על ה-LIGHT SHOW בהופעות, ואפילו הפעיל מדי פעם סינטיסייזר VCS3 כדי להוסיף רעשים מוזרים. הוא היה סוג של מעצב אמנותי כולל, האיש שדאג שהלהקה לא רק תשמע טוב, אלא גם תיראה כמו משהו שנחת מכוכב אחר. הוא אפילו זה שהביא את חברו, בארי גודבר, לצייר עטיפה לתקליט הראשון. כן, זו עם אותם פנים צורחים שהפכו לאייקון. גודבר מת זמן קצר לאחר צאת התקליט.

הרומן הזה של סינפילד עם קינג קרימזון נמשך ארבעה תקליטי אולפן מופתיים. סינפילד כתב את המילים גם לתקליטים IN THE WAKE OF POSEIDON ו-LIZARD ואף לתקליט ISLANDS. אבל האגו והחיכוכים האמנותיים החלו לכרסם. רוברט פריפ, הגיטריסט, המוח המוזיקלי והדיקטטור הנאור של הלהקה, החליט שהסגנון הפנטסטי והעמוס של סינפילד כבר לא מתאים לכיוון החדש והנוקשה יותר שרצה לקחת אליו את הלהקה. בשנת 1972 זה נגמר. פריפ התקשר לסינפילד - ביום הולדתו של האחרון! - ואמר לו שהוא לא יכול לעבוד איתו יותר. לשאר החברים הוא אמר: "זה או אני או סינפילד בלהקה. לא עוד שנינו ביחד". שאר החברים הבינו שעדיף לבחור בפריפ. זה היה סוף עידן בחצר המלך.

אבל אל תטעו לחשוב שסינפילד נעלם אל התהום. להפך. לאחר הפרידה שלו מקינג קרימזון, בסוף דצמבר 1971, סינפילד החל לעבוד כמפיק באלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, תהליך שבחלקו נתן לו את הביטחון להתחיל לעבוד על ההקלטה שלו. "מה שחשוב כאן זה לא כל כך האלבום של רוקסי מיוזיק אלא מה שעשיתי אחר כך", אמר סינפילד. "זה היה הסינגל, VIRGINIA PLAIN, שאני מאוד גאה בו. לא כתבתי אותו כמובן אבל עודדתי אותו מאפס. זו הייתה תקופה מרגשת ונהגתי לומר לעצמי ש'אם הם יכולים לעשות אלבום אז גם אני יכול'. כולי התרגשתי, ולמרות שהייתי עייף מהכנת האלבום של רוקסי, הייתי בתנועה.

אולי לא לגמרי-במקרה עברתי לגור בבית שהיה בו קסם מסוים. הייתי מוקף בחבורה של אנשים מקרוביוטים, צמחוניים, נחמדים, היפיים, כולם נגנים טובים. זה היה נחמד לקבל קערה של אורז חום ולקבל הרבה אנרגיה מסביב. בדרך התמימה שלי מאוד הייתי להוט לצאת לקידמת הבמה. דבר אחד ששמתי לב אליו הוא שאם אתה עושה אלבום סולו, בעיתונות אתה מפסיק להיות 'אקס קינג קרימזון' ואתה הופך להיות 'פיט סינפילד'. הייתה לי אמונה בעצמי וזה היה שווה לנסות, ואף אחד לא אמר לי להפסיק. גרג לייק עודד אותי מאד".

למרות שהוא היה קשור קשר הדוק לזרם הרוק המתקדם, המגוון המוזיקלי והטקסטורות האקלקטיות באלבום STILL הפתיעו ואף בילבלו כמה מבקרים בעיתונות.

"תמיד הושפעתי מדונובן המוקדם, במיוחד מהאלבום משנת 1965, FAIRYTALE. חלק מההשפעה הזו התחככה בקרימזון עם דברים כמו MOONCHILD, אבל מעולם לא הצלחתי לחקור את זה. תמיד אהבתי את המוזיקה הקלטית. רציתי גם שהאלבום יהיה מרומם כניגוד למה שרוברט (פריפ) עשה ולכיוון שאליו הוא הלך.

