רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

הציטוט היומי: "הפסנתר הטוב ביותר שניגנתי בו היה מדגם BOSENDORFER IMPERIAL. זה האהוב עליי ביותר. השתמשתי בו בהקלטת התקליט TUMBLEWEED CONNECTION" (אלטון ג'ון בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

כשאיגלס ממריאים בפעם הראשונה. ב-1 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת איגלס. נכון, מלון קליפורניה עוד לא החל להיבנות אך זו בהחלט פתיחה מקסימה לקריירה משמעותית.

הסצנה הלוהטת של הוליווד בתחילת הסבנטיז רחשה וגעשה. מאחורי כל דלפק שם במכולת, מאחורי כל הגה של מונית או מאחורי גיטרה מאובקת במסדרון אפלולי, הסתתר פוטנציאל לכוכב רוק היסטרי. האזור ההוא היה מגנט לכישרונות צעירים ורעבים, אך רבים מהם נותרו מתוסכלים, מנגנים קאברים בפאבים אפופי עשן או מלווים אמנים אחרים שקטפו את התהילה והותירו אותם הרחק מאור הזרקורים. אבל אז, ארבעה כאלה, מוזיקאים מחוננים עם קורות חיים מרשימים כנגני ליווי, החליטו שנמאס להם להיות כינור שני. הם חברו יחדיו, והניצוץ שנוצר הצית סאונד חדש, ייחודי וממכר, שהפך אותם באופן כמעט מיידי לשם החם ביותר בסביבה.

ולהקה זו, ששינתה את כללי המשחק, היא כמובן איגלס (בלי ה' הידיעה בתחילת השם...), והיא נולדה רשמית בהוליווד התוססת בשנת 1972. ארבעת המייסדים היו בדיוק מאותה חבורה עצומה של כישרונות שחיפשו את הפריצה הגדולה, והפעם, המזל בהחלט האיר להם פנים, ובגדול. בואו תכירו את גלן פריי, הגיטריסט הכריזמטי מדטרויט עם החיוך הכובש; ברני לידון, המולטי-אינסטרומנטליסט המופנם, אשף גיטרת הקצב, הבנג'ו והמנדולינה עם שורשים עמוקים בבלוגראס ורזומה בלהקת אחים בוריטו המעופפים; רנדי מייזנר, הבסיסט השקט אך בעל קול טנור צלול כבדולח שהגיע מנברסקה והספיק להיבעט החוצה מלהקת POCO; ודון הנלי, המתופף מטקסס בעל קול הזהב המחוספס. כולם טעמו הצלחות נקודתיות, אך התהילה הגדולה חמקה מהם.

הזרז לשינוי היה חברם המשותף, ג'קסון בראון, שהיה בעצמו על סף הפיכה לאייקון רוק אמריקאי (והוא אכן הפך לכזה בהמשך). בראון, שזיהה את הפוטנציאל העצום, הציע לארבעה לאחד כוחות ולהפוך ללהקת הליווי החדשה של רונסטאדט. ואכן, הם החלו לנגן עימה, אך כבר אחרי סשן חזרות אחד בביתה של לינדה, היה ברור לכולם, ובמיוחד לארבעה עצמם, שהכימיה ביניהם חזקה מדי והצליל שהם יוצרים הוא משהו מיוחד במינו – טוב מכדי להישאר ברקע.

אז בפברואר 1972 ההחלטה נפלה: הלהקה הוקמה רשמית. לידון, חובב תרבות אינדיאנית וספרים של קרלוס קסטנדה, הוא שהציע את השם הנצחי - איגלס (עייטים, ולא נשרים כפי שרבים נוהגים לתרגם בטעות, אם כי הוויכוח הסמנטי הזה ממשיך לרחוש עד היום!). בלי לחשוב פעמיים, הם ארזו את הגיטרות, החלומות והאמביציה וטסו ל... לונדון הקרירה. היעד היה אולפני אולימפיק, שם המתין להם המפיק גלין ג'ונס, האיש שכבר הטביע את חותמו על סאונד של ענקי רוק. ג'ונס, שניחן באוזן של טכנאי-על וניסיון עם גדולי הדור, זיהה מיד שהנשק הסודי של הרביעייה הוא לא הדיסטורשן, אלא ההרמוניות הקוליות העשירות שלהם. הוא אילץ אותם להוריד את הווליום של המגברים, להתמקד בשילוב הקולות הייחודי בין ארבעתם, ויצר סאונד צלול. עד היום, העושר ההפקתי מכה בי מיד. כל פריטה על גיטרה אקוסטית מופרדת היטב, והקולות יושבים במיקס בצורה מושלמת שמרגישה כאילו הלהקה מנגנת אצלי בסלון. פשוט תקשיבו לשיר TRAIN LEAVES HERE THIS MORNING - זה יופי טהור!

לונדון של אותם ימים סבלה מהפסקות חשמל יזומות תכופות כתוצאה משביתות כורים, ולכן, כדי שהקסם לא יופרע, הובא לאולפן גנרטור ענק ומאולתר. ארבעת החברים חלקו דירה לונדונית קטנטנה וצפופה, ושגרת הקלטות-שינה-שתייה (ואולי עוד קצת שתייה, עם עשב לעשן) נמשכה כשלושה שבועות אינטנסיביים ופוריים. האירוניה ההיסטורית היא שבעוד שלהקות רוק אנגליות רבות חלמו להקליט בארצות הברית כדי ללכוד את ה"אמריקן דרים סאונד", חברינו דווקא נהרו ללונדון בשנת 1972 כדי להשיג את הסאונד הבריטי המלוטש והמהודק שכל כך אהבו.

אז בתקליט הבכורה הזה, שנושא את שם הלהקה, אפשר לשמוע קשת רחבה של השפעות: קאנטרי מסורתי, פולק מלודי, רוק'נ'רול קלאסי ונגיעות של בלוז. אך מעל לכל אלו, ריחפה רוח של מקוריות. הקלף החזק ביותר של הלהקה, זה שילווה אותה לאורך כל הקריירה המפוארת שלה, היה ההרמוניות הווקאליות המושלמות. כל אחד מארבעת החברים היה סולן מצוין בפני עצמו, אך כשהם שילבו את קולותיהם יחד – התוצאה הייתה לא פחות מיהלום, סימן היכר שהפך אותם לחברי אחת הלהקות האהובות והמצליחות בכל הזמנים.

הפצצה הראשונה ששוגרה מהתקליט הזה והרעידה את גלי האתר הייתה השיר TAKE IT EASY והסיפור מאחוריו הוא כזה: ג'קסון בראון, שגר אז דלת ליד גלן פריי בשכונת ECHO PARK הבוהמיינית, התחיל לכתוב אותו עבור תקליט סולו משלו, אך נתקע באמצע עם בית חסר. פריי, שחיפש נואשות חומרים ללהקה הטרייה, שמע את הסקיצה, התאהב מיד, והציע לבראון להשלים את השיר יחד, כשהוא מוסיף את השורה על הבחורה ברכב הפורד שמאטה כדי להעיף בו מבט בווינסלואו, אריזונה (בעיירה זו, אגב, ניצב כיום בגאווה פסל וציור קיר ענק שמנציחים את הרגע המכונן הזה בשיר). השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. השיר הפך להמנון מיידי ולחלק בלתי נפרד מהפסקול של התרבות האמריקאית.

הלהיט השני שצמח מהתקליט, WITCHY WOMAN, הציג צד אפל, מיסטי ורוקי יותר. הלחן המהפנט נרקח על ידי ברני לידון, ואילו את המילים, שמתארות נשים פאם-פאטאל מסתוריות ומפתות בחייו של הכותב, שרבט דון הנלי בעודו שוכב במיטתו חולה וקודח מחום בדירתו בלוס אנג'לס. זהו גם השיר הראשון בו הנלי לקח את עמדת הסולן הראשי והצמרמורת מובטחת בכל האזנה, גם היום.

הסינגל השלישי, PEACEFUL EASY FEELING הרומנטי והנינוח, נכתב בכלל בשנת 1969 על ידי מוזיקאי כמעט אלמוני מסן דייגו בשם ג'ק טמפקין. סיפור לידתו של השיר הוא עוד אנקדוטה משעשעת: לילה אחד, אחרי הופעה קטנה במועדון נידח, טמפקין ניסה את מזלו עם המלצרית שעבדה במקום, אך היא, איך לומר בעדינות, לא ממש התלהבה מהחיזורים ונעלמה כלעומת שבאה. טמפקין מצא את עצמו תקוע במועדון השומם, ללא אפשרות להגיע הביתה, והחל לפרוט בגיטרה שלו על רצפת המקום כדי להפיג את השעמום והאכזבה הקלה. כך, מתוך רגע של תסכול רומנטי קטן ובדידות לילית, נולד הלחן המתוק והמרגש הזה. טמפקין המשיך לעבוד על השיר בשלבים, עד שבשנת 1972 פגש בלוס אנג'לס את גלן פריי. טמפקין השמיע לו את השיר, פריי נדלק מיד וביקש רשות לעבד אותו עם להקתו החדשה. השיר הפך ללהיט ענק והוכיח שלפעמים גם מאכזבות קטנות יכולות להצמיח יופי גדול.

ונקודת אור מרכזית כאן לטעמי היא גם השיר EARLYBIRD. אני פשוט אוהב את השיר הזה. זה פשוט עוד רוקר קאנטרי עם תפקיד בנג'ו מקסים של ברני לידון וסולואים מגניבים של גיטרה. נראה שאני אוהב את זה כי זה לגמרי לא שגרתי לשמוע בנג'ו בקומפוזיציית רוק כל כך ישירה. אגב, המפיק גלין ג'ונס ממש לא רצה את השיר הזה בתקליט, אבל איש חברת התקליטים שהחתים את הלהקה, דיוויד גפן, התעקש שהוא ייכנס. אני יכול לדמיין בראשי את הוויכוח שהיה שם.

עיתוני המוזיקה של התקופה לא נותרו אדישים. מגזין הרוק CIRCUS פרסם בספטמבר 1972 ביקורת נלהבת: "איגלס מציגים קטעי קאנטרי חמים ואף עוקצניים, עם ניחוחות של להקת POCO בשילוב עם להקת האחים בוריטו. גיטרת הפדאל-סטיל האופיינית לז'אנר נעטה הצידה לטובת גיטרה חשמלית נושכת יותר. לפי מה שנשמע לנו פה – מדובר בלהקה שתצליח בענק, ובצדק!". מגזין הרוק HIGH FIDELITY הוסיף באותו חודש: "הלהקה הזו מורכבת מארבעה חברים שיודעים לשיר היטב, וזה ניכר. באופן טבעי, יש פה הרמוניות ווקאליות טובות מאוד. אם הלהקה תצליח להמשיך ולהפיק שירים מלהיבים יותר באותה רמה – אין ספק שהם ימריאו מעלה, גבוה מאוד".

ומה נכתב ברולינג סטון? (ואין לי צל של ספק שחברי הלהקה מיהרו לקרוא את הביקורת על התקליט שלהם במגזין המשפיע הזה אז): "השיר TAKE IT EASY הוא פשוט סינגל הרוק בעל הסאונד הטוב ביותר שיצא עד כה השנה. כבר בהאזנה הראשונה אפשר להבחין שיש בו הכל: קצב לריקודים, מנגינה קליטה ומתפתלת, מילים חכמות וחיוביות, עיבוד עוצמתי והולך המשלב גיטרה חשמלית ובנג'ו, ושירה חדה, עם הרמוניה תוססת של ארבעה קולות בדיוק ברגעים הנכונים לאפקט דרמטי מרבי. כדובדבן שבקצפת, השיר נכתב במשותף על ידי ג'קסון בראון וחבר האיגלס גלן פריי, שהשירה שלו בתקליט נופלת איפשהו בין בראון לריק נלסון.

עכשיו האלבום כאן, והוא טוב להפליא. מסתבר שאיגלס הם ארבעה יוצאי אסכולת הרוק הכפרי של לוס אנג'לס, והם מציגים לטובה את הרקע המכובד שלהם: פוקו, להקת הסטון קניון של ריק נלסון, האחים בוריטו המעופפים, דילארד וקלארק, ועוד כמה מלהקות הגיבוי המרשימות תמיד של לינדה רונסטאדט, אם למנות את הבולטות שבהן. ישנו עוד שיר של ג'קסון בראון, NIGHTINGALE, באלבום, והוא כמעט טוב באותה מידה כמו TAKE IT EASY. כך גם PEACEFUL EASY FEELING, שיר אהבה מהפנט מאת יוצר אלמוני בשם ג'ק טמפצ'ין (שכפי ששמענו, יוציא בסופו של דבר אלבום משלו) המובחן במילים קולנועיות להפליא: "אני אוהב את הדרך בה העגילים הנוצצים שלך מונחים / על עורך הכל כך שחום. / הייתי רוצה לישון איתך במדבר הלילה / עם מיליון כוכבים מסביב...". לשיר יש ביצוע קולי חמים ואינטנסיבי של גלן פריי, וההרמוניות הצלולות של חברי איגלס מרחפות סביב קצוותיו. אפילו הגיטרות הן פלא של יופי - הגיטרות של פריי וברני לידון נשמעות מוארות ורכות ממש כמו השירה.

השלושה האלה הם נקודות השיא המוחלטות - הם יעמדו בגאווה ממש לצד ההקלטות הטובות ביותר של הבירדס, בופאלו ספרינגפילד, האחים בוריטו, ושאר הלהקות המובילות של לוס אנג'לס. לא התחלה רעה בכלל ללהקה חדשה לגמרי. אבל, למרבה ההפתעה, זה לא הכל. בכל אחת משבע הרצועות הנותרות יש משהו שראוי להמליץ עליו. גם אם MOST OF US ARE SAD ו-CHUG ALL NIGHT של פריי, TRYIN של מנדי מייזנר, ו-TRAIN LEAVES HERE THIS MORNING שנכתב על ידי לידון ועמיתו לשעבר ג'ין קלארק, אינם יוצאי דופן כמו השלושה שהוזכרו קודם, הם ממש לא משתרכים הרבה מאחור. TRYIN ו-CHUG ALL NIGHT אינם שירים אדירים בפני עצמם, אבל איגלס משתמשים בהם כמסגרות לתלות עליהן את קטעי הרוק שלהם, והנפיצות המבוקרת של הביצועים הופכת אותם לבין השירים המלהיבים ביותר כאן. גיטרת הקצב הנוהמת של גלן פריי מופיעה בשניים אלה, כפי שהיא ב-NIGHTINGALE; שווה לשים אליה לב במיוחד.

הרצועות היחידות שלא נגעו בי בפעם הראשונה או השנייה ששמעתי אותן היו TAKE THE DEVIL או WITCHY WOMAN או EARLYBIRD. האחרון, שיר של לידון ומייזנר, הוא לא יותר מתירוץ להשוויץ במשך כמה דקות בנגינת בנג'ו של לידון וגיטרה אקוסטית. השניים האחרים הם שירים מהירים למדי ומלאי אווירה שבהם לנגינה ולשירה יש הרבה יותר מה להציע מהחומר עצמו. אולם, אפילו אלה מתחילים לגדול עליי עכשיו, אולי חלקית בגלל הזוהר המשתקף מהמוזיקה שלצידם. אבל אני עדיין ממשיך לחזור לשיר שאיתו התחלתי. בכל פעם שאני מאזין ל-TAKE IT EASY, הוא חושף בפניי הנאות חדשות. הנרטיב הדחוס בבית השני, המלא בחדות האופיינית לג'קסון בראון, הוא נקודת העניין המיוחדת שלי כרגע: "עומד בפינה בווינסלו, אריזונה, איזה מראה יפה לראות / זו בחורה, אלוהים, בטנדר פורד, מאטה כדי להעיף בי מבט / אז קדימה, מותק, אל תגידי אולי, אני חייב לדעת אם האהבה המתוקה שלך תציל אותי / אנחנו עשויים להפסיד או עשויים לנצח, אבל לעולם לא נהיה כאן שוב / אז תפתחי, אני מטפס פנימה, קחי את זה בקלות". שאר השירים - וחלק מרכזי מהאלבום - טובים כמו השורות הללו. אז קנו את האלבום, ללא ספק. וקנו גם את הסינגל - יש לו צד שלא מופיע באלבום המלא (הקטע GET YOU IN THE MOOD - נ.ר). האלבום של איגלס נמצא ממש מאחורי התקליט של ג'קסון בראון כאלבום הבכורה הטוב ביותר השנה. ואפשר גם לשכנע אותי להסיר את המילה "בכורה" מההצהרה הזו".