אני מניח שחשבתי קצת במונחים של ביטלס. אנחנו צריכים שיר קצבי בצד אחד, משהו כאן קצת בסגנון רינגו; חשבתי על זה כעל מופע מגוון. לא אלבום קונספט אלא משהו שהלך והיה דבר שלם בתוך עצמו, ולכן אם היה חסר לו קצת פולקי אז הייתי כותב שיר כזה.

מכיוון שיצרנו אז אלבומים שהיו עם 20 דקות בצד, היו צריכים להיות לזה התחלה, אמצע וסוף. המבנה של הדברים האלה תמיד היה חשוב לי. לאלבום הייתה קלילות מאוד אנגלית. אחת הבעיות באלבום היא שאף אחד לא לימד אותי מעולם על סולמות מוזיקליים. שרתי בסולמות שממש לא היו נוחים לי. אני לא יודע אם הנגנים היו חביבים מדי מכדי לספר לי, אבל זו הסיבה שחלק מהשירה בשירים מביכה לטעמי".

התקליט יצא במאי 1973 עם עטיפה מפוארת, מאת האמנית הגרמנית, סולמית' וולפינג, שסינפילד נתקבל בעבודתה לראשונה כשהיה עם קרימזון בסיבוב הופעות ראשון בארה"ב בשנת 1969. בתחילה היא סירבה לתת לסינפילד אישור להשתמש בציוריה אך לאחר שהוא שלח לה מכתב בכתב יד המכיל את מילות האלבום, היא הסכימה.

סינפילד: "העבודה על STILL הייתה כנראה הקשה ביותר בחיי. אני לא יכול להדגיש עד כמה קשה הייתה ההקלטה של האלבום. ולמרות שהייתה בו שמחה, ברוב המקרים הכל היה עבודה קשה. מגיע שלב שבו אתה חושב 'תודה לאל שזה נגמר!'...".

ואחר כך הוא חבר לגרג לייק בלהקת EMERSON LAKE AND PALMER וכתב להם כמה מהמילים היפות ביותר שלהם, כולל הלהיט I BELIEVE IN FATHER CHRISTMAS.

הטוויסט האמיתי בעלילה, זה שיגרום לכם לשפשף את העיניים, קרה בשנים המאוחרות יותר. האיש שכתב על מלכים ארגמניים ושדים סכיזופרניים, הפך למכונת להיטי פופ משומנת. תאמינו או לא, סינפילד כתב את המילים לשיר THINK TWICE של סלין דיון ואפילו כתב שירים ללהקת BUCKS FIZZ שניצחה באירוויזיון עם שיר אחר. המעבר הזה, מאבי הפרוג המורכב והאפל ללב המיינסטרים המתקתק, הוא אולי הבדיחה הכי טובה של סינפילד על חשבון תעשיית המוזיקה.

סינפילד מת בנובמבר 2024.

ב-27 בדצמבר בשנת 1952 נולד דייויד נופפלר. הוא ואחיו הגדול, מארק, יקימו בהמשך את להקת דייר סטרייטס. דייויד לא הצליח ליהנות מפירות ההצלחה של הלהקה... בואו לקרוא את מה שקרה...

להקת דייר סטרייטס ידעה הצלחה אמנותית נפלאה בסוף שנות השבעים. שני תקליטיה הראשונים הציגו להקה בתנופה, עם צליל שורשי והמון מעוף. מנהיג הלהקה היה מארק נופפלר, שגם כתב את שיריה והשפריץ צלילי גיטרה מיוחדים. לצידו היו אחיו הצעיר, דייויד נופפלר, שניגן בגיטרת קצב. בבס היה זה ג'ון אילזלי ובתופים הלם פיק ווית'רס.

אבל אחרי שני תקליטים לא פסק הלחץ ובשנת 1980 חשו חברי הלהקה את את הלהט שלו שנשף בעורפם. פה ניצב אזור הסכנה שהיה החייץ בין הצד היוצר (הלהקה) לצד השיווק (חברת התקליטים). הסדקים החלו להיפער בתוך הלהקה, כשהשבר הגדול נוצר בין שני האחים הגיטריסטים לבית נופפלר. כשהגיעו ארבעת החברים לחדר החזרות, כדי להתחיל לעבוד על התקליט השלישי, היה ברור כי המצב עדין ורעוע. דייויד נופפלר בדיוק התאושש אז ממחלה. לג'ון אילזלי הבסיסט היו בעיות בחיים האישיים שהיה עליו לפתור. מארק נופפלר, שכולם הסתכלו עליו כעל משיח הלהקה, שיגע את כולם והיחיד שנראה אז יציב היה המתופף, פיק ווית'רס.

דייב נופפלר: "אחרי צאת התקליט השני שלנו, COMMUNIQUE, חשתי רחוק מסיפוק ועונג. כל הגישה השתנתה ולרעה. אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ולעשות מוזיקה כמו שעשינו פעם. רציתי לחוש שוב כמו הילד שרכב בקרוסלה, בגן השעשועים, והמוזיקה שהושמעה ברקע התמזגה בחוויה הסיבובית הנפלאה ההיא שפתחה את הדמיון. ניסיתי לשכנע את מארק לכתוב לאלבום הזה, בשביל לקבל את האווירה הזו, אך הוא כבר היה במקום אחר".

ביוני 1980 החלה הלהקה להקליט את תקליטה השלישי, שייקרא MAKING MOVIES, למרות שאז עדיין חשבו לקרוא לו בשם TUNNEL OF LOVE. האולפן היה מוכן. החשמל חזר לזרום באוויר, כשלפתע נכנס לחדר הפסנתרן רוי ביטן, שניגן אז עבור ברוס ספרינגסטין. ביטן התיישב מול הפסנתר והחל לנגן את צלילי הפתיחה, שהממו את כל הנוכחים. משם הוקלטו כל ערוצי הבסיס לשירי התקליט. נראה היה כי ארבעת המופלאים עולים שוב על הגל. הגיע יולי ו...

מכאן הדעות שונות בנוגע למה שקרה. מארק טען כי דייויד לא הצליח לנגן את מה שנדרש ממנו ולכן החליט לפטר אותו. אילזלי הבסיסט זכר כי פרצה מריבה בין השניים בעת הקלטת השיר 'רומיאו וג'ולייט'. מארק, שראה את דייויד נאבק בנגינת תפקיד גיטרה, קרא לו מחדר הבקרה דרך המיקרופון. קולו עבר משם לאוזניות של דייויד והמילים שהאח הצעיר והמתוסכל שמע היו של אחיו הבכור שמצווה עליו לחזור לבית המלון ולהתאמן שם על מה שצריך. דייויד עשה כפי שנתבקש ויצא מהמקום. למחרת חודשו ההקלטות, כשמיד היה ברור כי הוא לא התאמן על מה שהיה צריך. מריבה פרצה בין השניים. דייויד קילל את מארק ושני האחים עזבו בנפרד ובכעס את האולפן. מארק דרש התנצלות ודייויד סירב לתת לו אותה. לבסוף הגיע דייב לג'ון אילזלי, כדי שייעץ לו מה לעשות. ג'ון יעץ לו ללכת הביתה.

דייויד לא עשה כך ובפגישה שנערכה לאחר מכן, על עיצוב העטיפה, נכחו ארבעת חברי הלהקה, כשמארק הודיע מיד שאינו מוכן לדון בסוגיה עם אחיו, שאינו מוכן להתנצל בפניו. ולאחר מכן יצא משם. אז דייויד הבין את המצב והלך להתנצל. לאחר מכן בא בחזרה לשאר חברי הלהקה והודיע להם בכאב כי מארק טוען שההתנצלות לא מספיק טובה.