עד כאן הביקורות... ואכן, עם שני קטעי פתיחה קטלניים כמו TAKE IT EASY ו-WITCHY WOMAN, התקליט הזה פשוט לא יכול היה שלא להצליח. הוא הניח את היסודות לאימפריה מוזיקלית. התקליט השני שהוציאו החבר'ה, DESPERADO בשנת 1973, כבר היה תקליט קונספט מופתי שלקח את המערב הפרוע כמוטיב מרכזי. באותם ימים תמימים יחסית של 1972, חברי איגלס הצעירים עוד לא דמיינו את שורות הקוקאין הארוכות שיעברו בנחיריים שלהם בשנים הבאות, או על מלון שאפשר להיכנס אליו אך משום מה לעולם אי אפשר לצאת ממנו (ורצוי שיהיו שם גם כמה גרופיות, צעירות מדי כמובן). או כפי שהם עצמם שרו באחד מלהיטיהם הגדולים – הם באמת לקחו את זה עד הקצה, TAKE IT TO THE LIMIT.

אבל כל המסע המטורף הזה, כל אגדת הרוק הזו, כל ההצלחה הפנומנלית והדרמות הבלתי נגמרות – הכל התחיל שם, ב-1 ביוני 1972, עם תקליט בכורה אחד צנוע ומקסים ששינה את חייהם ואת פני המוזיקה הפופולרית לנצח. מכאן, הכל באמת התחיל - עם עטיפה שצולמה בפארק הלאומי עץ יהושע. אבל... וזה אבל גדול - רוב השירים פה לא נשארים בזיכרון אחרי האזנה אחת. לוקח זמן עד שהם נכנסים פנימה (חוץ מ-TAKE IT EASY ו-WITCHY WOMAN המיידיים). כל עוד זה מתנגן ברקע, זה מהנה למדי ומספק לנו מוזיקת רקע מצוינת. אם ברצונכם למצוא משמעות אמיתית בתקליט הזה - האזנה אחת לא תספיק לכם, כנראה. לי בהחלט לקחו כמה וכמה האזנות כדי להבין מה קורה פה. רק אז כל החלקים שפה באמת מתחברים. אז זה תקליט בכורה די מגניב, בכלל לא זול או קיטשי. אם אתם לא יכולים לסבול רוק קאנטרי, זו הבעיה שלכם בלבד. הדברים יהפכו לשונים בהרבה בהמשך עם להיטי ענק ויצירות מורכבות יותר, אבל נכון לאז, התקליט הזה הוא הקדמה טובה לאיגלס ואחד המפתחות המרכזיים להבנת ההצלחה הבלתי נתפסת שלהם.

הסטונס מציגים - תקליט הופעה שנוי במחלוקת. ב-1 ביוני בשנת 1982 חגג הגיטריסט רון ווד את יום הולדתו ה-34 עם צאת תקליט הופעה חיה חדש של להקתו, הרולינג סטונס, ושמו STILL LIFE. מה בדיוק הולך שם, עם הג'אגר ועם השלאגר?

הנה הם באים! הם חזרו להופיע שוב, והפעם מדובר בסיבוב ההופעות האמריקאי הענק והמדובר של שנת 1981. ורבים ציינו שזה כנראה הניסיון הגרוע ביותר של הסטונס להוציא תקליט הופעה חיה, וסביר מאוד להניח שזה באמת הניסיון הכי גרוע שלהם. אבל אם תשאלו אותי, הלהקה הזו מעולם לא הוציאה תחת ידיה תקליט הופעה שהוא באמת עלוב לחלוטין. לכן, זה בעצם לא עד כדי כך רע אלא פשוט מאכזב מאוד ביחס לסטנדרטים הגבוהים שהלהקה הציבה לעצמה לאורך השנים, במיוחד כשהוא מגיע מיד אחרי תקליט האולפן הנפלא שקדם לו.

עד שנת 1981, הרולינג סטונס כבר היו מותג-על, מוסד מוזיקלי מפואר. אבל במקום לנוח על זרי הדפנה (שכבר היו ענקיים), הם הסתערו על צפון אמריקה כאילו היו להקת טירונים רעבה, רק עם הרבה יותר ניסיון וגיטרות יקרות. התקליט TATTOO YOU, שהיה בעצמו יצירת מופת של תושייה יצירתית – הרי הוא הורכב ברובו מקטעים ישנים יותר, פנינים נשכחות ממגירות הארכיון שלהם שעברו מקצה שיפורים קוסמי – זכה להצלחה פנומנלית. בראש ובראשונה, כמובן, בזכות ההמנון הנצחי START ME UP, שיר עם ריף גיטרה כל כך ממכר ומחשמל שהוא יכול היה להניע טנק (ובמקור, אגב, זה התחיל בכלל כקטע עם ניחוח רגאיי בשם NEVER STOP).

וסיבוב ההופעות שליווה את TATTOO YOU היה חתיכת הפקה, ספקטקל בקנה מידה שכמוהו טרם נראה. אני מדבר על אצטדיונים מפוצצים עד אפס מקום, במות ענק צבעוניות ונועזות בעיצובו של האמן היפני המוכשר קזוהידה יאמאזאקי, שנודע בסגנונו הבהיר והכמעט קומיקסי, שהיה אחראי גם לעטיפה הבלתי נשכחת של התקליט הזה. הסגנון הוויזואלי הזה היווה סטייה מוחלטת מהדימויים האפלים והמחוספסים שאפיינו את סיבובי ההופעות הקודמים שלהם. זה היה מהפך ששיקף להקה שלא רק אימצה את עידן הסטדיום-רוק, אלא גם המציאה אותו מחדש בצלמה ובדמותה. מיק ג'אגר, למשל, לא הסתפק רק בבמה – הוא התעופף מעל הקהל על גבי במת הרמה הידראולית, מחזה שהפך לאחד הסמלים של הסיבוב.

וההחלטה להקליט ולהוציא תקליט הופעה חיה מסיבוב ההופעות הזה הייתה, איך לומר, NO BRAINER. הטור האמריקאי של 1981 שבר קופות, גרף לפי הערכות למעלה מ-50 מיליון דולר (סכום אסטרונומי לאותה תקופה) והוכיח אחת ולתמיד מי להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם (וסליחה לד זפלין, אבל אתם הייתם כבר מפורקים בשלב הזה). עם מומנטום בשמיים וסיבוב הופעות אירופאי מתוכנן לקיץ 1982, התקליט נועד בדיוק לרגע הזה: להמשיך את החגיגה, לנצל את ההצלחה עד תום ולעשות חשק מטורף למעריצים מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

אז הקטעים שנבחרו בקפידה להרכיב את התקליט הגיעו ממספר הופעות ברחבי ארצות הברית בנובמבר ודצמבר 1981, עם מיק ג'אגר בקול ובשואו הבלתי נגמר, קית' ריצ'רדס ורוני ווד בגיטרות הצורבות, ביל וויימן בצלילי הבס העמוקים והיציבים (תקשיבו - האיש הזה הוא בסיסט-על!), והמתופף האחד והיחיד וקר הרוח צ'ארלי ווטס, כשעל הבמה הצטרפו אליהם הפסנתרן הוותיק ועוזר הלהקה איאן "סטו" סטיוארט, האיש שהיה שם מההתחלה ונחשב בעיני רבים לאבן השישית, הקלידן המעולה איאן מקלייגן (שניגן גם עם ה-FACES לצד רוני ווד), והסקסופוניסט האנרגטי ארני ווטס. כל החבורה הזו התגבשה לכדי מכונת הופעות חיה משומנת, עוצמתית ומחשמלת.

אבל קודם כל, רוב השירים האיטיים מנוגנים כאן בקצב מהיר, ורוב השירים המהירים מקבלים טיפול של קצב מסחרר מדי. בחירת הקצב הזו יוצרת קודם כל את הרושם שהלהקה הסניפה חומר מעורר מדי ורק רצתה לסיים את ההופעה כמה שיותר מהר. זה מצחיק לשמוע את ג'אגר שר "אני לא ממהר - אני יכול לקחת את הזמן שלי ברגוע" (בשיר LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER) כשהשאר מסביבו ממהרים קדימה. ואפרופו ג'אגר - השירה שלו פה לא מהמשובחות. בואו נסתכל לאמת בעיניים, נראה שבאותו סיבוב הופעות היה לו הרבה יותר אכפת להבליט את האגן שלו עם מכנסי הספורט ההדוקים שהוא לבש מאשר להפגין את יכולות השירה שלו. על הבמה, מול הקהל, זה בטח מ-א-ד מלהיב, אבל לשמוע את זה בתקליט בבית? הממממ... ומעניין שדווקא בשיר START ME UP, העסק מנוגן בקצב הנכון ועם הגשת רוק אמיתית - כאילו הסטונס אומרים, אוקיי, עשינו פוזות על הבמה ועכשיו זה הזמן לתת לכם בעיטת סיום בישבן מהלהקה שהכי יודעת את העסק הזה. אבל.. אז בא SATISFACTION והורס את הכל עם מהירות נגינה שהורסת את כל החשמל של השיר המקורי. צר לי, הביצוע הזה לא מביא אותי לסיפוק. ג'אגר נשמע מתנשף לנוכח המהירות המטורפת של החבר'ה - שכנראה כבר ראו בעיניים שלהם את בית המלון יותר מאשר את הקהל שמולם.

אבל הבונוס הברור למעריצים בא בתקליט עם שני קאברים בדמות TWENTY FLIGHT ROCK של אדי קוקראן וגם GOING TO A GO GO, שהם סיפור אחר לגמרי. שמתם לב איך כמעט כל תקליט הופעה של הלהקה כולל לפחות שיר קאבר אחד או שניים שמעולם לא שוחררו רשמית באף תקליט אולפן? כן, זה מהלך שיווקי חכם נוסף מצידם של ג'אגר והחבר'ה.

ואחד ההיבטים המעניינים (ויש שיגידו, השנויים במחלוקת) ביצירת התקליט היה השימוש הנרחב יחסית בהקלטות נוספות באולפן שבוצעו במרץ ואפריל 1982. בעוד שתקליטי הופעה חיה עוברים כמעט תמיד ליטושים ועריכות פוסט-פרודקשן, זה עבר המתקה משמעותית באולפן, שתרמה רבות לצליל הנקי, המהודק והעוצמתי שלו. הגישה הזו, שהבטיחה מוצר ידידותי לרדיו, גררה גם ביקורות שטענו שהמניפולציה הזו החליקה קצת יותר מדי את הקצוות המחוספסים והבלתי צפויים שאפיינו את הסטונס בהופעה חיה אמיתית. איפה הימים של GET YER YA YAS OUT? ובכן, רשימת השירים, עשרה במספר (לא כולל קטע הפתיחה האינסטרומנטלי TAKE THE A TRAIN של דיוק אלינגטון וקטע הסיום המרגש, הביצוע של ג'ימי הנדריקס להמנון האמריקאי STAR SPANGLED BANNER - ומה זה שם ברקע? זיקוקי דינור?), הייתה למעשה סוג של תקציר מנהלים, אוסף רגעי שיא נבחרים, ולא תיעוד מלא של קונצרט שלם.

אז נכון, אולי השם STILL LIFE מדויק למוצר הזה יותר מ-STILL LIVE (וכפי שנוסף לשמו בעטיפה בסוגריים - קונצרט אמריקאי 1981) אולי לא תמיד זוכה לאותן תשבחות ממבקרים כמו יצירות מופת קודמות שלהם מהופעות חיות, כמו התקליט שהזכרתי GET YER YA-YA'S OUT (שנחשב בעיניי לאחד מתקליטי ההופעה החיה הטובים בכל הזמנים). אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם – זה עדיין מסמך חשוב ומרתק. הוא מביא את הרולינג סטונס ברגע נדיר של פופולריות שיא, מקצוענות מלוטשת ובגרות אמנותית, כשהם כובשים את נוף האצטדיונים האמריקאי ביד רמה, ומוכנים לעשות בדיוק את אותו הדבר באירופה. הוא מספר את הסיפור של להקה שכמעט שני עשורים אחרי שהתחילה את דרכה, עדיין ידעה לייצר היסטריה המונית ולספק חווית רוק'נ'רול אצטדיונים מהסוג שפשוט אין שניה לה. וזה, חברים, כבר הישג מטריף בפני עצמו!

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "אלבום ההופעה החי הרביעי של הרולינג סטונס, נפתח בגרסה פראית לחלוטין של UNDER MY THUMB. קית' ריצ'רדס מתחיל את זה, כשהוא מכה את הריף הרוצח כאילו הוא היה שוב בשנת 1965, בעוד צ'רלי ווטס לוקח את זה משם בלהט שווה. ומיק ג'אגר שר את המיזוגניה הבלתי מרוסנת של המילים כמו גבר שנוקם. ככל שמתקדם השיר, מונע על ידי נגיעות סימבוליות זריזות של ווטס ואיזשהו סולו מרהיב של קית' ורון ווד, התקוות שלך עולות. האם החבר'ה האלה עשו זאת סוף סוף? האם הם עשו תקליט רוק'נ'רול חי? למרבה הצער לא. כמובן, זו לא הפתעה גדולה שסטיל לייף לא עומד בקצב של התחלתו המבטיחה. סיבוב ההופעות של הסטונס ב-1981 מציע מופע רוק טוב עד נהדר.

וזה המופע שהתקליט הזה מנסה לשחזר. אתה מקבל עשרה שירים לפי הסדר שהם בוצעו. אתה מקבל את דפוסי הבמה של ג'אגר ("ברוכים הבאים, וירג'יניה! או "בסדר, שיקגו!"). כן, הכל שם אבל זה נשמע כמו סרט ללא מסך. קשה שלא להרגיש שחסר לך משהו במהלך התקלות הרפויות שעוברות על SATISFACTION, מכיוון שמאות בלונים הושלכו לקהל במהלך השיר הזה. ולא חסרות החמצות נוספות. אבל עדיין יש כאן רגעי שיא ועם זאת, על אף כל נקודות החוזק שלו, התקליט הוא המקבילה הצלילית לחולצת טריקו של הסטונס, הפריט הנחשק בסחורות סיבוב ההופעות. אבל אז מה? אנשים שזוכים לראות את הסטונס הרבה (מבקרי רוק, למשל), נוטים לשכוח שהרבה אנשים בכלל לא זוכים לראות אותם. הם הולכים לאהוב את התקליט הזה".

מסיבת יום ההולדת שהסתיימה בטרגדיה! ב-1 ביוני בשנת 1933 נולדה הזמרת גילי סמית', מלהקת גונג. ביום זה, בשנת 1973, נערכה מסיבה לכבודה.זו המסיבה שהסתיימה בטרגדיה: כל הסודות מאחורי נפילתו של רוברט וויאט!

כן, זה היה הלילה שזעזע את עולם הרוק המתקדם והותיר צלקת שלא תגליד. בראשון ביוני 1933 נולדה גילי סמית', הקול האוורירי והייחודי, הידועה גם כ"הלוחשת החללית" של להקת גונג, חלוצי הספייס-רוק הפסיכדלי. ובדיוק ארבעים שנה לאחר מכן, בראשון ביוני 1973, התאספו כוכבי הרוק הגדולים של התקופה בלונדון לחגוג לה יום הולדת. איש לא שיער שהחגיגה הזו תהפוך לדרמה מצמררת שתשנה לעד את חייו של רוברט וויאט, המתופף של להקת סופט מאשין, ותשאיר אותו נכה. אז מה באמת קרה שם באותו לילה גורלי? קבלו את הסיפור המלא, בלי צנזורה!

השעה הייתה מאוחרת, הירח של יוני האיר במלואו, והדירה בקומה השלישית ב-MAIDA VALE האופנתית של לונדון כבר המה אדם. דייויד אלן, בעלה של סמית' ומנהיג להקת גונג בכבודו ובעצמו, תיאר שנים מאוחר יותר בספרו האוטוביוגרפי את שהתרחש; רשימת האורחים הייתה לא פחות ממדהימה: רוברט וויאט עצמו, כמובן, קווין איירס גם היה שם, ניק טרנר מהוקווינד הגיע עם הסקסופון המהפנט שלו, המולטי-אינסטרומנטליסט הצעיר והמבטיח מייק אולדפילד, המתופף פיפ פייל שגם הוא היה חלק מסצנת קנטרברי התוססת, הסקסופוניסט האוונגרדי לול קוקסהיל, ואפילו אורח מיוחד במינו – קית' ריצ'רדס, הגיטריסט הפרוע של להקה קטנה ושמה הרולינג סטונס. אתם קולטים את כמות הכישרון והאגו בחדר אחד? דייויד אלן טען שגם דייויד בואי נכח במקורם - אבל בדקתי וגיליתי שבאותו ערב הוא הופיע בבראדפורד במערב יורקשייר. וכשהמרחק בין מקום ההופעה של בואי למקום המסיבה של גילי סמית' הוא כשלוש שעות נסיעה - נראה לי שאיש הגונג כנראה התבלבל פה.

דייויד אלן מספר: "המסיבה הלכה והתעצמה ככל שהזמן תיקתק קדימה. ואז קית' ריצ'רדס הגיע. ראיתי אותו נכנס ומסביבו כל אנשיו ודמיינתי אנרגיה שלילית מסביבו. כמו כנפי עטלף שעוטפים אותו". בעיניו זו הייתה תחושה מבשרת רעות באוויר. "הלכתי למטבח, מצאתי שם כסא לשבת עליו ונהניתי משיחה ועישון חשיש עם עיתונאי שגם היה חבר שלי. לפתע שמעתי צרחה איומה ומקפיאה. זה היה קול של אישה שצרחה, 'רוברט נפל מהחלון!'. שקט מקפיא השתרר בדירה". דרמה בשידור חי!

אלן המשיך: "אחרי זה פרצה מהומה כשאורחים רבים רצים במדרגות למטה וקולות בכי נוראיים נשמעים. הצצתי מהחלון וראיתי את גופו השבור של רוברט שרוע שלוש קומות מתחתיי. האמבולנס מיהר להגיע ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו". בזמן שכולם היו המומים, אלן הבחין בתנועה חשודה: "לפתע ראיתי את קית' ריצ'רדס ממהר לברוח משם לפני שתבוא המשטרה". הלו, מישהו כאן מפחד מהשוטרים? אלן: "בעלת הדירה באה לפתע מולי כשידיה מחבקות בחורה צעירה מאוד שחשדתי כי רוברט התעסק עמה באמבטיה, כשזוגתו אליפי גילתה זאת ודפקה בדלת. רוברט, כנראה מפראנויה, נכנס לפניקה איומה וניסה לטפס על המרזב שבחוץ. עם ידיים חלקות הוא איבד את אחיזתו ונפל". סיפור מתח משובח, רק חבל שהוא אמיתי. "ניסיתי לנחם את אליפי שהייתה במצב של הלם, עד שמונית הגיעה ולקחה אותה לבית החולים. כולנו היינו בהלם ממה שקרה".

החדשות הקשות על פציעתו של וויאט הדהדו ברחבי סצנת המוזיקה. להקות פינק פלויד וסופט מאשין, הבית המוזיקלי הקודם של וויאט ומהאבות המייסדים של הג'אז-רוק הבריטי, נרתמו מיד לעזרה. ב-3 בנובמבר 1973, באולם ריינבאו שבלונדון, הן ערכו מופע התרמה היסטורי וגייסו סכום נאה של 10,000 ליש"ט. סופט מאשין סיפקו את מנת הג'אז-רוק המתוחכמת שלהם, אבל פינק פלויד, עם המופע האור-קולי המהפנט שלהם, פשוט גנבו את ההצגה.

אבל רגע, אל תתלהבו מהסכום. זמן קצר לאחר מכן, שלחה אמו של וויאט, הונור, מכתב נוקב למגזין המוזיקה מלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ". כן, גם אז הבירוקרטיה חגגה. "כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים". המציאות, כמו תמיד, טופחת על הפנים.

למרבה הפלא, וויאט לא רק שרד, אלא גם הצליח להתאושש באופן מעורר השראה ויצא בשנת 1974 לקריירת סולו מרשימה ומשפיעה, שהחלה עם התקליט המופתי ROCK BOTTOM. באוטוביוגרפיה שלו, DIFFERENT EVERY TIME, הוא סיפר את סיפור חייו לפרטי פרטים – אבל דווקא את רגעי יום נפילתו הוא בחר לטאטא ולהותיר את הקוראים עם הלשון בחוץ! בספר נכתב רק כך: "היו שהניחו, לאחר מה שקרה אחר כך, שווייאט לקח אל.אס.די. למעשה, הוא דבק בחומר משכר חוקי, אם כי זה נצרך, אפילו לפי הסטנדרטים שלו, בכמויות גדולות בצורה בלתי רגילה. 'אני לא יודע כמה צריך להיות שיכור כדי להיות שיכור', הוא נאנח. 'אבל כמה שאתה יודע שזה יכול להיות, זה היה המצב הרגיל שלי. אז הייתי ממש שיכור בשבילי. הייתי הזוי, יצאתי מזה במקום אחר. היה לי חלום'..."

רוברט מדבר בגלוי על השלבים המוקדמים יותר של המסיבה של ליידי ג'ון (כינוי החיבה של גילי סמית'), כאשר הוא שתה יין, וויסקי ופונץ'. תשאלו אותו על כל דבר שבא אחר כך, עם זאת, והסיבות שבגללן מצא את עצמו נופל מחלון קומה רביעית (לפי גרסה זו, למרות שאלן ציין קומה שלישית), ועיניו פונות למקום אחר. "אני חייב לומר שזו נקודה אחת שאני ממש לא אוהב לדבר עליה", הוא אמר, "חוץ מלומר שהשתכרתי מאוד וזו לא אשמה של אף אחד אחר. אכן נפלתי מהחלון. אני יודע שזה קלקל את המסיבה. זה היה חייב להיות נורא עבור האנשים שם, ומפחיד עבור אליפי".

הדיווחים של וויאט עצמו על נסיבות הנפילה השתנו מעט במהלך השנים. לעיתים, הוא תיאר זאת כניסיון התאבדות, תוצאה של עזיבתו הכפויה את להקת סופט מאשין שנתיים קודם לכן, בשל חילוקי דעות אמנותיים ורצונו לשיר יותר. "ממש הערצתי אותם", אמר ב-2003, "אז חשבתי שהם בטח צודקים. בגלל זה זרקתי את עצמי מהחלון. הם זרקו אותי, אז זרקתי את עצמי. פשוטו כמשמעו". למעשה, סביר יותר שניסה לעזוב את חדר השירותים על ידי טיפוס במורד המרזב בניסיון, כפי שהסבירה עיתונאית המלודי מייקר, ויויאן גולדמן, בלשון המעטה, "להתחמק מהסתבכות מסיבתית טיפוסית".

"אין לי מושג של הנפילה", נזכר רוברט. "זה היה דבר נורא – לא בשבילי, אלא בשביל כולם. אני, פשוט נפלתי. אתה מיד מאבד כל תחושה. לא איבדתי את ההכרה. לא נפלתי על הראש, נפלתי על העקב השמאלי שלי – אם כי השאר כמובן עקבו אחריו במהירות. אני זוכר ששמעתי, במרחק, צרחה כמו יללת זאב. הזכרתי את זה מאוחר יותר ואנשים אמרו: 'זה היית אתה'. אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה מרוחק. אז שמעתי את הצעקה שלי כזאב, מהדהדת מרחוק. הייתי די מנותק ממנה. אני זוכר שלקחו אותי באמבולנס. בכל מקרה, שישה שבועות לאחר מכן – כי כנראה שמים לך כל כך הרבה תרופות בבית החולים שאתה לגמרי מחוץ לעניינים – אני מתעורר ואני במיטת בית חולים, וזה היה עולם חדש לגמרי..."

וויאט שרד את הנפילה, כך אמרו לו הרופאים, רק בגלל שהאלכוהול הרב שבגופו הרגיע את שריריו עם הנחיתה. אירוניה קוסמית: האלכוהול שכמעט הרג אותו, הוא גם מה שהציל את חייו. הפגיעה ריסקה את החוליהה השתים עשרה שלו וכתוצאה מכך הוא נותר משותק מהמותניים ומטה. הד קודר לטרשת הנפוצה ממנה סבל אביו, הוא נידון לכיסא גלגלים לכל החיים, והוא רק בן עשרים ושמונה. לאחותו למחצה של רוברט עדיין יש תמונה, בירושה מאמם, הנושאת את הכיתוב המצמרר, "התמונה האחרונה שיש לי עם רוברט עומד"...

וויאט הבין שלא יוכל יותר ללכת או לתופף במערכת תופים קונבנציונלית. לאדם אחר זה היה יכול להיות סוף פסוק, אך עבור וויאט זו הייתה רק מהמורה בדרך, כזו שצריך לעבור מעליה ולהתחזק ממנה. כתב מלודי מייקר הלך לבקרו בבית החולים יחד עם הקלידן מייק ראטלדג' – חברו לשעבר מסופט מאשין. אותו כתב הודה שהוא גדל על סופט מאשין ושהיה זה עבורו ביקור קשה מנשוא, לראות את גיבור הנעורים שלו מרותק לכיסא גלגלים. "הלכתי להמון הופעות של סופט מאשין ותמיד היה זה חינוך אמיתי לראות את רוברט בפעולה, עם התיפוף הייחודי והשירה המלאכית שלו".

וויאט סיפר לכתב: "למעשה, בשבוע שעבר הייתה היציאה הראשונה שלי מבית החולים. הגעתי לאולפני MANOR והייתי שם עם להקת האטפילד והצפון (עוד הרכב מפתח בסצנת קנטרברי) בזמן שהיא הקליטה. פיל מילר הגיטריסט היה נבוך מנוכחותי ונתן לי תפקיד לשיר בהקלטה שלהם, כדי שארגיש בנוח. זה היה שיר חדש שהוא כתב ופחדתי שלא אצליח לשיר את זה כראוי. פחדתי לעשות צחוק מעצמי. אבל זה עבד כמו שצריך." הקטע נקרא CALYX וזו הייתה, למעשה, תחילתה של קריירת שירה מחודשת ומפוארת.

על מופע ההתרמה של פינק פלויד וסופט מאשין, אמר וויאט: "זו הייתה הפתעה גדולה. אני לא האמנתי לזה עד שקראתי על זה בעיתון. בזכות זה אוכל לא לדאוג לכסף לזמן מה וזה בהחלט מוריד מעמסה גדולה מכתפיי".

ומה לגבי מוזיקה חדשה? וויאט כבר חשב קדימה: "במקרה פגשתי חבר של רון גיסין (המוזיקאי האוונגרדי שעבד עם פינק פלויד על התקליט ATOM HEART MOTHER). הוא גר ממש קרוב לכאן. יש לו פסנתר וכמה מכשירי הקלטה מתוצרת REVOX. אליפי קנתה לי אורגן יפני קטן שמוציא צלילים מצחיקים. הבחור הזה לא מכיר כלל את העבר שלי ולא יודע מי אלו סופט מאשין. אבל הוא יודע הרבה על טכניקות הקלטה". הניצוץ בעיניים חזר, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה מוזיקלית מרתקת. רוברט וויאט המציא את עצמו מחדש והוכיח שגם מתוך השברים הכי גדולים, אפשר ליצור אמנות גדולה.

פצצת רוק של מקרטני בשרות הוד מלכותה: ב-1 ביוני 1973 יצא התקליטון הבלתי נשכח LIVE AND LET DIE של האחד והיחיד, פול מקרטני, ולהקת כנפיים. זה הפך מיד לפסקול הרשמי של הסוכן החשאי הכי מפורסם בעולם, ג'יימס בונד, בסרט הנושא את אותו השם. כן, גבירותיי ורבותיי, החיבור בין אגדת רוק לסוכן חשאי היה חשמלי מתמיד!

אבל רגע, אל תתנו להצלחה המסחררת של הסרט, שהיה שובר קופות היסטרי, להטעות אתכם! באופן מפתיע למדי, התקליטון עם השיר האדיר הזה ממש זחל במעלה המצעד הבריטי, כאילו היה סוכן חשאי במשימה סמויה, עד שהתמקם לו בנוחות במקום התשיעי והמכובד. לעומת זאת, בארצות הברית השיר טס גבוה והגיע למקום השני הלוהט במצעד הבילבורד, מה שהוכיח שוב שמקרטני הוא מלך גם מעבר לאוקיינוס.

אז איך מגיע כוכב רוק בסדר גודל של מקרטני לפרויקט בונד, אתם שואלים? ובכן, הסיפור מתחיל עם איש מפתח בשם רון קאס, דמות מרתקת בפני עצמה. קאס היה לא פחות מאשר הנשיא הראשון של חברת התקליטים אפל רקורדס, אותה אימפריית מוזיקה שהקימו הביטלס בשנת 1968. מסתבר שלקאס היו קשרים טובים גם מחוץ לאולפני ההקלטות, והוא עבד כעוזר לקובי ברוקולי, שהיה שותף בכיר בהפקת סרטי ג'יימס בונד. אז מתברר שברוקולי לטש עיניים (ואוזניים) לכיוונו של מקרטני כבר קודם. הוא חלם שמקרטני ילחין את שיר הנושא לסרט DIAMONDS ARE FOREVER משנת 1971, אבל אז, כמו בסצנת אקשן מותחת, בעיות חוזיות בלתי צפויות מנעו מהחלום להתגשם. נו, מזל שלפעמים יש הזדמנות שנייה!

אז בשנת 1972, הטלפון צלצל. על הקו היה קאס, ועם הצעה שאי אפשר לסרב לה: הלחנת שיר הנושא לסרט LIVE AND LET DIE. פול, שלא צריך הרבה כדי להדליק אותו כשמדובר במוזיקה טובה, קפץ על ההזדמנות כמו בונד שקופץ לתוך מכונית ספורט. הוא בלע את התסריט של הסרט, שמבוסס על ספרו המקורי של איאן פלמינג (אבי דמותו של בונד), ביום אחד בלבד! כן, קראתם נכון. ולמחרת, בלי לבזבז זמן, הוא התיישב מול הפסנתר והוציא תחת ידיו מנגינה קטלנית שתהפוך להמנון.

כשהבין שיש לו בינגו (בלי רינגו), או יותר נכון – בונד, בינגו בונד – הוא פנה ללא אחר מאשר לג'ורג' מרטין, המפיק ההוא של הביטלס, וביקש ממנו להפיק את היצירה. למרטין, אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה בממלכת 007. הוא כבר הפיק בעבר שני שירים אייקוניים מסרטי בונד: את "מרוסיה באהבה" הנצחי (בביצועו המופלא של מאט מונרו) ואת "גולדפינגר" העוצמתי (עם הקול החד פעמי של שירלי בייסי - כשהגיטריסט בהקלטה היה לא אחר מאשר ג'ימי פייג'). המפגש עם מרטין היה מרגש במיוחד, שכן השניים לא עבדו יחד מאז שנת 1969, מה שהפך את האיחוד הזה למשהו מיוחד במינו.

ומה לגבי התשלום אתם שואלים? ובכן, פול קיבל סכום נאה של 15,000 דולר עבור הלחנת השיר. אולי לא סכום שיפיל אתכם מהכיסא היום, אבל בהחלט היה מכובד לתקופה ההיא, במיוחד כשהתוצאה היא קלאסיקה על-זמנית.

במסמכים הרשמיים, שנחשפו כמו סוד מדינה (טוב, אולי לא ממש), נכתב שחור על גבי לבן: "פול מקרטני הסכים לכתוב את שיר הנושא LIVE AND LET DIE. הוא והלהקה המוזיקלית כנפיים יבצעו את השיר עם כותרות הפתיחה. מלבד השימוש בנושא בונד הבסיסי, כל דבר נוסף הדרוש ייעשה על ידי המלחין המעבד. גרסה נוספת של השיר תבוצע על ידי להקת 'הממד החמישי' במהלך סצנה בשם THE FILET OF SOUL. פול מקרטני מסכים להפיק את הגרסה הזו". ספוילר קטן: הלהקה הזאת לא באמת ביצעה את השיר בסוף, אבל על כך בהמשך.

ההקלטה עצמה התקיימה באולפני AIR היוקרתיים של מרטין בלונדון, ב-19 באוקטובר 1972. מקרטני ניגן בפסנתר, דני ליין והנרי מקולוק פרטו בגיטרות החורכות, ודני סיוול הלם בתופים המפוצצים. הכלים הוקלטו בסשן חי, יחד עם תזמורת סימפונית שלמה – ממש כמו בסרטים! קולות הרקע ושאר הפינישים נוספו למחרת.

וכאן הסיפור מקבל טוויסט הוליוודי קטן: במשך שנים, ג'ורג' מרטין סיפר שההקלטה הזו הייתה אמורה להיות רק דמו, אבל היא יצאה כל כך "פצצה" שמקרטני והוא החליטו שזו הגרסה הסופית ושלחו אותה ככה למפיקי הסרט. אבל הסיפורימפו של מרטין לא מתאים עם חוזה שנחשף שנים רבות לאחר מכן וחושף שפול היה מיועד לבצע את השיר מלכתחילה. נראה שמקרטני, שידוע בחוש ההומור השובב שלו ולפעמים אהב לתעתע בציבור, פשוט אהב את הסיפור הפיקנטי הזה והחליט לזרום איתו ולשמור על פאסון. אחחח, פול, תמיד ידעת איך לסובב אותנו על האצבע הקטנה!

והשיר עצמו? יצירת מופת לטעמי! הוא נפתח באווירה רגועה ומלודית, כיאה לגאון המלודיות מקרטני, אלוף הלחנים הבלתי נשכחים. אבל אל תטעו, השקט הזה הוא רק ההקדמה לסערה. פתאום, אקורדים חזקים וברורים מתפרצים ומובילים למוזיקה קצבית שמזכירה סצנות מרדף עוצרות נשימה מסרט בונד טיפוסי. ובאמצע, הפתעה! מקרטני משלב קטע רגאיי קליט ומרקיד, סגנון שהוא אהב לשלב ביצירותיו באותה תקופה.

ומה בצד השני של התקליטון הזה? שם חיכה למאזינים השיר I LIE AROUND, פנינה שהוקלטה במהלך הסשנים לתקליט RED ROSE SPEEDWAY אך לא נכללה בו בסופו של דבר. השיר נפתח עם אפקטים של חוף ים, שחפים וגלים – ממש בריחה קטנה מהמציאות. האווירה הכללית היא בסגנון וודביל קליל, עם פסנתר, בנג'ו וכלי נשיפה, כשאת קולו של מקרטני מחליף הפעם דני ליין המוכשר, חבר להקת כנפיים. בפסקול הסרט המלא, אגב, בנוסף לביצוע הבלתי נשכח של מקרטני וחבורתו, מופיעה גרסה נוספת של השיר. אבל לא, זו לא להקת "הממד החמישי" כפי שצוין בחוזה המקורי מול מקרטני. את הגרסה הזו מבצעת הזמרת בי ג'יי ארנאו. עוד תעלומה קטנה מבית מדרשו של בונד? כנראה.

וההכרה לא איחרה לבוא: השיר הזה של מקרטני קטף בשנת 1973 את פרס הגראמי היוקרתי עבור העיבוד הטוב ביותר לשיר באותה שנה. כבוד! אה, וכמעט נשכח פרט קטן וחשוב! הסרט LIVE AND LET DIE היה גם הפעם הראשונה שבה השחקן הבריטי האלגנטי, רוג'ר מור, נכנס לנעליו הגדולות (והחליפה המהודרת) של ג'יימס בונד. עד אז, את דמותו של הסוכן 007 גילמו בעיקר שון קונרי וג'ורג' לזנבי (האחרון בהופעה חד פעמית). מור הביא איתו קסם וסטייל משלו לתפקיד, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה שרמנטית.

תקשיבו טוב טוב כי זה סיפור עסיסי מהסוג שלא שומעים כל יום! ב-1 ביוני 1974 התרחש אירוע חד פעמי ומחשמל. לא סתם הופעה, אלא מפגש פסגה של אגדות מהלכות, שהוליד את התקליט הנדיר והמדובר JUNE 1, 1974 (שיצא פחות מחודש אחרי ההקלטה!). תתכוננו, כי זה הולך להיות פרוע.

אוקיי, תדמיינו את האווירה: תיאטרון ריינבאו הלונדוני מלא עד אפס מקום. על במה אחת מתייצבים ארבעה אמנים, כל אחד עולם ומלואו: קווין איירס שהוא הנסיך הבלתי מעורער של הקנטרברי סאונד, המוח הפרוע מאחורי הימים הראשונים של סופט מאשין, שכבר הספיק לצאת לקריירת סולו מפוארת, מלאת הומור בריטי יבש וצלילים פסיכדליים-אקסצנטריים. ובריאן אינו - הקוסם האלקטרוני, המאסטרו של הסינטיסייזרים, שזה עתה פרש מכנפי להקת רוקסי מיוזיק והחל לטפח קריירת סולו שתשנה את פני המוזיקה האלקטרונית והאמביינט לנצח עם תקליטים כמו HERE COME THE WARM JETS. וג'ון קייל - הוולשי הקודר והגאון, המנוע הניסיוני של הוולווט אנדרגראונד, איש הוויולה והבס שהביא את האוונגרד לרוק. בדרך הוא גם הספיק להתארח בתקליטים של ניק דרייק וגם ניגן בתקליטים של הצלע הרביעית בסיפור פה - ניקו שהיא הכוהנת הגדולה של האופל, הדוגמנית הגרמנייה שהפכה לזמרת עם קול הבריטון העמוק והמהפנט שלה, עוד אייקון בלתי נשכח מהוולווט אנדרגראונד.

יש מעט מאוד רגעים בהיסטוריה של הרוק שבהם כוכבים בעלי משקל סגולי כזה כבד מתנגשים על במה אחת. אנחנו מדברים כאן על סופרגרופ של אוונגרד, שלעתים כונתה בצחוק "A.C.N.E" (ראשי התיבות של האמנים). כל אחד מהם עמד אז בצומת דרכים בקריירה שלו, וכולם חלקו אז אכסניה משותפת בחברת התקליטים איילנד.

וזה לא הכל, חברות וחברים! את החבורה הזו ליוו נגנים שהם אגדות בפני עצמם: מייק אולדפילד, הגיטריסט הצעיר והווירטואוז ששנה קודם לכן הדהים את העולם עם יצירת המופת שלו TUBULAR BELLS; הקלידן ג'ון "ראביט" באנדריק, שניגן עם רבים וידועים (בוב מארלי, להקת FREE ועוד) ורוברט וויאט, חברו של איירס לסופט מאשין, שהגיע להופעה למרות פציעה קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים בדיוק שנה קודם לכן. זה פשוט ערב של כוכבים!

אז מי הגה את הרעיון המשוגע הזה? לא אחר מאשר ריצ'רד וויליאמס, איש חברת התקליטים איילנד רקורדס, שהייתה בית חם לאמנים חדשניים ופורצי דרך של התקופה (תחשבו על קינג קרימזון, ג'ת'רו טול וניק דרייק). וויליאמס, שבעצמו עזר להחתים כמה מהשמות הנוצצים הללו, כנראה חשב שאם כבר יש לו אוסף כזה של "אנשי קאלט", למה לא לחבר אותם יחד? כמו שג'ון קייל הסביר בכנות אופיינית בהודעה לעיתונות מאותה שנה (שנועדה לקדם תקליט סולו שלו): "היו להם את כל אנשי הקאלט האלו. הרעיון היה שאם אתה מחבר את כולם, אתה יכול למכור מספיק כדי להצדיק את נוכחותם". כן, גם האמנות הגבוהה צריכה לשלם חשבונות לפעמים, אבל התוצאה הייתה הרבה יותר מסכום חלקיה.

עבור בריאן אינו, החזרות היו לא פחות מהגשמת חלום. הוולווט אנדרגראונד היו אורים ותומים עבורו, והנה הוא, יוצר צעיר ומבטיח, חולק חוויה שכזו עם שניים מעמודי התווך של הלהקה. בראיון לעיתון HIT PARADER בשנת 1975, אינו שפך אור על הדינמיקה המורכבת: “העבודה איתם הייתה כמובן מעניינת. שניהם, ג'ון קייל וניקו, אנשים תובעניים מאוד מבחינה מסוימת וכך גם אני בדרך אחרת. זה היה מצב מאוד תנודתי וזה מה שמעניין אותי במוזיקה. לא ישבנו וטפחנו אחד על השני על הגב ואמרנו כמה שאנחנו מגניבים ביחד. זה היה די אינטנסיבי. מה שקורה בדרך כלל הוא שאתה מקבל את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל אדם. אתה לא מוציא את הנקודות הטובות ביותר בהם, אלא אתה מוציא את הנקודות בהן כולם מסכימים". המממ... תובנה מעניינת על כימיה של סופרגרופ!

בזמן שאיירס, שהיה האטרקציה המרכזית (הוא הרי היה אמור להיות הכוכב הראשי של הערב עם מרבית השירים ברשימה), הפגין מגניבות אופיינית ונינוחות מוחלטת בחזרות הקצרות, כאילו הכל קטן עליו, קייל היה לחוץ אש. הוא, שהפיק תקליטים רבים ועשה היסטוריה עם הוולווט, בעצם לא ממש הופיע כאמן סולו על במה גדולה מאז ימי הזוהר ההם. הלחץ היה עצום.

אבל רגע, כי הדרמה האמיתית התרחשה מחוץ לאור הזרקורים! מסתבר שלקווין איירס וג'ון קייל היה עוד משהו במשותף, מלבד הבמה: אשתו של קייל, סינדי וולס. לילה אחד לפני ההופעה הגורלית, גילה קייל שאיירס, החבר והקולגה, מנהל רומן עם וולס מאחורי גבו. קייל התעמת עם איירס, שהודה במעשה, בעוד וולס הכחישה זאת בתוקף. תתארו לכם את המתח בחדר החזרות! מאז היו שטענו כי תמונת העטיפה של התקליט, שצולמה בליל ההופעה, מנציחה את איירס וקייל במבטים מביכים במיוחד, כשנדמה שאיירס אפילו מגחך קלות. נקמה קטנה הגיעה שנה לאחר מכן, כשקייל תיעד את הפרשייה בשיר הנוקב GUT מאלבומו SLOW DAZZLE: "המניאק בשרוולים הקצרים דפק את אשתי, עשה את זה מהר ונעלם". נישואיו של קייל לוולס, כצפוי, לא שרדו את הסקנדל והסתיימו זמן קצר לאחר מכן. למרות הכל, באופן די מדהים, קייל ואיירס עוד הופיעו יחד כמה שנים מאוחר יותר – יש אפילו תיעוד וידאו שלהם משנת 1981! כנראה שהמוזיקה חזקה מהכל (או שכסף זה כסף).

אז ניגשתי לספר האוטוביוגרפי של קייל וכך הוא כתב שם: "ההופעה הראשונה שלי בהקלטה של חברת התקליטים איילנד הייתה בתקליט מתוך הופעה שהתקיימה ב-1 ביוני 1974, בתיאטרון הריינבאו בלונדון, שמאז כבר נסגר" (זה לא מדויק כי קייל כבר התארח לני כן בתקליט BRYTER LYTER של ניק דרייק - נ.ר); קייל ממשיך: "התאריך הפך לשם האלבום. הייתי למעשה רבע מההרכב המרכזי - האחרים היו הגיטריסט לשעבר של סופט מאשין, קווין איירס, שהזמין את כולם להתארח במה שהתחיל כהופעה שלו עצמו, המוזיקאי לשעבר של להקת רוקסי, בריאן אינו, וניקו. 1 ביוני 1974 הוא באמת תקליט של קווין איירס. כל הצד השני של התקליט הולחן על ידו.

זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת עליתי לבמה לבדי. וזה היה כל כך חשוב לי, עד שזה היה מורט עצבים. בסופו של דבר, ההופעה ב-1 ביוני הוכיחה לי שאני יכול להרים הופעת רוק בעצמי מול קהל, וזה מה שהייתי צריך לעשות לכל אורך הדרך. זו הסיבה לכך ש-1 ביוני הרבה יותר חשוב מ-PARIS 1919 או מכל דבר אחר שעשיתי לפני כן - כי מה שאתם שומעים זו הופעה חיה אמיתית. בלילה שלפני ההופעה, קווין וסינדי היו ביחד. זה גמר את הסיפור מבחינתי. היא שיקרה לגבי זה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לגשת לקווין ולומר, 'תראה, כג'נטלמן, תגיד לי, האם כך וכך קרה?' קווין אמר שכן. חזרתי לסינדי וקיללתי אותה".

באופן כמעט פואטי, תרומתו הבולטת היחידה של קייל לתקליט, על אף שניגן בעוד כמה שירים באותו ערב, היא גרסת כיסוי מצמררת לשיר HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי. אבל תשכחו מהרוק'נ'רול המקפיץ של המלך. קייל לקח את השיר, פירק אותו לגורמים, ניקה ממנו כל זכר למיניות המקורית והטעין אותו בזעם חשוף. התופים הולמים בקצב קבוע וקודר, וקייל צורח את המילים כאילו חייו תלויים בכך. ביצוע שמקפיא את הדם בעורקים ומעיד על הסערה הפנימית בה היה שרוי.

גם לניקו יש רק שיר אחד בתקליט, אבל איזה שיר! גם היא בחרה בגרסת כיסוי, ולא סתם שיר, אלא THE END של הדלתות. ניקו, שניהלה רומן קצר אך אינטנסיבי עם ג'ים מוריסון בשנת 1967, ונשארה מיודדת עמו עד מותו הפתאומי שהותיר אותה שבורת לב, לקחה את ההמנון האפל הזה והפכה אותו למסע פסיכדלי-גותי בן תשע דקות. עם ההרמוניום הייחודי שלה והסינטיסייזרים המהפנטים של בריאן אינו, היא יצרה גרסה דרמטית ומהפנטת, שהיא כולה שלה. מעניין לציין שבמהלך מאי ויוני 1974, במקביל להכנות למופע, ניקו הייתה עסוקה בהקלטת תקליט הסולו הבא שלה, THE END, עם קייל כמפיק, תקליט שכלל גרסה מורחבת ואולפנית לשיר זה.

אחרי כל האפלה והדרמה הזו, הצד השני של התקליט מציע אווירה אופטימית וקלילה יותר, בניצוחו של קווין איירס. זה מרגיש כמו יציאה מתוך מערה חשוכה אל יום שמש קיצי אל מול הים. אז איירס פותח עם הקטע הנפלא MAI I, והקסם הנינוח והשובה לב שלו, יחד עם קולו החם, פשוט זורחים. הייתה לאיירס נינוחות מגניבה שכזו. לצדו על הבמה ניצב עוד גיבור גיטרה ענק, שאולי לא כולם מכירים אבל חייבים: אולי הלסול, שהיה ידוע אז בעיקר כגיטריסט לשעבר של להקת PATTO הפרוגרסיבית והמוערכת. הוא היה וירטואוז אמיתי, ונוכחותו הוסיפה עוד ממד של איכות להופעה של איירס.

למרות שההופעה הייתה, ככל הנראה, חוויה מכוננת עבור רבים מהמעורבים (ובעיקר עבור הקהל שזכה לחזות בפלא), בריאן אינו סיכם את העניין בהיגיון צונן אך מדויק: "כמובן שלא יכולנו לקחת את זה לסיבוב הופעות, כי היינו נלחמים בינינו אחרי כמה הופעות". וכך, נותרנו עם תקליט אחד, מזכרת נדירה מאירוע חד פעמי (למה לעזאזל זה לא צולם?), מפגש של כישרונות אדירים ברגע מאוד מסוים בזמן. לילה אחד בלונדון, שהפך לאגדה. ואנחנו? אנחנו רק יכולים להאזין לתקליט ולדמיין איך זה היה להיות שם. איזה לילה!

ב-1 ביוני בשנת 1970 התקיימה הצגת הבכורה של "שיער" בגרסה העברית - באולם שהפך ל'אולם הבית' של המחזה - קולנוע 'אואזיס', ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן.

אחד משחקני ההצגה, גבי שושן, סיפר לעיתון הארץ: "ההורים דרשו תמיד שאסתפר. היו נוהגים לומר לי: איך אתה נראה? תתלבש כמו בן אדם'. הם התנגדו שאלמד מוסיקה. רצו שאלמד מקצוע. טענו שלזמר אין עתיד בחיים. כשסיפרתי להם שהוצע לי תפקידו של ברגר בהצגת 'שיער', הם הביעו התנגדות. הם לא הכירו את ההצגה. לא ידעו על מה מדובר בה בדיוק, אבל ידעו שבהצגה מתפשטים עירומים. ידעו שההצגה עוסקת בסמים ובמרד הנוער בממסד. קרובי המשפחה והשכנים התחילו לרכל. זה הטריד אותם מאד. ראיתי שהם לא נהנים מכל העניין הזה. הזמנתי אותם להצגת הבכורה של 'שיער'. הם נהנו מאד מההצגה וכנראה גם מהבן שלהם. היום הם כבר מדברים אחרת. כעת הם מתייחסים אחרת גם להופעה החיצונית שלי. הם יודעים שזה חלק מהתפקיד. חלק מהעבודה. אני חושב שההצגה השפיעה גם על ההורים וגם על השכנים. היום הם מעודדים אותי ואף עוזרים לי, בכך שאינם מדברים עוד על השיער הארוך שלי, ועל ההופעה ההיפית".

לעיתון LOVE הוא הוסיף: "בהתחלה פחדתי. אפילו בבית הספר לא הופעתי במסיבות של סוף השנה. לא היה לי ניסיון - וכבר רוצים אותי לבמה בתפקיד הראשי? רק הרעיון הפחיד אותי. אבל אז פגשתי את אוליבר טוביאס, ששיחק את ברגר בלונדון. הוא הדריך אותי בתפקיד ולאט לאט השתכנעתי שגם אני אוכל להצליח".

הסיפור שלא הכרתם על ההפקה הזו - נמצא לקריאה בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1967".

האסון המוזיקלי הגדול בהיסטוריה נחשף: כך הוליווד הסתירה שריפת ענק שחיסלה מאסטרים של אגדות תשכחו לרגע מדרקונים ומפלצות קולנועיות, כי הסיפור האמיתי והמטלטל שהתרחש באולפני UNIVERSAL המפורסמים בהוליווד ב-1 ביוני 2008, עולה על כל תסריט דמיוני. לא, לא מדובר בעוד אטרקציה שהתקלקלה, אלא בשריפה שכילתה חלק עצום מההיסטוריה המוזיקלית של העולם, אסון שפרטיו המלאים טויחו והוסתרו במשך שנים!

אז רגע, ההצגה חייבת להימשך? ובכן, לא כשארכיון שלם עולה באש! ותחילה, חברת UNIVERSAL ניסתה למזער נזקים ולהציג תמונה ורודה (או לפחות לא שחורה משחור). הדיווח הרשמי דיבר על כך שהאש, שפרצה בשעות הבוקר המוקדמות, כילתה "רק" את האטרקציה האהובה "קינג קונג" בפארק השעשועים (זוכרים את הקוף הענק ההוא?) וכספת וידאו שאחסנה, לכאורה, רק עותקים של יצירות ישנות ולא בעלות ערך היסטורי רב. אבל האמת, כפי שנחשפה מאוחר יותר בתחקיר מקיף של עיתון ניו יורק טיימס בשנת 2019, הייתה מרה וכואבת הרבה יותר: השריפה הזו הייתה לא פחות מאשר "האסון הגדול ביותר בתולדות עסקי המוזיקה", כאשר ארכיון עצום ובו סלילי מאסטר מקוריים ויקרי ערך של יוניברסל מיוזיק גרופ (UMG), ענקית המוזיקה, הפך לאפר ועשן.

הדרמה החלה בלילה שלפני, כשעובדי תחזוקה חרוצים (אולי קצת יותר מדי) השתמשו במבערי גז, הידועים גם כ-BLOWTORCHES, כדי לתקן את גג הבניין ברחוב NEW ENGLAND STREET שעל הסט. המקום הזה, שנראה כמו שכונה אמריקאית קלאסית, שימש כאתר צילום לסרטים ותוכניות טלוויזיה רבות. העובדים, שפעלו לפי הנהלים, המתינו שהרעפים הבוערים יתקררו לפני שעזבו את המקום. אבל כנראה שהחום ההוליוודי עשה את שלו, ומעט לפני חמש לפנות בוקר, אחרי שהם כבר הלכו הביתה לחלום על כוכבים, האש החליטה לעשות כניסה דרמטית משלה.

הלהבות התפשטו במהירות ותפסו גובה, ובסופו של דבר הגיעו לבניין הגורלי, מספר 6197. המבנה הזה לא היה סתם עוד מחסן; הוא היה הלב הפועם של ארכיון UMG, ואכסן בתוכו קלטות וידיאו, סלילי סרטים, וגולת הכותרת – ספרייה עצומה של סלילי מאסטר. מאות כבאים אמיצים הוזנקו למקום, ובמאמץ נואש להשתלט על האש, הוחלט לפרק את המחסן עם הכספת כדי לאפשר כיבוי יעיל יותר. בינתיים, השמועה על האסון החלה להתפשט בקרב קהילת המוזיקאים, והאבל היה כבד. רבים מהם, שהבינו את גודל האובדן, מיהרו להתייעץ עם עורכי דינם, מריחים לא רק עשן אלא גם תביעת ענק באוויר.

כדי שנבין את עומק הטרגדיה, בואו נצלול רגע למונחים טכניים (אבל בקטנה, אני מבטיח!). סליל מאסטר, חברים, הוא לא עוד קלטת. זהו סליל הטייפ המקורי, הראשון, שעליו מוקלט המיקס הסופי (סטריאו או מונו) של שיר או תקליט שלם. בימים הטובים של ההקלטות האנלוגיות, לפני שהכל הפך לקבצי ביטים, היו יוצרים עותק מסליל המאסטר (שנקרא "סליל הפקה" או SAFETY COPY) ואת המאסטר היקר מפז היו נועלים בכספת שמורה, הרחק מכל צרה. ב-UNIVERSAL נשמרו כך, לאורך השנים, מאות אלפי סלילי מאסטר של אמנים מכל גווני הקשת המוזיקלית.

הקלטת מאסטר היא למעשה ה-DNA של היצירה המוזיקלית, המקור הטהור והראשוני שממנו מייצרים את כל הפורמטים המוכרים לנו – תקליטי ויניל, תקליטורים, קבצים דיגיטליים ועוד. אודיופילים ואנשי מקצוע בתחום הסאונד רואים בהקלטות מאסטר כאלה את "הגביע הקדוש". הן באות עם הרגע המדויק באולפן ומשקפות את האנרגיה ואת הניואנסים הדקים ביותר בצורה האותנטית ביותר. כל עותק שנוצר אחר כך, משובח ככל שיהיה, נחשב טכנית לנחות יותר מהמקור. תחשבו על זה כמו ציור מקורי של ואן גוך לעומת רפרודוקציה איכותית – זה פשוט לא אותו הדבר, נכון?

אז כמעט כל הקלטות המאסטר שאוחסנו באותה כספת ארורה נהרסו כליל בשריפה. על פי הערכות שפרסמה קבוצת UNIVERSAL MUSIC GROUP עצמה בדיווח (שעדיין לא חשף את מלוא החומרה), דובר על אובדן של כ-500,000 (!) שירים. כן, קראתם נכון – חצי מיליון יצירות מקוריות!

רשימת האמנים שההקלטות הבלתי ניתנות לשחזור שלהם הפכו לאפר משתרעת על פני עשורים שלמים של מוזיקה פופולרית, וכוללת כמה מהשמות הגדולים ביותר שידענו. מדובר באוצרות תרבות של ממש, הקלטות מאסטר של חברות תקליטים היסטוריות כמו CHESS RECORDS (ביתם של אגדות הבלוז), IMPULSE! RECORDS (לייבל ג'אז מהחשובים בעולם)DECCA, MCA, GEFFEN, INTERSCOPE, A&M, ISLAND ועוד, שכולן תחת המטרייה של UMG.

אז כשהיקף הנזק האמיתי החל להתברר (באיחור ניכר, כאמור), מספר עצום של אמנים, וגם יורשיהם של אלה שכבר אינם בין החיים, הבינו שהמאסטרים של יצירותיהם החשובות ביותר, אלה ששמרו את הרגעים הקסומים ביותר שלהם באולפן, אבדו לנצח. הזעם והתסכול היו עצומים, ורבים מהם פנו לעורכי דינם במטרה לגבש תביעות ענק נגד חברת UNIVERSAL על מה שנתפס כרשלנות פושעת והסתרה. אבל באפריל 2020, שופט פדרלי בארה"ב דחה את התביעה. הסיבה המשפטית והקרה הייתה שלפי חוזי ההקלטות הסטנדרטיים, הבעלות על הסלילים הפיזיים (המאסטרים) הייתה של חברת התקליטים UMG, ולא של האמנים. לכן, מבחינה חוקית, החברה לא הייתה מחויבת לחלוק עם האמנים את כספי הפיצויים (כ-150 מיליון דולר) שקיבלה מחברות הביטוח על הנזק לרכוש.

כן, זה היה אובדן תרבותי בלתי הפיך וצלקת עמוקה שנחרטה בתולדות המוזיקה הפופולרית.

כשמלכת הנשמה מבעירה את הכנסיה. ב-1 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום כפול ששינה את כל מה שחשבנו שידענו על גוספל. קבלו את AMAZING GRACE – יצירת מופת שהנחיתה את ארית'ה היישר בתוך הכנסייה, המקום בו הכל התחיל, והוכיחה לכולם מאיפה באמת מגיע הקול העצום הזה.

זה קרה ב-13 וב-14 בינואר 1972. הכנסייה הבפטיסטית "ניו טמפל" בשכונת ווטס בלוס אנג'לס רחשה וגעשה. במתחם נכחה לא אחרת מאשר ארית'ה, מוכנה להקליט את מה שיהפוך לאלבום הלייב הנמכר ביותר שלה, ולאלבום הגוספל הנמכר ביותר בכל הזמנים (מעל שני מיליון עותקים בארה"ב לבדה ומעמד של פלטינה כפולה).

במשך שני לילות של התעלות רוחנית ומוזיקלית, יחד עם ענק הגוספל הכומר ג'יימס קליבלנד ומקהלת ה-SOUTHERN CALIFORNIA COMMUNITY CHOIR האדירה, היא פשוט קרעה את הגג. מי שזכרו את ארית'ה מהסיקסטיז והסבנטיז המוקדמות ידעו שהיא כמו לבה מהר געש, אבל באלבומי האולפן משהו מהעוצמה הבלתי מרוסנת הזו אבד לעיתים בעיבודים המלוטשים. AMAZING GRACE היה סיפור אחר. ארית'ה השתחררה לחלוטין. היא לא רק שרה; היא התפללה, היא זעקה, היא ריחפה.

עובדה היסטורית מרתקת: בערב השני של ההקלטות, הקהל בכנסייה היה כל כך מהופנט, שאפילו מיק ג'אגר וצ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס, שביקרו באותה עת בלוס אנג'לס, התגנבו פנימה וישבו בשורות האחוריות, נדהמים מהאנרגיה השמיימית שהתרחשה מולם. רבים טענו שלא שמעו אותה שרה ככה מאז ימי ילדותה. ואם כבר מדברים על ילדות – הסיפור של ארית'ה והכנסייה מתחיל שנים קודם לכן.

ארית'ה הקטנה החלה לשיר סולו בכנסייה בגיל 10, מיד לאחר מות אמה. אביה, הכומר סי. אל. פרנקלין, היה כוכב-על בפני עצמו – מטיף כריזמטי ופופולרי בטירוף שעמד בראש כנסיית "ניו בת'אל" בדטרויט. הייתה לו תוכנית רדיו ארצית, קול שזכה לכינוי "קול מיליון הדולר", וחברות קרובה עם מרטין לות'ר קינג ג'וניור (פרנקלין אף אירגן את "צעדת החירות" המפורסמת בדטרויט ב-1963, שם קינג נשא גרסה מוקדמת של נאום "יש לי חלום"). וכשסי. אל. זיהה את היהלום שבגרונה של בתו, הוא דחק בה לשיר. השיר הראשון ששרה קבל עם ועדה היה JESUS, BE A FENCE AROUND ME. הדממה שהשתררה בכנסייה הייתה מחשמלת. באותו רגע, היא כבר לא הייתה סתם ילדה – היא הייתה כלי קיבול לקול אלוהי.

אך הכומר פרנקלין היה דמות מורכבת. מצד אחד, לוחם זכויות אזרח ומנהיג רוחני. מצד שני, פלרטטן בלתי נלאה שנהנה מהחיים הטובים, שכנסייתו הייתה מוקד לרכילויות על מסיבות פרועות. ריי צ'ארלס, שביקר שם, כינה את המקום בהומור עוקצני "קרקס מיני" (ואירוני ככל שזה יהיה, הוא לא היה צריך לראות כדי להבין מה קורה שם). זה לא היה בית ספר קלאסי של יום ראשון, וארית'ה ספגה את המורכבות הזו. בגיל 12 בלבד היא הרתה לראשונה וילדה את בנה קלרנס, ובגיל 14 כבר ילדה את בנה השני, אדוארד.

בניגוד למיתוס שארית'ה מרדה באביה כדי לשיר פופ, האמת היא שסי. אל. פרנקלין היה זה שדחף וניהל את המעבר שלה למוזיקה חילונית. כשהייתה בת 18, הוא הבין שעם כל הכבוד לגוספל, הפוטנציאל שלה חצה גבולות. הוא נסע איתה לניו יורק ועזר לה לחתום על החוזה הראשון שלה בקולומביה רקורדס בשנת 1960.

הפריצה האמיתית הגיעה כשהחלה לעבוד עם המפיק ג'רי וקסלר באטלנטיק רקורדס. אחד מלהיטיה האלמותיים, NATURAL WOMAN, נולד כשוקסלר צעק יום אחד למשורר ג'רי גופין מרכב חולף בניו יורק: "אני רוצה שיר על אישה טבעית!". גופין, ורעייתו דאז קרול קינג, לקחו את הרעיון והפכו אותו ליצירת מופת.

וכמובן, היה את RESPECT. השיר, במקור של אוטיס רדינג, קיבל אצל ארית'ה היפוך מגדרי ומשמעות פמיניסטית מהדהדת. בהקלטה הזו (ובאחרות) ליוו אותה בקולות רקע אחיותיה, אירמה וקרולין (שהן אלו ששרות את השורה SOCK IT TO ME). השיר הפך להצהרת כוח נשית, אך במקביל שיקף באופן אירוני וכואב את יחסיה הסוערים והאלימים עם מנהלה ובעלה הראשון, טד ווייט, שהיה דמות מפוקפקת מעולם הרחוב. מתוך הכאוס והניצול הזה, ארית'ה חצבה מוזיקת זהב נצחית והוכתרה רשמית כמלכת הנשמה.

החזרה של ארית'ה לכנסייה בלוס אנג'לס ב-1972 הייתה סגירת מעגל. באלבום אפשר לשמוע את קולו של האב הגאה נושא דברים ומציג את בתו בגאווה. הרפרטואר כלל המנונים ששרה כל חייה. היא לא התמסחרה – להפך. היא הביאה אל הגוספל את כל הניסיון, הכאב, הבגרות והעומק שצברה כאישה וכאמנית פופ.

והאירוע ההיסטורי הזה גם צולם על ידי הבמאי סידני פולאק. אלא שהייתה בעיה קריטית: צוות הצילום שכח להשתמש בקלאפרים בתחילת כל טייק. ללא סימון ויזואלי-קולי, פולאק לא הצליח לסנכרן בין התמונה לסאונד בעריכה, והסרט המדהים נגנז. עשרות שנים מאוחר יותר, כשהטכנולוגיה הדיגיטלית אפשרה סוף סוף לסנכרן את החומרים, ארית'ה עצמה תבעה כדי למנוע את הפצת הסרט מסיבותיה שלה. רק בשנת 2018, לאחר מותה, ראה הסרט AMAZING GRACE אור וזכה לתשואות.

החותם של ארית'ה פרנקלין טבוע עמוק בכל צליל באלבום הזה. המונח "דיווה" נזרק היום בקלות רבה מדי, אבל ארית'ה הרוויחה אותו בדם, יזע ודמעות. חייה היו רצופי טרגדיות אישיות, עליות ומורדות, אך קולה נשאר תמיד כוח איתן, צלול ומרקיע שחקים.

וג'ון לנדאו כתב אז ביקורת ברולינג סטון על האלבום הזה: "זה יותר אלבום אדיר של ארית'ה פרנקלין מאשר אלבום גוספל אדיר. היא זורעת הרס בסגנונות המסורתיים, אבל היא שרה כפי שמעולם לא שרה בהקלטות. השחרור וההפקרות שתמיד רמזה עליהם ברגעיה הגדולים ביותר מושגים כעת במלואם ובעקביות. למעשה, ככל שהקריירה של העלמה פרנקלין ממשיכה לקרום עור וגידים, הרוחב והמגוון שלה הופכים למרשימים יותר ויותר. החל משירת הפופ של ימיה המוקדמים בקולומביה – שרובה טובה להפליא – היא הקליטה מוזיקת נשמה טהורה, ג'אז, פופ, רוק לבן, ולבסוף, באלבומה האחרון והמוערך מעט יתר על המידה, YOUNG GIFTED AND BLACK, סגנון משלה של מוזיקת אמצע הדרך שחורה. היא אקלקטית אך, כמו ריי צ'ארלס, מסוגלת להטביע את חותמה על כל דבר שהיא נוגעת בו.

בכל אלבום של אריתה פרנקלין בעבר היה לפחות רגע אחד של השראה אנושית אמיתית ובלתי מעורערת – אבל ברבים מדי היה רק אחד כזה, או אולי שניים לכל היותר. היא תמיד רמזה ליותר ממה שסיפקה, ורק פה הסדר מתהפך: היא מספקת יותר מהמצופה. בעוד שהצליל הוא לעיתים לא שגרתי, החומר לקוח ברובו מהרפרטואר הבסיסי, כולל שירים רבים שארית'ה שרה כל חייה. כמעט בכל מקרה, מצאתי את עצמי נפעם תחילה מהעומק של העיבוד, ולאחר מכן מהגאונות של קולה המוביל. כשהיא פוגעת בתו אחר תו שתמיד ידעתי שהם שם אך מעולם לא שמעתי קודם, המרחק בין המאזין למשתתף נעלם. ההופעה שלה היא תצוגת וירטואוזיות של פירוטכניקת גוספל, המבוצעת בשליטה ובדמיון.

הקטעים המהירים, שירי השמחה הבלתי מסויגת, מכים בעוצמה אדירה. כמות לא מבוטלת של חומר לא מסורתי משולבת לאורך התוכנית. הקריאה של אריתה ל-WHOLLY HOLLY היא טובה, אך חסרה את העומק שהעניקה לו הגישה המעודנת יותר של מארווין גאי. אך מחרוזת של PRECIOUS LORD עם TAKE MY HAND ו-YOU'VE GOT A FRIEND מבליטה את הדמיון בין שני השירים ואת ההשלכה הדתית הברורה המסתתרת ממש מתחת לפני השטח של המילים החילוניות של השיר האחרון.

המאמץ הטוב ביותר שלה עם חומר מודרני ואחד הדברים הטובים ביותר שהקליטה אי פעם הוא YOU'LL NEVER WALK ALONE. זו אולי נראית בחירה מפתיעה לאלבום גוספל, אבל למעשה זמרי גוספל רבים משלבים חומר פופולרי מעורר השראה ברפרטואר שלהם. האלבום מקיף את כל קשת הגוספל. השיר AMAZING GRACE הוא בו-זמנית ההופעה הטכנית מלאת ההשראה ביותר שלה, אך גם המעידה ביותר על הפגם העיקרי של האלבום: הוא מאולץ ומעובד יתר על המידה באמצעות חזרתיות ואיטיות מלאכותית שמעייפת את המאזין לפני סיומו. לעיתים קרובות האלבום נשמע כמו חגיגת שיבה הביתה לכבוד חזרתה של ארית'ה. יש עונג בקהל מלשמוע אותה עושה דברים שהיא לא עשתה עבורם כבר שנים. ואנחנו חשים לעיתים קרובות שהיא לא רק מובילה אותם, אלא שהם מובילים אותה. תחושת האירוע מגיעה לשיאה כשהכומר פרנקלין מודה ש"...אם אתם רוצים לדעת את האמת, היא מעולם לא עזבה את הכנסייה." למען האמת, זה לא נכון כי המוסיקה שלה כבר מזמן עזבה את הכנסיה. אבל היא חזרה עם המון מטען וידע".

אז בפעם הבאה שאתם צריכים קצת השראה, אוויר לנשימה, או פשוט כוח להמשיך – שימו את הוויניל של AMAZING GRACE. תגבירו את הווליום. תעצמו עיניים, ותנו למלכה לקחת אתכם לכנסייה.

הזמר דייויד רופין מהפיתויים איננו החל מה-1 ביוני 1991. מה קרה שם וכיצד לעזאזל סמים קשורים לזה?

עם קול שריסק לבבות וכישרון ענק, סולן הטמפטיישנס היה בדרך הבטוחה לפסגה. אבל שדי הסמים והאגו דרשו מחיר כבד, שהסתיים בלילה טראגי אחד עם מזוודה מלאה בכסף וגופה חסרת שם.

היה לו את כל העולם בכף היד. דיוויד רופין, כוכב הנשמה האמיתי, היה הפנים והקול של ההרכב הגברי הלוהט ביותר שיצא ממפעל הלהיטים של דטרויט, חברת התקליטים מוטאון. הוא הנהיג את הטמפטיישנס, "הפיתויים", בתקופת הזהב שלהם, אבל כדי להגיע לשם הוא היה צריך קצת עזרה מבפנים. בן דודו, הבסיסט בעל הקול העמוק מלווין פרנקלין, כבר היה חבר בהרכב שנוהל ביד רמה על ידי נשיא מוטאון, ברי גורדי. כשאל בריאנט, אחד הזמרים, סולק מהלהקה בגלל התנהגות בעייתית, נסללה דרכו של רופין פנימה. עם קול הבריטון הייחודי שלו, הוא פרץ דרך מרקם הקולות המהוקצע של הלהקה וקבע סטנדרטים חדשים במוזיקה השחורה.

תחת שרביטו של המאסטרו סמוקי רובינסון, הטמפטיישנס צעדו מלהיט ללהיט. רופין היה הסולן המוביל ברובם, כולל בקלאסיקה הנצחית MY GIRL משנת 1965. קולו, שהיה תערובת מושלמת של חספוס וליטוף, נגע במיליוני לבבות ברחבי העולם. אבל מאחורי חליפות המשי והכוריאוגרפיה המושלמת, רופין חיפש פיתויים מסוג אחר. הסמים החלו לכרסם בו, והאגו שלו תפח לממדים מפלצתיים. בסיבובי ההופעות הוא התעקש לנסוע בנפרד משאר חברי הלהקה, בלימוזינה פרטית עם נהג צמוד, סעיף בחוזה שלא תמצאו אצל אף אמן אחר.

הפיצוץ היה בלתי נמנע. בשנת 1968, בשיא תהילתם, עזב רופין את הטמפטיישנס. הסיבה הרשמית הייתה חילוקי דעות מוזיקליים וכלכליים, אך האמת הייתה שהוא דרש שהלהקה תיקרא "דיוויד רופין והטמפטיישנס", בדומה למהלך של דיאנה רוס עם הסופרימס. שאר החברים סירבו, והוא יצא לדרך עצמאית. תחילת קריירת הסולו שלו נראתה מבטיחה, אך עם השנים הוא החליק במדרון תלול של התמכרות והחלטות גרועות. בשנת 1982, לאחר שריצה עונש מאסר בגין העלמת מס, הוא בלע את הגאווה וחזר ללהקת העבר שלו, בעיקר כדי להבטיח מקור הכנסה יציב.

ההצלחה הגדולה האחרונה שלו הגיעה באופן מפתיע בשנת 1985. הוא חבר לצמד המצליח דאריל הול וג'ון אוטס לתקליט הופעה חיה מאולם אפולו. התקליט, שכלל ביצועים מחשמלים לקלאסיקות נשמה, הגיע למעמד זהב והזניק את רופין חזרה לאור הזרקורים. באותה שנה הוא זכה לרגע של תהילת עולם כשהופיע לצידם במופע הענק לייב אייד. לרגע היה נדמה שהקאמבק הנוצץ הושלם.

אך אז, כשהכל נראה אפשרי, רופין כשל והרס הכל. באפריל 1988 הוא הורשע בדטרויט באחזקת קוקאין בכמות מסחרית. במקום להישלח לכלא, נגזרה עליו סדנת גמילה כפויה. נדמה היה שהטיפול הצליח והוא אף חזר לעבוד ולהופיע עם הטמפטיישנס. חברו הטוב, לינסטן מארל, סיפר למגזין הרולינג סטון: "הוא נראה נהדר כשבאתי לאסוף אותו מסיבוב הופעות בניו ג'רזי. היה לי ברור שהוא נקי. אבל כשהוא הגיע למשרדי, ב-31 במאי, הוא לא נראה טוב. הוא היה עייף, לא מגולח, לא האיש שאספתי משדה התעופה שלושה שבועות לפני כן".

מארל היה בעליה של אותה לימוזינה אליה נכנס רופין באותו לילה גורלי, כשהוא אוחז במזוודת מסמכים ובה 40,000 דולר במזומן, מקדמה שקיבל עבור סיבוב הופעות באירופה. בראשו הייתה רק מחשבה אחת: להגיע לכתובת של בית בו מכרו קראק. רופין השתמש שם בסמים, איבד את הכרתו והתמוטט. המזוודה עם הכסף, שמעולם לא נמצאה, נשארה מאחור.

השעון הראה 02:46 לפנות בוקר, ה-1 ביוני 1991, כשגלגלי הרכב נעצרו בחריקה מול הכניסה לחדר המיון. גופו חסר ההכרה של רופין הוצא מהרכב והונח על המדרכה הקרה. הלימוזינה דהרה ונעלמה אל תוך הלילה. צוות רפואי מיהר אליו וניסה לבצע בו החייאה, אך בשעה 03:55 נקבע מותו. הוא היה בן 50. ללא כל אמצעי זיהוי עליו, הוא נרשם בתיקי בית החולים כאלמוני, JOHN DOE. רק כעבור שלושה ימים, לאחר נטילת טביעות אצבעות, התגלתה זהותו האמיתית של האיש שקולו כבש את העולם. מייקל ג'קסון, מעריץ וחבר, שמע על הטרגדיה והתנדב לממן את כל הוצאות ההלוויה המפוארת.

במותו, כמו בחייו, רופין ידע למשוך קהל. אלפי מעריצים היסטריים התאספו מחוץ לכנסייה הבפטיסטית החדשה בדטרויט, דחפו את מחסומי המשטרה וזעקו את שמו של הזמר האהוב.

"בכיתי מאוד כששמעתי את החדשות על מותו", אמרה אז לרולינג סטון הזמרת מארי וולס, כוכבת מוטאון נוספת ומי שאחראית ללהיט הענק MY GUY. "לא רק כי היינו חברים, אלא גם כי המוזיקה שלו ממש נגעה בי". באופן טרגי, גם וולס לא האריכה ימים. היא מתה כשנה לאחר מכן, ב-26 ביולי 1992, בגיל 49 בלבד, מסרטן הגרון שנגרם כתוצאה מהרגל מגונה של עישון ארבעים סיגריות ביום. עוד קורבן של עולם הזוהר, שהבטיח הכל ולקח הכל.

המתופף שפשטו את עורו?! ב-1 ביוני 1987, נחשפה אחת התעלומות האפלות והמצמררות בתולדות הרוק, כאשר גופתו של המתופף ג'ון גארי דריסקול, מי שהיכה בתופים בתקליט הבכורה של להקת ריינבאו, נמצאה בנסיבות מחרידות. סיפורו של דריסקול הוא רכבת הרים של תהילה, כישרון, חוסר מזל קומי כמעט, ולבסוף – טרגדיה מזעזעת שפרטיה המלאים נותרו לוטים בערפל עד היום.

הכל התחיל בסוף שנת 1974 ותחילת 1975. הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, שהיה מתוסכל מהכיוון המוזיקלי החדש והפ'אנקי שאליו פנתה להקת דיפ פרפל, חיפש אפיק לשחרור יצירתי. הוא רצה להקליט גרסת כיסוי לשיר BLACK SHEEP OF THE FAMILY, אך שאר חברי דיפ פרפל סירבו והוא מצא את עצמו הכבשה השחורה עם הביגוד השחור בחבורה. בלאקמור, שלא היה ידוע כמי שמתפשר, לא חיפש רחוק מדי. הוא פנה לחברי להקת ELF האמריקאית, שחיממה את דיפ פרפל בסיבובי הופעות, כדי שישמשו כלהקת הליווי שלו להקלטת סינגל בודד.

הכימיה באולפן, ובמיוחד ההערכה העצומה שרחש בלאקמור לסולן בעל הקול העוצמתי רוני ג'יימס דיו, הובילו לכך שהסינגל הפך במהרה לאלבום שלם. כך, עוד בטרם עזב רשמית את דיפ פרפל באפריל 1975, נולדה להקת ריינבאו. אל בלאקמור ודיו הצטרפו שאר חברי ELF (למעט הגיטריסט שלהם, מסיבות מובנות): הקלידן מיקי לי סול, הבסיסט קרייג גרובר וכמובן, גארי דריסקול על התופים.

דריסקול ודיו לא היו זרים זה לזה; למעשה, הם ניגנו יחד עוד משנת 1967 בגלגוליה המוקדמים של ELF (שנקראה אז THE ELECTRIC ELVES). דיו, בספרו האוטוביוגרפי, תיאר את שותפו הוותיק כדמות צבעונית, שלומיאלית ובלתי נשכחת: "גארי היה בלונדיני, בעל פני תינוק, וכמעט לא מודע לענייני אושר. בלילה שלפני סיבוב ההופעות הראשון שלנו באירופה (עם להקת ELF) הוא נפל מצמד הקבקבים שזה עתה קנה ושבר את הקרסול. קלאסי גארי! לילה אחד הוא תקע לעצמו בעין מקל תיפוף ונאלץ לתופף עם טלאי, כמו פיראט רוק'נ'רול אמיתי, עד ששם את התרופה שלו בעין הלא נכונה ועיוור את עצמו זמנית למשך שבוע. הרשימה עוד ארוכה, אבל הוא הביא גישה נהדרת, ונראה היה שזה הכניס לכולנו התלהבות חדשה".

אין ספק, עם גארי אף פעם לא היה משעמם מאחורי הקלעים. הוא אכן תופף באלבום הבכורה של הלהקה, RITCHIE BLACKMORE'S RAINBOW, שהוקלט במינכן ויצא באוגוסט 1975. הפרפקציוניזם הבלתי מתפשר של בלאקמור, לצד חוסר הניסיון היחסי של דריסקול ברמות הגבוהות ביותר של ההפקה, החלו לתת את אותותיהם. שנים מאוחר יותר, בלאקמור לא חסך במילים כשתיאר את הקשיים בעבודה עם דריסקול באולפן: "הוא נהג לאבד את הקצב בתיפוף, וכל הזמן האוזניות נפלו באולפן מאוזניו והוא היה מתבלבל לגמרי. אני זוכר שאחרי ארבעה טייקים שהוא הרס לנו ברצף, פשוט נאלצנו להדביק לו את האוזניות עם דבק לראש, רק כדי שיצליח לסיים את ההקלטה. הוא היה עצבני מאוד, ובפעם אחת הוא ספר לנו את הקצב לתחילת נגינת שיר, כולנו התחלנו לנגן במלוא המרץ ורק הוא שכח שגם הוא צריך לתופף שם. הוא פשוט ישב שם והסתכל עלינו. נו טוב, כנראה שהתפנקתי יותר מדי זמן עם המתופף שהיה לי בדיפ פרפל, איאן פייס".

מיד לאחר סיום ההקלטות, ולפני שהלהקה בכלל יצאה לסיבוב הופעות אחד, בלאקמור החליט לעשות ניקוי אורוות. הוא פיטר את כל חברי הלהקה למעט רוני ג'יימס דיו. דיו נזכר כי המשימה הקשה של בישור האיוב לדריסקול נפלה עליו: "פחדתי מהמשימה לבשר את החדשות הרעות לגארי, אבל כמו תמיד, הוא הפתיע אותי בתגובתו. הוא אמר שריצ'י צודק, ושהוא רק מאחל לי ולו הצלחה בהמשך הדרך". ומי שנכנס לנעליו של דריסקול היה מתופף הכוח קולין "קוזי" פאוול, שהביא לריינבאו צליל כבד, מדויק ואנרגטי הרבה יותר.

לאחר עזיבתו הכפויה, דריסקול התקשה למצוא שוב את דרכו אל אור הזרקורים. הוא ניגן במספר הרכבים, ביניהם להקת DAKOTA ולאחר מכן להקת המטאל BIBLE BLACK בראשית שנות ה-80, לצד חברו מריינבאו קרייג גרובר והזמר ג'ף פנהולט. למרות הפוטנציאל, הלהקה לא הצליחה להמריא, ושמו של המתופף המוכשר נשכח לאיטו מהתודעה הציבורית. עד לאותו יום נורא ביוני 1987 (גופתו התגלתה ב-8 ביוני). שמו של גארי דריסקול חזר לכותרות, אך בנסיבות טרגיות ומצמררות. הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו באית'קה, ניו יורק, כשהוא סובל מפצעי דקירה מרובים. הוא היה בן 41 בלבד במותו.

הרצח האכזרי נותר בלתי מפוענח רשמית במשך זמן רב, מה שהוסיף שמן למדורת השמועות בסצנת המטאל. החוקרים והמקורבים לדריסקול העריכו בסבירות גבוהה מאוד כי הרצח היה קשור להסתבכות בעולם הסמים – סצנה שדריסקול, למרבה הצער, שקע בה באותן שנים. עם זאת, חובבי קונספירציות הרחיקו לכת. הדבר המטריד ביותר היה עדותו של ג'ף פנהולט, שבאותן שנים עבר תהליך של חזרה בתשובה והפך למטיף נוצרי אוונגליסטי בטלוויזיה. הוא החל להפיץ טענה מחרידה לפיה עורו של דריסקול נפשט מגופו בעודו בחיים כחלק מטקס של מאגיה שחורה וכת השטן. חשוב להדגיש: מדובר בהמצאה מוחלטת. משטרת אית'קה ודוחות הנתיחה סתרו לחלוטין את הטענה הזו. פנהולט השתמש בטרגדיה של חברו לשעבר כדי לייצר דרמה סנסציונית שהתאימה לנרטיב ההטפה שלו נגד מוזיקת הרוק. הרצח היה אכזרי, אך אופיין כרצח שגרתי הקשור לשוד ולסמים, ללא שום סממנים פולחניים.

כך או כך, סיפורו של גארי דריסקול נותר כצלקת כואבת בעולם הרוק הקלאסי. לפעמים, מאחורי הזוהר, התהילה וההומור, מסתתרים צללים עמוקים וסכנות. המתופף עם פני התינוק והגישה החיובית סיים את חייו בטרם עת, אך התיפוף שלו באלבום הראשון של ריינבאו יישאר לנצח חלק מההיסטוריה של הרוק הכבד.

גם זה קרה ב-1 ביוני - ידיעות פופ לוהטות, מרגשות, שמחוץ, עצובות, מטלטלות ומיוחדות:

1998: סקוט וויילנד – כוכב נופל (או סתם מסומם) בניו יורק

שערורייה רודפת שערורייה! סקוט וויילנד, הסולן הכריזמטי והפרוע של להקת הגראנג' המצליחה, סטון טמפל פיילוטס, מצא את עצמו באזיקים בתפוח הגדול. הסיבה? החזקת הרואין, לא פחות ולא יותר. האירוניה המרה היא שוויילנד היה אמור לכבוש את הבמה בהופעת סולו ראשונה ומדוברת בדיוק באותו היום, כנראה כדי לקדם את תקליט הסולו הראשון שלו שיצא במרץ באותה שנה. במקום לקבל תשואות, הוא קיבל כתב אישום. המעצר הזה היה עוד מסמר בארון הקבורה של התדמית הנקייה (שמעולם לא הייתה לו) והקריירה המקרטעת שלו, שהייתה רצופה מאבקים קשים בהתמכרויות. המעריצים קיוו לטוב, אבל הידיעה הזו הייתה עוד אות מבשר רעות לעתידו של אחד הקולות הגדולים של דור ה-X. מכאן זה רק הולך ומסתבך!

1996: הטרמלוס מתאבלים – אלן בלייקלי הלך לעולמו

עצב גדול בעולם הפופ הבריטי. אלן בלייקלי, חבר מייסד, גיטריסט וקול ליווי בולט בלהקת הטרמלוס האהובה, הלך לעולמו בגיל 54 בלבד לאחר מאבק במחלת הסרטן. הטרמלוס, שהחלו את דרכם עוד בתחילת שנות השישים כלהקת ליווי של הזמר בריאן פול, פרצו בגדול באמצע העשור עם שורה של להיטי פופ מלודיים וקליטים. מי לא זוכר את SILENCE IS GOLDEN, HERE COMES MY BABY או את EVEN THE BAD TIMES ARE GOOD? בלייקלי היה חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי שלהם, והמוזיקה הבריטית איבדה עוד אחד מגיבוריה השקטים.

1969: ג'ון לנון והשלום מקבלים צ'אנס במלון במונטריאול!

תארו לעצמכם את הסיטואציה: ג'ון לנון ויוקו אונו, בפיג'מות, במיטה, בחדר מלון קנדי, מוקפים בעיתונאים, משוררים, אקטיביסטים וסתם סקרנים. לא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא הרקע להקלטת אחד מהמנוני השלום הגדולים בכל הזמנים – GIVE PEACE A CHANCE. זה קרה ביום הלפני אחרון של "מפגן המיטה" השני למען השלום, אותו ערכו בני הזוג בחדר 1742 במלון המלכה אליזבת במונטריאול. סשן ההקלטה, שאורגן כמעט ברגע האחרון, הפך לאירוע ספונטני ומרגש. בין האורחים שתרמו בקולם (או סתם בנוכחותם) היו המשורר הביטניקי אלן גינסברג, האקטיביסטים אבי הופמן ודיק גרגורי, הקומיקאי טומי סמות'רס, גורו ה-LSD טימות'י לירי, הזמרת פטולה קלארק, איש יחסי הציבור של הביטלס דרק טיילור, ואפילו חברי מקדש ראדה קרישנה המקומיים, ששמותיהם, יחד עם אחרים, שולבו במילות השיר. בחדר נכח גם הקריקטוריסט השמרן אל קאפ, שהגיע להתווכח עם ג'ון ויוקו מוקדם יותר, אך לא השתתף בשירה. רוצים לדעת איך בדיוק השיר הוקלט, עם איזה ציוד מינימלי ובאילו תנאים? כל הסודות והסיפורים מאחורי הקלעים מחכים לכם בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!" שם תגלו את כל הפרטים העסיסיים.

1980: טרגדיה בלוס אנג'לס – צ'רלס מילר מלהקת WAR נרצח

חדשות איומות מזעזעות את עולם הפ'אנק והרוק. צ'רלס מילר, הסקסופוניסט והזמר המוכשר, ממייסדי להקת הפ'אנק-רוק WAR, נדקר למוות בגיל 41. מילר, שהיה כוח יצירתי מרכזי בלהקה, נקלע בטעות לשוד ברחוב בלוס אנג'לס, שהסתיים בצורה הטרגית ביותר. WAR, שהחלה את דרכה כלהקת ליווי וצברה תאוצה אדירה בסוף שנות השישים כשחברה לסולן להקת האנימלס לשעבר, אריק ברדן, הפכה לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של התקופה. להיטים כמו SPILL THE WINE, עם הגרוב הלטיני הממכר שלו, כבשו את תחנות הרדיו. גם לאחר שברדן "הועף" מהלהקה, WAR המשיכה לדהור קדימה בשנות השבעים עם קלאסיקות על-זמניות כמו THE CISCO KID, WHY CAN'T WE BE FRIENDS ו-LOW RIDER, שהפך להמנון קליפורני בלתי רשמי. דעיכתה של הלהקה החלה עם עליית הדיסקו, סגנון נוצץ אליו WAR התקשתה (או לא רצתה) להסתגל. מותו האלים של מילר סימל סוף עידן עבור הלהקה ועבור מעריציה הרבים.

1966: המי בשוודיה – פיט טאונסנד חולם על SUMMER CITY

להקת המי, אחת מלהקות הרוק הבריטיות החשובות והפרועות ביותר, נחתה בנמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם, מוכנה לכבוש את סקנדינביה. גיטריסט הלהקה והמוח היצירתי מאחוריה, פיט טאונסנד, התראיין למגזין שוודי מקומי וחשף שהוא שוקד במרץ על פרויקט שאפתני חדש: מחזמר בשם SUMMER CITY. טאונסנד, שתמיד חשב בגדול, כבר החל לגלגל בראשו רעיונות לאופרות רוק, מה שבסופו של דבר יוביל ליצירות מופת כמו TOMMY ו-QUADROPHENIA. ספוילר קטן ממני: המחזה SUMMER CITY לא ממש יתממש, אבל הרעיונות והשאיפות האמנותיות של טאונסנד רק החלו להתבשל.

1974: הרולינג סטונס מצטלמים ו(כמעט) טובעים בקצף!

אקשן! הרולינג סטונס התכנסו לצילומי קליפ לשירם החדש והבועט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL והקונספט? חברי הלהקה, לבושים בחליפות מלחים לבנות וצחורות (החלטה של הרגע האחרון כדי לא להרוס את בגדיהם האופנתיים מהסבון), "מנגנים" בתוך אוהל שקוף. במהלך הצילומים הופעלה מכונת בועות סבון מפלצתית, שאמורה הייתה ליצור אפקט ויזואלי מדליק. אלא שהמכונה קצת יצאה משליטה והחלה להקציף ולהציף את האוהל בקצף סמיך. התוצאה: מתופף הלהקה, צ'רלי ווטס האומלל, שישב בנינוחות על כיסאו (בניגוד לחבריו שעמדו), כמעט ונעלם לחלוטין תחת הררי הקצף! מה שמצחיק עוד יותר הוא שווטס כלל לא ניגן בהקלטה המקורית של השיר. היה זה קני ג'ונס, מתופף להקת THE FACES שתופף בשיר. וזה לא הסוף לטוויסטים: גם הבסיסט הקבוע של הסטונס, ביל ווימן, לא טרח להגיע להקלטה והוחלף על ידי ווילי וויקס. ואם זה לא מספיק - הגיטריסט מיק טיילור, שכן נראה בקליפ, לא ניגן כלל בהקלטה המקורית – את תפקידי הגיטרה ביצע רון ווד, שטרם הצטרף רשמית ללהקה אך כבר היה חבר קרוב (ובהמשך יחליף את טיילור). אפילו דיוויד בואי תרם קולות רקע לשיר המקורי. אז מי כן ניגן? ובכן, רק שניים מחברי הסטונס "האמיתיים" השתתפו בהקלטת השיר הזה: הסולן מיק ג'אגר והגיטריסט קית' ריצ'רדס. כדי להוסיף עוד קורטוב של דרמה, המצלמות והתאורה לא יכלו להיות בתוך האוהל מחשש להתחשמלות מהמים והסבון. בשל הסיכון הגבוה, הלהקה נאלצה להיות מבוטחת בסכום נאה למדי כדי שהקליפ המשוגע הזה יצולם. רק רוק'נ'רול, אבל אנחנו מתים על זה!

1968: פינק פלויד בהולנד – מרתון הופעות וכמעט מהומה!

פינק פלויד, עוד לפני שהפכו למפלצת אצטדיונים עם THE DARK SIDE OF THE MOON, היו להקת רוק פסיכדלי ניסיונית ומרתקת. ביום אחד, אי שם בשנת 1968, הם הספיקו להופיע לא פחות משלוש פעמים בהולנד! זה לא היה טיול בפארק. ההופעה הראשונה התקיימה בשעה 14:00 ב-LIJN 3 באמסטרדם, כשהם מחליפים ברגע האחרון את קפטיין ביפהארט ולהקתו שביטלו. משם הם מיהרו להופעה נוספת בשעה 20:00 בעיירה BUSSOM, ולקינוח, הופעת לילה מאוחרת באפלדורן. הלהקה, כנראה מותשת אך מלאת אדרנלין, הגיעה כל כך באיחור להופעה האחרונה, שהיא חרגה משמעותית מהזמן שהוקצב לה. האמרגן המקומי, שכבר רצה להתחיל את מסיבת הריקודים המתוכננת, החליט להדליק את אורות האולם כדי לאותת לחברי הלהקה שהגיע הזמן לרדת מהבמה. הרוחות התלהטו עד כדי כך שהמשטרה המקומית הוזעקה למקום כדי להרגיע את העניינים. עוד יום עבודה שגרתי עבור פינק פלויד?

1965: ארט גרפונקל – מזמר מחונן למורה למתמטיקה?

לא רק קול מלאכי, אלא גם מוח חריף! ארט גרפונקל, הצלע השקטה והמלאכית בצמד סיימון וגרפונקל, קיבל בשנת 1965 תואר במתמטיקה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. מי היה מאמין שהבחור ששר על גשרים מעל מים סוערים יכול גם לפתור משוואות דיפרנציאליות? הכישרון המתמטי הזה התברר כיעיל במיוחד כאשר הצמד התפרק בשנת 1970. גרפונקל, בין הקלטות סולו ופרויקטים מוזיקליים, מצא לעצמו ג'וב מכובד כמורה למתמטיקה בקולג' בקונטיקט. כנראה שהיה משהו מרגיע בנעלמים אחרי כל הדרמות עם פול סיימון.

1966: הביטלס וצוללת צהובה כמעט מחשמלת!

צוללים לעומק היצירתיות (וכמעט לאסון)! הביטלס התאספו באולפני EMI המפורסמים (כן, כן, אלה שברחוב אבי רואד בלונדון) כדי להוסיף את הטאץ' הסופי לשירם הקסום והילדותי YELLOW SUBMARINE. המשימה: להקליט אפקטים קוליים משעשעים. לאירוע הוזמנו חברים טובים כמו הזמרת מריאן פיית'פול, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס ואשתו דאז של ג'ורג' האריסון, הדוגמנית פטי בויד. כולם תרמו קריאות, צהלות ורעשים שונים ומשונים. אבל ג'ון לנון, כמו ג'ון לנון, רצה יותר. הוא דרש מטכנאי ההקלטה הצעיר והמוכשר, ג'ף אמריק, להקליט אותו שר "מתחת למים", לאחר שניסיון ראשוני לשיר תוך כדי גרגור מים לא סיפק את הסחורה. "בזמן שג'ורג' מרטין (המפיק) ניסה להניא אותו מהרעיון המסוכן", כתב אמריק מאוחר יותר בספרו, "התחלתי לחשוב על אלטרנטיבה. אולי נגרום לג'ון לשיר לתוך מיקרופון שקוע בכוס מים?" המיקרופון, מדגם יקר ורגיש, נעטף בקונדום (כן, קראתם נכון!) להגנה מפני המים. איש באולפן לא היה מודע לסכנה האמיתית שנשקפה ללנון באותו רגע. "רק שנים רבות לאחר מכן", סיכם אמריק, "הבנתי באימה שהמיקרופון שבו השתמשנו הופעל על ידי מתח פנטום – כלומר, הוא היה למעשה גוף טעון חשמלית. בשילוב עם מערכת החשמל של האולפן, כל אחד מאיתנו, כולל לנון, יכול היה להתחשמל למוות בקלות. הייתי יכול להיכנס להיסטוריה כטכנאי ההקלטות הראשון שהרג לקוח באולפן". מזל גדול לכולם, ובמיוחד ללנון!

1988: איירון מיידן וגאנס אנד רוזס – כשדמו פוגש פח אשפה

סיאטל רעדה והזיעה! להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן, הופיעה בסיאטל סנטר קולוסיאום במסגרת סיבוב ההופעות המצליח שלה SEVENTH SON OF A SEVENTH SON. כלהקת חימום, לא פחות ולא יותר, התייצבה להקה צעירה ומבטיחה (אך עדיין לא מגה-סטארית) בשם גאנס אנד רוזס. ג'רי קנטרל, גיטריסט צעיר ואלמוני מסיאטל, שלימים יקים את להקת הגראנג' אליס אין צ'יינס, היה בקהל. קנטרל, חדור מוטיבציה, הצליח איכשהו להגיע אל מאחורי הקלעים ולמסור לסולן הכריזמטי והבלתי צפוי של להקת החימום, אקסל רוז, קלטת דמו של להקתו. מה עשה אקסל עם המחווה? ובכן, לפי מה שנטען, הוא זרק אותה לפח האשפה הקרוב ביותר מיד כשעזב את המקום. אאוץ'! קלאסי אקסל.

1967: אלביס פרסלי בתקליט חדש ועם צרות

כן, תקליט חדש יוצא לאלביס בשם DOUBLE TROUBLE. זה הפסקול ה-15 שיצא תחת שמו והמעריצים כבר יודעים אז שיש צרות כפולות וצרורות למלך, שנאלץ להוציא סרטים ופסקולים מסוג ב' בגלל חוזים שהוא אולץ לחתום עליהם.

1965: בוב דילן וג'ואן באאז – קולות של מחאה בלונדון

הזמנים הם בהחלט משתנים. בוב דילן, נביא הפולק-רוק, וג'ואן באאז, מלכת הפולק הבלתי מעורערת, שני קולות מרכזיים של דור הסיקסטיז ותנועת המחאה, השתתפו בהפגנה גדולה בלונדון נגד מלחמת וייטנאם. נוכחותם סימלה את התנגדות עולם התרבות למלחמה הלא פופולרית, והשירים שלהם הפכו להמנונים של שלום וצדק חברתי.

1968: הקינקס והבסיסט הנעלם – פיט קוואיף עושה סצנה

דרמה בשדה התעופה! פיט קוואיף, בסיסט להקת הקינקס המוכשרת אך המתוסכלת לעיתים, החליט שהוא פשוט לא טס. הלהקה הייתה אמורה לטוס מלונדון לדבלין להופעה, וקוואיף אף הגיע עם שאר החברים לשדה התעופה. אלא שברגע האחרון, ממש לפני העלייה למטוס, הוא הצליח להתחמק ולהיעלם מבלי שאיש ישים לב. שאר חברי הלהקה – ריי דייויס, דייב דייויס ומיק אייבורי – עלו למטוס בתמימות, ורק לאחר הנחיתה בדבלין קלטו שהבסיסט שלהם פשוט... איננו! מנהל הלהקה ההמום מיהר להתקשר לאשתו של ריי דייויס, ראסה, והיא גויסה למשימה הבלתי אפשרית: לאתר את קוואיף ולהטיס אותו לדבלין בטיסה מאוחרת יותר. למרות המאמצים, הבלגן חגג וההופעה בדבלין בוטלה בסופו של דבר. הימים של קוואיף בלהקה, שלא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מהכיוון המוזיקלי וממאבקי הכוח הפנימיים, היו בהחלט ספורים. עם זאת, הוא עזב את הלהקה סופית כשנה לאחר מכן.

1978: אבבא ממריאים עם עייט

אולפני פולאר בשטוקהולם היו כמרקחה. להקת הפופ השוודית המצליחה בעולם, אבבא, עבדה במרץ על הקלטת קולות לשיר חדש ושאפתני בשם HIGH, HIGH. בהמשך, כידוע, שמו של השיר ישונה ל-EAGLE, ויהפוך לאחד הקטעים האפיים והמרשימים יותר ברפרטואר של הלהקה. הניסיון הראשון לשדרג את הליווי המוזיקלי כלל גם סולו גיטרה מיוחד של הגיטריסט הקבוע של הלהקה, יאן שלפר. "היה לי פדאל עם אפקט מהדהד (ECHO) מתוצרת חברת MORLEY", נזכר יאן. "כשלחצתי על הדוושה, ההד גבר וכך קיבלתי את האפקט המתערבל והמיוחד הזה". למנגינה המורכבת נוספו מאוחר יותר המילים המעורפלות והפואטיות של ביורן אולבאוס, ורבים חשבו שהשיר הוא מחווה של אבבא ללהקת הרוק האמריקאית המצליחה, איגלס. האמת? לא ממש, למרות שחברי אבבא היו מעריצים גדולים של איגלס ואף ראו אותם בהופעה בשטוקהולם באותה שנה. אולבאוס הסביר: "הטקסט לשיר הזה נוצר בהשראת הספר 'ג'ונתן ליווינגסטון השחף' (הרומן המפורסם של ריצ'רד באך), למרות שבמקרה שלנו זה היה עייט. ניסיתי ללכוד את תחושת החופש והאופוריה שקיבלתי מקריאת הספר הזה". התוצאה: שיר פופ סימפוני עוצר נשימה.

1936: נולד ג'ראלד סקארף – האיש שצייר את "החומה" והתחתן עם האקסית של מקרטני

הקריקטוריסט הבריטי הנודע ג'ראלד סקארף, האיש מאחורי האיורים המטרידים והאייקוניים לתקליט המופת והסרט THE WALL של פינק פלויד, נולד ביום זה. סגנונו הייחודי והגרוטסקי הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של "החומה". אבל היי, יש עוד פרט רכילותי עסיסי: סקארף התחתן עם ג'יין אשר, ששנים קודם לכן הייתה בת זוגו המפורסמת של לא אחר מאשר פול מקרטני, בתקופת השיא של הביטלס! כן, כן, אותה ג'יין אשר שהיוותה השראה לכמה מהשירים הפחות נעימים של מקרטני (I'M LOOKING THROUGH YOU ו-FOR NO ONE וגם WHAT YOU'RE DOING) ובשנת 1968 הם נפרדו. עולם קטן, כבר אמרנו?

1987: מסיבת סרג'נט פפר באבי רואד – 20 שנה לתקליט ששינה את העולם

חגיגה נוסטלגית באולפני אבי רואד המיתולוגיים! עשרים שנה חלפו מאז יציאתו של התקליט פורץ הדרך "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" של הביטלס, תקליט שנחשב לאבן דרך בתולדות המוזיקה הפופולרית. לכבוד המאורע נערכה מסיבה חגיגית באולפנים בהם הוקלט רובו. בין החוגגים הנרגשים היו פול מקרטני בכבודו ובעצמו, ואמן הפופ פיטר בלייק, שאחראי לעטיפה האייקונית והצבעונית של התקליט. אין ספק שהיה ערב מלא בזיכרונות מתוקים ומוזיקה טובה.

1964: הרולינג סטונס נוחתים באמריקה – הפלישה הבריטית מתחילה!

היכונו, אמריקה! הרולינג סטונס, להקת הרוק'נ'רול ה"מסוכנת" והמרדנית מבריטניה, נחתה לראשונה על אדמת ארצות הברית, בנמל התעופה JFK בניו יורק. הגעתה סימנה את תחילתו של סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה, ובעיקר, את המשך "הפלישה הבריטית" – אותה תופעה תרבותית שהחלה עם הביטלס והביאה לעולם גל של להקות בריטיות ששינו את פני המוזיקה. הסטונס הגיעו עם תדמית של "הילדים הרעים", בניגוד לתדמית הנקייה יותר (בהתחלה) של הביטלס, והם היו מוכנים לכבוש את אמריקה בסערה. ההיסטוריה, כידוע, נכתבה מאותו רגע.

1982: קווין שרים בספרדית – LAS PALABRAS DE AMOR

פרדי מרקיורי ולהקת קווין מוציאים תקליטון חדש עם השיר LAS PALABRAS DE AMOR (THE WORDS OF LOVE). את הבלדה המרגשת הזו כתב הגיטריסט בריאן מאי, כמחווה למעריצים הנלהבים של הלהקה בדרום אמריקה. מאי, בדומה למה שעשה עם השיר TEO TORRIATE (LET US CLING TOGETHER) בשנת 1976, אותו כתב לאחר סיבוב הופעות מוצלח ביפן, רצה להודות למעריצים הארגנטינאים והברזילאים שקיבלו את הלהקה בחום אדיר בסיבוב ההופעות הראשון שלהם ביבשת בחורף 1981. "הם ידעו את כל המילים לכל השירים!" סיפר מאי בהתלהבות. "האנשים האלו לא מדברים אנגלית, אבל הם יכלו לשיר איתנו כל שיר של קווין! אז ברור שהם היו מעריצים אמיתיים, והם היו פשוט משוגעים עלינו!". השיר, שחלק ממילותיו בספרדית, נכלל גם בתקליט HOT SPACE של הלהקה, שיצא באותה שנה והציג סאונד יותר פ'אנקי ורקיד מהרגיל עבור קווין.

1974: האחים אולמן בגשם – בלוז דרומי סוחף באטלנטה

לילה גשום בג'ורג'יה, אבל הרוקנרול לא עוצר! להקת האחים אולמן, מחלוצות הרוק הדרומי, הופיעה באצטדיון אטלנטה לעיני עשרות אלפי מעריצים רטובים אך נלהבים. מגזין רולינג סטון דיווח: "האחים אולמן חיכו זמן רב, בתקווה שהגשם ייפסק, לפני שהחלו את הופעתם. בסופו של דבר, לאחר איחור משמעותי, הם עלו לבמה וסיפקו את הסחורה עם הג'אמים הארוכים והווירטואוזיים שלהם. יותר מ-50,000 איש שילמו בין שבעה לעשרה דולרים (סכום לא מבוטל באותם ימים) וחיכו שלוש שעות תחת גשם שוטף כדי לראות את הלהקה המקומית האהובה שלהם. מעניין להיזכר שבתקופתו של הגיטריסט המנוח והאגדי, דוואן אולמן, הלהקה ניגנה בחינם בפארק פידמונט עוד בשנת 1969. החלק הראשון של ההופעה היה, לדעת המבקר, קצת מרוח ומפוזר. הלהקה ירדה מהבמה בזעם מסוים, והקהל המתין בסבלנות לחלק השני, שהגיע כעבור עשרים דקות. ואז, הו אז, הגיעה ההתפוצצות! בחלק השני הוכיחה הלהקה את גדולתה כהרכב מוזיקלי מהשורה הראשונה. השירים שנוגנו, בעיקר מהתקליט המצליח BROTHERS AND SISTERS, היו מהודקים ומלאי אנרגיה. הגיטרה המופלאה של דיקי בטס והפסנתר הדומיננטי של צ'אק ליוול החזירו לחיים את הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי JESSICA. וכשגרג אולמן, בקולו המחוספס והמלא רגש, סיים לשיר את MIDNIGHT RIDER, אלפי גפרורים הודלקו בקהל, יוצרים מחזה מרהיב. להדרן, הלהקה ביצעה את RAMBLING MAN, והקהל פשוט השתולל. כשנשאל אחד המעריצים בסוף ההופעה, בעודו ספוג מים עד לשד עצמותיו, על הגשם, הוא ענה בפשטות: 'לעזאזל בנאדם, הגשם הזה רק שוטף אותך וגורם לך להרגיש נהדר!'". אין כמו רוק דרומי טוב כדי לחמם את הלב, גם כשקר ורטוב.

1983: ראשים מדברים ושורפים את הבית עם SPEAKING IN TONGUES

אחרי שלוש שנות שתיקה תקליטית, להקת ראשים מדברים חוזרת ובגדול עם תקליט חדש ומסעיר: SPEAKING IN TONGUES. התקליט הזה הוא יצירת מופת של ממש, המצליחה לחבר בצורה גאונית בין מוזיקת פופ "לבנה" וחכמה לבין מקצבי פ'אנק "שחורים" וסוחפים. הסאונד החדש של הלהקה, שהתפתח מהניסיונות הקודמים שלה עם המפיק בריאן אינו, הגיע כאן לעוד שיא של בשלות ונגישות. עם הלהיט הענק והמדבק BURNING DOWN THE HOUSE, שהפך מיד להמנון, הלהקה בהחלט הצליחה "לשרוף את הבית" ולכבוש קהלים חדשים. דייוויד ביירן והחברים הוכיחו שוב שהם אחת הלהקות החדשניות והחשובות של התקופה. אל תחמיצו!

1967: תקליט בכורה לדייויד בואי.

בשנת 1967 יצא תקליטו הראשון של דייויד בואי. מנהלו, קן פיט, כתב בצד האחורי של עטיפת התקליט: "בגיל 19 ראה בואי את העולם יותר ממה שאנשים רבים בגיל מאוחר יותר ראו". הסגנון המוסיקלי של התקליט שונה מאד ממה שהתרחש אז בעולם הרוק והפופ הפסיכדלי של לונדון התוססת. המכירות יהיו זעומות. בואי יספר על האלבום בשנת 1976: "התקליט הזה הושמע קצת ברדיו. אבל לא הצלחתי לשכנע אז אנשים לקנות את יצירתי ולא ביקשו ממני להופיע בעקבותיו. כך שמבחינתי התקליט הזה הוא כישלון".

בואי צחק על התזמור שבתקליט בראיון שייערך עמו בשנת 1993: "רבים מהתזמורים נעשו דקה אחרי שדרק פירנלי המתזמר ואנוכי קנינו את ספר התזמור בחנות המוסיקה. את העיבודים עשינו בעזרת פסנתר ונגני האולפן שגויסו לנגן את זה ודאי גיחכו ביניהם למראה הדפים שהצבנו מולם. שנינו חשבנו שאם סטרווינסקי יכול - אז גם אנחנו".

עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו על התקליט: "הנה מונח מולנו כישרון שראוי לתשומת לב, למרות שאין לו קול טוב. עם זאת - הוא יודע להציג את מילות שיריו כראוי". עיתון מלודי מייקר השווה את סגנון לחניו לקאט סטיבנס ותהה כיצד בואי לא הצליח עד כה. ובכן, עוד כמה שנים ודייויד בואי יהיה סופרסטאר. וביום יציאת התקליט נפגש בואי עם במאי בשם פרנקו זפירלי ברחוב דין מס' 65 בלונדון, במטרה לדון על פסקול מיועד לסרטו החדש של זפירלי - 'רומיאו ויוליה'.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459