דייויד: "החלטתי להמשיך ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. בזמן הפסקה בהקלטות אמרתי לעוזר טכנאי ההקלטה שברצוני לנסות משהו, מבחינת צליל הגיטרה שלי. התחלתי לעשות את הניסוי שלי, כשלפתע נכנס מארק לחדר הבקרה, לחץ על כפתור האינטרקום ואמר לי שכל מה שאני עושה לא בסדר. אז השבתי לו שאני לא מנסה לנגן כרגע את התפקיד שנדרש ממני לשיר. אבל הוא המשיך לשגע אותי ולחץ על כפתור האינטרקום כל שבע שניות כדי להמשיך ולנדנד לי שאני לא בסדר. זה היה בזמן הפסקה מההקלטות. כל מה שרציתי זה קצת זמן לעצמי. זמן של שקט. השבתי למארק שייקח הפסקה, כי ראיתי שהוא נמצא בהיפר חסר שליטה.

ראיתי אותו כבעיה של הלהקה והוא ראה אותי בדיוק כך. מארק יצא בזעם מהאולפן וביטל את ההקלטה גם ליום שלמחרת. ושוב הוא דרש ממני התנצלות. זה כבר היה מוגזם מבחינתי'. דייויד עזב את הלהקה וטס בחזרה לאנגליה. התהילה והלחץ גרמו לקרע בין השניים. דייר סטרייטס הפכה לשלישיה.

ג'ון אילזלי: "זה נדיר מאד ששני אחים, שהם גם גיטריסטים, יסתדרו בלהקה אחת. בייחוד כששניהם רוצים להיות מוזיקאים וגם כותבי שירים. בכל אופן, החלטנו להמשיך בלעדיו". השינוי בהרכב הלהקה גרם גם ליחסים בין חבריה הנותרים להשתנות. דייר סטרייטס הפכה להיות להקתו של מארק נופפלר. אילזלי וגם וית'רס קיבלו זאת בזמנו, אך דייויד לא יכל לשאת זאת, כפי שסיפר: "כשאמרתי למארק, במריבה האולפנית האחרונה, שייצא להפסקה, בא אליי מנהל הלהקה ואמר לי שאני לא יכול לדבר כך למפיק הלהקה, בתור אחד שהוא רק מוזיקאי. אז הבנתי איפה אני נמצא בלהקה וזה לא התאים לי".

עזיבתו של דייויד הרגיעה את האווירה וההקלטות נמשכו באווירה שקטה יותר. סיד מגיניס, שעבד אז עם פיטר גבריאל וקארלי סימון, בא לנגן גיטרת קצב במקומו של דייויד. כשיצא האלבום השלישי, כבר הייתה זו להקה שונה. לא עוד המוזיקה השורשית עם הנטייה לנגן באיטיות. ההפקה הפכה עדכנית יותר ועמוסה. היה זה הצליל הנכון בזמן הנכון. ואפילו יש מיני יצירה בקטע הפותח, TUNNEL OF LOVE, שאנשים רבים לא ציפו אז שתצא כמותה מבית היוצר של להקה שנשמעה כמו ג'יי ג'יי קייל, רק עם יותר חשמל. אבל המציאות הייתה ברורה - אין עכשיו להקה ממשית, אלא הפקה. סיבוב הופעות בארה"ב נראה באופק ולחץ חדש החל לבעבע. מגיניס לא בא בחשבון כי דרש סכום גבוה מדי, לדעת הנהלת דייר סטרייטס, עבור שירותיו. היה ברור דבר נוסף, שהפעם חייבים להוסיף קלידן להופעות. או אפילו שניים. ימי המושלים בסווינג נראו כדבר שנמצא אי שם הרחק מאחור.

ב-27 בדצמבר בשנת 2008 מת דלייני בראמלט, שהיה הצד הגברי בצמד המוזיקלי המדליק והסוחף, דלייני ובוני. סיבת מותו בגיל 69 - סיבוך במהלך ניתוח בכיס המרה.

בסוף שנות השישים היו הוא ואשתו (בוני לין אופארל) היו צמד מוזיקלי כה חזק שמשכו אליהם את קצפת המוזיקאים הגדולים, ביניהם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון. בתקופה הזו שיכנע בראמלט את קלפטון לצאת לקריירת סולו ולהשתמש בקולו לשיר, כי אחרת אלוהים ייקח לו את מתנת האל הזו. קלפטון הקשיב ונענה לאתגר. כך הרווחנו את אריק קלפטון הזמר.

אז מי זה הצמד הזה שג'ורג' האריסון ניסה להחתים בחברת אפל של הביטלס ואריק קלפטון הזיל עליהם ריר? קלפטון למלודי מייקר: "דלייני ובוני הם זוג נשוי עם שני ילדים. הלהקה שמנגנת איתם מורכבת מאנשים שמכירים זה את זה כמעט כל חייהם כשגדלו בצד הדרומי. הם ממש נהנים לנגן ביחד והאווירה הזו עוברת מהם אל הקהל. אנשים ששומעים אותם בפעם הראשונה חושבים שמדובר באמנים שחורים. כאמנים לבנים, הם מקובלים מאד בקרב קהילות שחורות באמריקה. פגשתי אותם בפעם הראשונה כשהייתי באמריקה עם CREAM. חזרתי משם לאנגליה ולא חשבתי עליהם הרבה. לפתע שמעתי שג'ורג' מחזר אחריהם. אז ביקשנו מהם להיות אמני החימום בסיבוב ההופעות האמריקני של להקתי, BLIND FAITH. דלייני ובוני הם אנשים יפים. התארחתי בביתם באמריקה והם יתגוררו בביתי כשיגיעו לאנגליה".

דלייני גדל במיסיסיפי והחל לנגן בגיטרה בגיל שמונה. לאחר שלוש שנים בחיל הים, הוא החל לעבוד כנגן בברים בצמד בשם THE SHINDOGS. בזמן הזה הוא פגש צמד אחר שאחת ממנו הייתה בוני לין, שהגיעה מסיינט לואיס. היא עבדה עם אמנים כמו אייק וטינה טרנר ואלברט קינג. השניים התאהבו והתחתנו. בסוף שנת 1968 הייתה להם להקה קבועה שליוותה אותם והם קיבלו ביקורות נלהבות ממוזיקאים ומהקהל. בתופים היה זה ג'ים קלטנר שלצידו עמד הבסיסט קארל ריידל. באורגן ניגן בובי וויטלוק, בפסנתר היה זה ליאון ראסל ובסקסופון נשפו בובי קיז וג'ים פרייס. הגיטריסט היה ג'רי מגי - והנה נוסף להם חבר חדש (קלפטון) שהזניק את הקריירה שלהם למעלה, אך לזמן קצר יחסית כי ימשיך משם הלאה, כשהוא לוקח את הנגנים מאותו הרכב ומקים את דרק והדומינוס.

בני הזוג בראמלט נפרדו ב-1973, וגם הלהקה שלהם התפרקה. שניהם המשיכו להקליט בנפרד, אם כי ההצלחות שלהם מעולם לא תאמו את מה שהם השיגו יחד.

אבל כשקראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הקלידן-זמר, בובי ויטלוק, שניגן עם דלייני ובוני וגם עם דרק והדומינוס, גיליתי צדדים פחות מחמיאים על דלייני: "דלייני היה שיכור לעתים קרובות והעלה דרישות בלתי סבירות, ובוני הייתה מטורפת רוב הזמן. אני יכול להגיד לכם שכשהחרא של שני אלו פגע במאוורר, כולם נפגעו. זה הלך לכל מקום. לא היה דבר כזה שיחה קטנה איתם. ממש לא! זו הייתה מלחמה כוללת לפעמים בין שני אלו כשאני ביניהם, דלייני צועק על בוני ובוני בוכה על הכתף שלי. הכל הגיע לדלייני ובוני מבלי שהם יצטרכו ללכת להביא את זה - הכסף, ההצלחה וכל האנשים הנחוצים להגשמת החלום שלהם. אבל הם היו משתמשים ומתעללים באותם אנשים שנכנסו לחייהם והיו אמורים להיות בני בריתם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים