רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

הציטוט היומי: "הפסנתר הטוב ביותר שניגנתי בו היה מדגם BOSENDORFER IMPERIAL. זה האהוב עליי ביותר. השתמשתי בו בהקלטת התקליט TUMBLEWEED CONNECTION" (אלטון ג'ון בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

ב-1 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת איגלס. תקליט הבכורה ששינה את פני המוזיקה והמריא אל התהילה!

הסצנה הלוהטת של הוליווד בתחילת הסבנטיז רחשה וגעשה. מאחורי כל דלפק במכולת, הגה של מונית או גיטרה מאובקת במסדרון אפלולי, הסתתר פוטנציאל לכוכב רוק היסטרי. האזור היה מגנט לכישרונות צעירים ורעבים, אך רבים מהם נותרו מתוסכלים, מנגנים קאברים בפאבים אפופי עשן או מלווים אמנים אחרים שקטפו את התהילה והותירו אותם הרחק מאור הזרקורים. אבל אז, ארבעה כאלה, מוזיקאים מחוננים עם קורות חיים מרשימים כנגני ליווי, החליטו שנמאס להם להיות כינור שני. הם חברו יחדיו, והניצוץ שנוצר הצית סאונד חדש, ייחודי וממכר, שהפך אותם באופן כמעט מיידי לשם החם ביותר בסביבה.

להקה זו, ששינתה את כללי המשחק, היא כמובן איגלס, והיא נולדה רשמית בהוליווד התוססת בשנת 1972. ארבעת המייסדים היו בדיוק מאותה חבורה עצומה של כישרונות שחיפשו את הפריצה הגדולה, והפעם, המזל בהחלט האיר להם פנים, ובגדול. הכירו את הרביעייה המנצחת: גלן פריי, הגיטריסט הכריזמטי מדטרויט עם החיוך הכובש; ברני לידון, המולטי-אינסטרומנטליסט המופנם, אשף גיטרת הקצב, הבנג'ו והמנדולינה עם שורשים עמוקים בבלוגראס; רנדי מייזנר, הבסיסט השקט אך בעל קול טנור צלול כבדולח שהגיע מנברסקה; ודון הנלי, המתופף מטקסס בעל הקול המחוספס החד כתער.

לפני האיחוד הגורלי, פריי והנלי כבר צברו קילומטראז' מכובד כחלק מלהקת הליווי של לינדה רונסטאדט, אז מלכת הקאנטרי-רוק הבלתי מעורערת של סצנת מועדון טרובאדור המיתולוגי בלוס אנג'לס. מייזנר היה חבר בלהקת הקאנטרי-רוק החלוצית POCO, ואילו לידון ניגן עם האגדה הפסיכדלית-קאנטרי FLYING BURRITO BROTHERS. כולם טעמו הצלחות נקודתיות, אך התהילה הגדולה חמקה מהם.

הזרז לשינוי היה חברם המשותף, ג'קסון בראון, שהיה בעצמו על סף הפיכה לאייקון רוק אמריקאי (והוא אכן הפך לכזה). בראון, שזיהה את הפוטנציאל העצום, הציע לארבעה לאחד כוחות ולהפוך ללהקת הליווי החדשה של רונסטאדט. ואכן, הם החלו לנגן עימה, אך כבר אחרי סשן חזרות אחד בביתה של לינדה, היה ברור לכולם, ובמיוחד לארבעה עצמם, שהכימיה ביניהם חזקה מדי והצליל שהם יוצרים הוא משהו מיוחד במינו – טוב מכדי להישאר ברקע.

בפברואר 1972, ההחלטה נפלה: הלהקה הוקמה רשמית. לידון, חובב תרבות אינדיאנית וספריו של קרלוס קסטנדה, הוא שהציע את השם הנצחי איגלס (עייטים, ולא נשרים כפי שרבים נוהגים לתרגם בטעות, אם כי הוויכוח הסמנטי הזה ממשיך לרחוש עד היום!). בלי לחשוב פעמיים, הם ארזו את הגיטרות, החלומות והאמביציה וטסו ללונדון הקרירה. היעד: אולפני אולימפיק היוקרתיים, שם המתין להם המפיק גלין ג'ונס, האיש שכבר הטביע את חותמו על סאונד של ענקי רוק. לונדון של אותם ימים סבלה מהפסקות חשמל יזומות תכופות כתוצאה משביתות כורים, ולכן, כדי שהקסם לא יופרע, הובא לאולפן גנרטור ענק ומאולתר. ארבעת החברים חלקו דירה לונדונית קטנטנה וצפופה, ושגרת ההקלטות-שינה-שתייה (ואולי עוד קצת שתייה) נמשכה כשלושה שבועות אינטנסיביים ופוריים. האירוניה ההיסטורית היא שבעוד שלהקות רוק אנגליות רבות חלמו להקליט בארצות הברית כדי ללכוד את ה"אמריקן דרים סאונד", חברינו דווקא נהרו ללונדון בשנת 1972 כדי להשיג את הסאונד הבריטי המלוטש והמהודק שכל כך אהבו.

בתקליט הבכורה הזה, הנושא את שם הלהקה, אפשר לשמוע קשת רחבה של השפעות: קאנטרי מסורתי, פולק מלודי, רוק'נ'רול קלאסי ונגיעות של בלוז. אך מעל לכל אלו, ריחפה רוח של מקוריות צרופה. הקלף החזק ביותר של הלהקה, זה שילווה אותה לאורך כל הקריירה המפוארת שלה, היה ההרמוניות הווקאליות המושלמות. כל אחד מארבעת החברים היה סולן מצוין בפני עצמו, אך כשהם שילבו את קולותיהם יחד – התוצאה הייתה לא פחות מיהלום, סימן היכר שהפך אותם לחברי אחת הלהקות האהובות והמצליחות בכל הזמנים.

הפצצה הראשונה ששוגרה מהתקליט הזה והרעידה את גלי האתר הייתה TAKE IT EASY. הסיפור מאחורי השיר הוא פנינה בפני עצמה: ג'קסון בראון, שגר אז דלת ליד גלן פריי בשכונת ECHO PARK הבוהמיינית, התחיל לכתוב אותו עבור תקליט סולו משלו, אך נתקע באמצע עם בית חסר. פריי, שחיפש נואשות חומרים ללהקה הטרייה, שמע את הסקיצה, התאהב מיד, והציע לבראון להשלים את השיר יחד. פריי הוא זה שהוסיף את השורה האלמותית על הבחורה ברכב הפורד שמאטה כדי להעיף בו מבט בווינסלואו, אריזונה (בעיירה זו, אגב, ניצב כיום בגאווה פסל וציור קיר ענק המנציחים את הרגע המכונן הזה בשיר). השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. השיר הפך להמנון מיידי ולחלק בלתי נפרד מהפסקול של התרבות האמריקאית.

הלהיט השני שצמח מהתקליט, WITCHY WOMAN, הציג צד אפל, מיסטי ורוקי יותר. הלחן המהפנט נרקח על ידי ברני לידון, ואילו את המילים, המתארות נשים פאם-פאטאל מסתוריות ומפתות בחייו של הכותב, שרבט דון הנלי בעודו שוכב במיטתו חולה וקודח מחום בדירתו בלוס אנג'לס. זהו גם השיר הראשון בו הנלי לקח את עמדת הסולן הראשי, וכך זכה עולם הרוק לגלות את אחד מקולות הזהב הגדולים והמזוהים ביותר שלו. הצמרמורת מובטחת בכל האזנה, גם היום.

הסינגל השלישי, PEACEFUL EASY FEELING הרומנטי והנינוח, נכתב בכלל בשנת 1969 על ידי מוזיקאי כמעט אלמוני מסן דייגו בשם ג'ק טמפקין. סיפור לידתו של השיר הוא עוד אנקדוטה משעשעת: לילה אחד, אחרי הופעה קטנה במועדון נידח, טמפקין ניסה את מזלו עם המלצרית שעבדה במקום, אך היא, איך לומר בעדינות, לא ממש התלהבה מהחיזורים ונעלמה כלעומת שבאה. טמפקין מצא את עצמו תקוע במועדון השומם, ללא אפשרות להגיע הביתה, והחל לפרוט בגיטרה שלו על רצפת המקום כדי להפיג את השעמום והאכזבה הקלה. כך, מתוך רגע של תסכול רומנטי קטן ובדידות לילית, נולד הלחן המתוק והמרגש הזה. טמפקין המשיך לעבוד על השיר בשלבים, עד שבשנת 1972 פגש בלוס אנג'לס את גלן פריי. טמפקין השמיע לו את השיר, פריי נדלק מיד וביקש רשות לעבד אותו עם להקתו החדשה. השיר הפך ללהיט ענק והוכיח שלפעמים גם מאכזבות קטנות יכולות להצמיח יופי גדול.

עיתוני המוזיקה של התקופה לא נותרו אדישים. מגזין CIRCUS הנחשב פרסם בספטמבר 1972 ביקורת נלהבת: "האיגלס מציגים קטעי קאנטרי חמים ואף עוקצניים, עם ניחוחות של להקת POCO בשילוב עם להקת האחים BURRITO. גיטרת הפדאל-סטיל האופיינית לז'אנר נעטה הצידה לטובת גיטרה חשמלית נושכת יותר. לפי מה שנשמע לנו פה – מדובר בלהקה שתצליח בענק, ובצדק!". מגזין HIGH FIDELITY הוסיף באותו חודש: "הלהקה הזו מורכבת מארבעה חברים שיודעים לשיר היטב, וזה ניכר. באופן טבעי, יש פה הרמוניות ווקאליות טובות מאוד. אם הלהקה תצליח להמשיך ולהפיק שירים מלהיבים יותר באותה רמה – אין ספק שהם ימריאו מעלה, גבוה מאוד".

ואכן, עם שני קטעי פתיחה קטלניים כמו TAKE IT EASY ו-WITCHY WOMAN, שהפכו בן לילה לקלאסיקות רוק נצחיות של החוף המערבי וסמל ל"קליפורניה סאונד", התקליט הזה פשוט לא יכול היה שלא להצליח. הוא הניח את היסודות לאימפריה מוזיקלית. התקליט השני שהוציאו החבר'ה, DESPERADO שיצא בשנת 1973, כבר היה תקליט קונספט מופתי שלקח את המערב הפרוע כמוטיב מרכזי, ונחשב בעיני רבים לאחת מפסגות היצירה של הלהקה. באותם ימים תמימים יחסית של 1972, חברי איגלס הצעירים עוד לא דמיינו את שורות הקוקאין הארוכות שיעברו בנחיריהם בשנים הבאות, או על מלון שאפשר להיכנס אליו אך משום מה "לעולם אי אפשר לצאת" (ורצוי שיהיו שם גם כמה גרופיות, צעירות מדי כמובן). או כפי שהם עצמם שרו באחד מלהיטיהם הגדולים – הם באמת לקחו את זה עד הקצה, TAKE IT TO THE LIMIT.

אבל כל המסע המטורף הזה, כל אגדת הרוק הזו, כל ההצלחה הפנומנלית והדרמות הבלתי נגמרות – הכל התחיל שם, ב-1 ביוני 1972, עם תקליט בכורה אחד, צנוע אך מושלם, ששינה את חייהם ואת פני המוזיקה הפופולרית לנצח. מכאן, הכל באמת התחיל.

ב-1 ביוני בשנת 1982 חגג הגיטריסט רון ווד את יום הולדתו ה-34 עם צאת תקליט הופעה חיה חדש של להקתו, הרולינג סטונס, ושמו STILL LIFE. אז הנה כמה מילים על זה.

עד 1981, הרולינג סטונס כבר היו מותג על, מוסד מוזיקלי מפואר. אבל במקום לנוח על זרי הדפנה (שכבר היו ענקיים), הם הסתערו על צפון אמריקה כאילו היו להקת טירונים רעבה, רק עם הרבה יותר ניסיון וגיטרות יקרות. התקליט TATTOO YOU, שהיה בעצמו יצירת מופת של תושייה יצירתית – הרי הוא הורכב ברובו מקטעים ישנים יותר, פנינים נשכחות ממגירות הארכיון שלהם שעברו מקצה שיפורים קוסמי – זכה להצלחה פנומנלית. בראש ובראשונה, כמובן, בזכות ההמנון הנצחי START ME UP, שיר עם ריף גיטרה כל כך ממכר שהוא יכול היה להניע טנק (ובמקור, אגב, זה התחיל בכלל כקטע עם ניחוח רגאיי בשם NEVER STOP).

סיבוב ההופעות שליווה את TATTOO YOU היה חתיכת הפקה, ספקטקל בקנה מידה שכמוהו טרם נראה. אנחנו מדברים על אצטדיונים מפוצצים עד אפס מקום, במות ענק צבעוניות ונועזות בעיצובו של האמן היפני המוכשר קזוהידה יאמאזאקי, שנודע בסגנונו הבהיר והכמעט קומיקסי, שהיה אחראי גם לעטיפה הבלתי נשכחת של התקליט הזה. הסגנון הוויזואלי הזה היווה סטייה מוחלטת מהדימויים האפלים והמחוספסים שאפיינו את סיבובי ההופעות הקודמים שלהם. זה היה מהפך ששיקף להקה שלא רק אימצה את עידן הסטדיום-רוק, אלא גם המציאה אותו מחדש בצלמה ובדמותה. מיק ג'אגר, למשל, לא הסתפק רק בבמה – הוא התעופף מעל הקהל על גבי במת הרמה הידראולית, מחזה שהפך לאחד הסמלים של הסיבוב.

ההחלטה להקליט ולהוציא תקליט הופעה חיה מסיבוב ההופעות הזה הייתה, איך לומר, NO BRAINER. הטור האמריקאי של 1981 שבר קופות, גרף לפי הערכות למעלה מ-50 מיליון דולר (סכום אסטרונומי לאותה תקופה) והוכיח אחת ולתמיד מי "להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם" (סליחה לד זפלין, אבל אתם הייתם כבר מפורקים). עם מומנטום בשמיים וסיבוב הופעות אירופאי מתוכנן לקיץ 1982, התקליט נועד בדיוק לרגע הזה: להמשיך את החגיגה, לנצל את ההצלחה עד תום ולעשות חשק מטורף למעריצים מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

הקטעים שנבחרו בקפידה להרכיב את התקליט הגיעו ממספר הופעות ברחבי ארצות הברית בנובמבר ודצמבר 1981, עם מיק ג'אגר בקול ובשואו הבלתי נגמר, קית' ריצ'רדס ורוני ווד בגיטרות הצורבות, ביל וויימן בצלילי הבס העמוקים והיציבים, והמתופף האגדי וקר הרוח צ'ארלי וואטס, כשעל הבמה הצטרפו אליהם הפסנתרן הוותיק ועוזר הלהקה איאן "סטו" סטיוארט, האיש שהיה שם מההתחלה ונחשב בעיני רבים לאבן השישית, הקלידן המעולה איאן מקלאגן (שניגן גם עם ה-FACES לצד רוני ווד), והסקסופוניסט האנרגטי ארני וואטס. כל החבורה הזו התגבשה לכדי מכונת הופעות חיה משומנת, עוצמתית ומחשמלת.

אחד ההיבטים המעניינים (ויש שיגידו, השנויים במחלוקת) ביצירת התקליט היה השימוש הנרחב יחסית בהקלטות נוספות באולפן שבוצעו במרץ ואפריל 1982. בעוד שתקליטי הופעה חיה עוברים כמעט תמיד ליטושים ועריכות פוסט-פרודקשן, זה עבר "המתקה" משמעותית באולפן, שתרמה רבות לצליל הנקי, המהודק והעוצמתי שלו. הגישה הזו, שהבטיחה מוצר ידידותי לרדיו, גררה גם ביקורות מצד טהרנים שטענו שהיא החליקה קצת יותר מדי את הקצוות המחוספסים והבלתי צפויים שאפיינו את הסטונס בהופעה חיה "אמיתית". רשימת השירים, עשרה במספר (לא כולל קטע הפתיחה האינסטרומנטלי TAKE THE 'A' TRAIN של דיוק אלינגטון וקטע הסיום המרגש, הביצוע של ג'ימי הנדריקס להמנון האמריקאי STAR SPANGLED BANNER), הייתה למעשה סוג של תקציר מנהלים, אוסף רגעי שיא נבחרים, ולא תיעוד מלא של קונצרט שלם.

אז נכון, "טבע דומם" (וכפי שנוסף לשמו בעטיפה - קונצרט אמריקאי 1981) אולי לא תמיד זוכה לאותן תשבחות ממבקרים כמו יצירות מופת קודמות שלהם מהופעות חיות, כמו התקליט המונומנטלי GET YER YA-YA'S OUT! (שנחשב בעיני רבים לאחד מתקליטי ההופעה החיה הטובים בכל הזמנים). אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם – זה עדיין מסמך חשוב ומרתק. הוא מנציח את הרולינג סטונס ברגע נדיר של פופולריות שיא, מקצוענות מלוטשת ובגרות אמנותית, כשהם כובשים את נוף האצטדיונים האמריקאי ביד רמה, ומוכנים לעשות בדיוק את אותו הדבר באירופה. הוא מספר את סיפורה של להקה שכמעט שני עשורים אחרי שהתחילה את דרכה, עדיין ידעה לייצר היסטריה המונית ולספק חווית רוק'נ'רול אצטדיונים מהסוג שפשוט אין שניה לה. וזה, חברים, כבר הישג אגדי בפני עצמו!

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "אלבום ההופעה החי הרביעי של הרולינג סטונס, נפתח בגרסה פראית לחלוטין של UNDER MY THUMB. קית' ריצ'רדס מתחיל את זה, כשהוא מכה את הריף הרוצח כאילו הוא היה שוב בשנת 1965, בעוד צ'רלי ווטס לוקח את זה משם בלהט שווה. ומיק ג'אגר שר את המיזוגניה הבלתי מרוסנת של המילים כמו גבר שנוקם. ככל שמתקדם השיר, מונע על ידי נגיעות סימבוליות זריזות של ווטס ואיזשהו סולו מרהיב של קית' ורון ווד, התקוות שלך עולות. האם החבר'ה האלה עשו זאת סוף סוף? האם הם עשו תקליט רוק'נ'רול חי? למרבה הצער לא. כמובן, זו לא הפתעה גדולה שסטיל לייף לא עומד בקצב של התחלתו המבטיחה. סיבוב ההופעות של הסטונס ב-1981 מציע מופע רוק טוב עד נהדר.

וזה המופע שהתקליט הזה מנסה לשחזר. אתה מקבל עשרה שירים לפי הסדר שהם בוצעו. אתה מקבל את דפוסי הבמה של ג'אגר ("ברוכים הבאים, וירג'יניה! או "בסדר, שיקגו!"). כן, הכל שם אבל זה נשמע כמו סרט ללא מסך. קשה שלא להרגיש שחסר לך משהו במהלך התקלות הרפויות שעוברות על SATISFACTION, מכיוון שמאות בלונים הושלכו לקהל במהלך השיר הזה. ולא חסרות החמצות נוספות. אבל עדיין יש כאן רגעי שיא ועם זאת, על אף כל נקודות החוזק שלו, התקליט הוא המקבילה הצלילית לחולצת טריקו של הסטונס, הפריט הנחשק בסחורות סיבוב ההופעות. אבל אז מה? אנשים שזוכים לראות את הסטונס הרבה (מבקרי רוק, למשל), נוטים לשכוח שהרבה אנשים בכלל לא זוכים לראות אותם. הם הולכים לאהוב את התקליט הזה".

ב-1 ביוני בשנת 1933 נולדה הזמרת גילי סמית', מלהקת גונג. ביום זה, בשנת 1973, נערכה מסיבה לכבודה.זו המסיבה שהסתיימה בטרגדיה: כל הסודות מאחורי נפילתו של רוברט וויאט!

זה היה הלילה שזעזע את עולם הרוק המתקדם והותיר צלקת שלא תגליד. בראשון ביוני 1933 נולדה גילי סמית', הקול האוורירי והייחודי, הידועה גם כ"הלוחשת החללית" של להקת גונג, חלוצי הספייס-רוק הפסיכדלי. בדיוק ארבעים שנה לאחר מכן, בראשון ביוני 1973, התאספו כוכבי הרוק הגדולים של התקופה בלונדון לחגוג לה יום הולדת. איש לא שיער שהחגיגה הזו תהפוך לדרמה מצמררת שתשנה לעד את חייו של רוברט וויאט, המתופף של להקת סופט מאשין, ותותיר אותו נכה. אז מה באמת קרה שם באותו לילה גורלי? קבלו את הסיפור המלא, בלי צנזורה!

השעה הייתה מאוחרת, הירח של יוני האיר במלואו, והדירה בקומה השלישית ב-MAIDA VALE האופנתית של לונדון כבר המה אדם. דייויד אלן, בעלה של סמית' ומנהיג להקת גונג בכבודו ובעצמו, תיאר שנים מאוחר יותר בספרו האוטוביוגרפי את שהתרחש; רשימת האורחים הייתה לא פחות ממדהימה: רוברט וויאט עצמו, כמובן, קווין איירס גם היה שם, ניק טרנר מהוקווינד הגיע עם החליל המהפנט שלו, דייויד בואי הזיקיתי, המולטי-אינסטרומנטליסט הצעיר והמבטיח מייק אולדפילד, המתופף פיפ פייל שגם הוא היה חלק מסצנת קנטרברי התוססת, הסקסופוניסט האוונגרדי לול קוקסהיל, ואפילו אורח מיוחד במינו – קית' ריצ'רדס, הגיטריסט הפרוע של להקה קטנה ושמה הרולינג סטונס. אתם קולטים את כמות הכישרון והאגו בחדר אחד?

אלן מספר: "המסיבה הלכה והתעצמה ככל שהזמן תיקתק קדימה. ואז קית' ריצ'רדס הגיע. ראיתי אותו נכנס ומסביבו כל אנשיו ודמיינתי אנרגיה שלילית מסביבו. כמו כנפי עטלף שעוטפים אותו". בעיניו זו הייתה תחושה מבשרת רעות באוויר. "הלכתי למטבח, מצאתי שם כסא לשבת עליו ונהניתי משיחה ועישון חשיש עם עיתונאי שגם היה חבר שלי. לפתע שמעתי צרחה איומה ומקפיאה. זה היה קול של אישה שצרחה, 'רוברט נפל מהחלון!'. שקט מקפיא השתרר בדירה". דרמה בשידור חי!

אלן המשיך: "אחרי זה פרצה מהומה כשאורחים רבים רצים במדרגות למטה וקולות בכי נוראיים נשמעים. הצצתי מהחלון וראיתי את גופו השבור של רוברט שרוע שלוש קומות מתחתיי. האמבולנס מיהר להגיע ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו". בזמן שכולם היו המומים, אלן הבחין בתנועה חשודה: "לפתע ראיתי את קית' ריצ'רדס ממהר לברוח משם לפני שתבוא המשטרה". מישהו כאן מפחד מהשוטרים? אלן: "בעלת הדירה באה לפתע מולי כשידיה מחבקות בחורה צעירה מאוד שחשדתי כי רוברט התעסק עמה באמבטיה, כשזוגתו אליפי גילתה זאת ודפקה בדלת. רוברט, כנראה מפראנויה, נכנס לפניקה איומה וניסה לטפס על המרזב שבחוץ. עם ידיים חלקות הוא איבד את אחיזתו ונפל". סיפור מתח משובח, רק חבל שהוא אמיתי. "ניסיתי לנחם את אליפי שהייתה במצב של הלם, עד שמונית הגיעה ולקחה אותה לבית החולים. כולנו היינו בהלם ממה שקרה".

החדשות הקשות על פציעתו של וויאט הדהדו ברחבי סצנת המוזיקה. להקות פינק פלויד וסופט מאשין, הבית המוזיקלי הקודם של וויאט ומהאבות המייסדים של הג'אז-רוק הבריטי, נרתמו מיד לעזרה. ב-3 בנובמבר 1973, באולם ריינבאו שבלונדון, הן ערכו מופע התרמה היסטורי וגייסו סכום נאה של 10,000 ליש"ט. סופט מאשין סיפקו את מנת הג'אז-רוק המתוחכמת שלהם, אבל פינק פלויד, עם המופע האור-קולי המהפנט שלהם, פשוט גנבו את ההצגה.

אבל רגע, אל תתלהבו מהסכום. זמן קצר לאחר מכן, שלחה אמו של וויאט, הונור, מכתב נוקב למגזין המוזיקה מלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ". כן, גם אז הבירוקרטיה חגגה. "כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים". המציאות, כמו תמיד, טופחת על הפנים.

למרבה הפלא, וויאט לא רק שרד, אלא גם הצליח להתאושש באופן מעורר השראה ויצא בשנת 1974 לקריירת סולו מרשימה ומשפיעה, שהחלה עם התקליט המופתי ROCK BOTTOM. באוטוביוגרפיה שלו, DIFFERENT EVERY TIME, הוא סיפר את סיפור חייו לפרטי פרטים – אבל דווקא את רגעי יום נפילתו הוא בחר לטאטא ולהותיר את הקוראים עם הלשון בחוץ! בספר נכתב רק כך: "היו שהניחו, לאחר מה שקרה אחר כך, שווייאט לקח אל.אס.די. למעשה, הוא דבק בחומר משכר חוקי, אם כי זה נצרך, אפילו לפי הסטנדרטים שלו, בכמויות גדולות בצורה בלתי רגילה. 'אני לא יודע כמה צריך להיות שיכור כדי להיות שיכור', הוא נאנח. 'אבל כמה שאתה יודע שזה יכול להיות, זה היה המצב הרגיל שלי. אז הייתי ממש שיכור בשבילי. הייתי הזוי, יצאתי מזה במקום אחר. היה לי חלום'..."

רוברט מדבר בגלוי על השלבים המוקדמים יותר של המסיבה של ליידי ג'ון (כינוי החיבה של גילי סמית'), כאשר הוא שתה יין, וויסקי ופונץ'. תשאלו אותו על כל דבר שבא אחר כך, עם זאת, והסיבות שבגללן מצא את עצמו נופל מחלון קומה רביעית (לפי גרסה זו, למרות שאלן ציין קומה שלישית), ועיניו פונות למקום אחר. "אני חייב לומר שזו נקודה אחת שאני ממש לא אוהב לדבר עליה", הוא אמר, "חוץ מלומר שהשתכרתי מאוד וזו לא אשמה של אף אחד אחר. אכן נפלתי מהחלון. אני יודע שזה קלקל את המסיבה. זה היה חייב להיות נורא עבור האנשים שם, ומפחיד עבור אליפי".

הדיווחים של וויאט עצמו על נסיבות הנפילה השתנו מעט במהלך השנים. לעיתים, הוא תיאר זאת כניסיון התאבדות, תוצאה של עזיבתו הכפויה את להקת סופט מאשין שנתיים קודם לכן, בשל חילוקי דעות אמנותיים ורצונו לשיר יותר. "ממש הערצתי אותם", אמר ב-2003, "אז חשבתי שהם בטח צודקים. בגלל זה זרקתי את עצמי מהחלון. הם זרקו אותי, אז זרקתי את עצמי. פשוטו כמשמעו". למעשה, סביר יותר שניסה לעזוב את חדר השירותים על ידי טיפוס במורד המרזב בניסיון, כפי שהסבירה עיתונאית המלודי מייקר, ויויאן גולדמן, בלשון המעטה, "להתחמק מהסתבכות מסיבתית טיפוסית".

"אין לי מושג של הנפילה", נזכר רוברט. "זה היה דבר נורא – לא בשבילי, אלא בשביל כולם. אני, פשוט נפלתי. אתה מיד מאבד כל תחושה. לא איבדתי את ההכרה. לא נפלתי על הראש, נפלתי על העקב השמאלי שלי – אם כי השאר כמובן עקבו אחריו במהירות. אני זוכר ששמעתי, במרחק, צרחה כמו יללת זאב. הזכרתי את זה מאוחר יותר ואנשים אמרו: 'זה היית אתה'. אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה מרוחק. אז שמעתי את הצעקה שלי כזאב, מהדהדת מרחוק. הייתי די מנותק ממנה. אני זוכר שלקחו אותי באמבולנס. בכל מקרה, שישה שבועות לאחר מכן – כי כנראה שמים לך כל כך הרבה תרופות בבית החולים שאתה לגמרי מחוץ לעניינים – אני מתעורר ואני במיטת בית חולים, וזה היה עולם חדש לגמרי..."

וויאט שרד את הנפילה, כך אמרו לו הרופאים, רק בגלל שהאלכוהול הרב שבגופו הרגיע את שריריו עם הנחיתה. אירוניה קוסמית: האלכוהול שכמעט הרג אותו, הוא גם מה שהציל את חייו. הפגיעה ריסקה את החוליהה השתים עשרה שלו וכתוצאה מכך הוא נותר משותק מהמותניים ומטה. הד קודר לטרשת הנפוצה ממנה סבל אביו, הוא נידון לכיסא גלגלים לכל החיים, והוא רק בן עשרים ושמונה. לאחותו למחצה של רוברט עדיין יש תמונה, בירושה מאמם, הנושאת את הכיתוב המצמרר, "התמונה האחרונה שיש לי עם רוברט עומד"...

וויאט הבין שלא יוכל יותר ללכת או לתופף במערכת תופים קונבנציונלית. לאדם אחר זה היה יכול להיות סוף פסוק, אך עבור וויאט זו הייתה רק מהמורה בדרך, כזו שצריך לעבור מעליה ולהתחזק ממנה. כתב מלודי מייקר הלך לבקרו בבית החולים יחד עם הקלידן מייק ראטלדג' – חברו לשעבר מסופט מאשין. אותו כתב הודה שהוא גדל על סופט מאשין ושהיה זה עבורו ביקור קשה מנשוא, לראות את גיבור הנעורים שלו מרותק לכיסא גלגלים. "הלכתי להמון הופעות של סופט מאשין ותמיד היה זה חינוך אמיתי לראות את רוברט בפעולה, עם התיפוף הייחודי והשירה המלאכית שלו".

וויאט סיפר לכתב: "למעשה, בשבוע שעבר הייתה היציאה הראשונה שלי מבית החולים. הגעתי לאולפני MANOR והייתי שם עם להקת האטפילד והצפון (עוד הרכב מפתח בסצנת קנטרברי) בזמן שהיא הקליטה. פיל מילר הגיטריסט היה נבוך מנוכחותי ונתן לי תפקיד לשיר בהקלטה שלהם, כדי שארגיש בנוח. זה היה שיר חדש שהוא כתב ופחדתי שלא אצליח לשיר את זה כראוי. פחדתי לעשות צחוק מעצמי. אבל זה עבד כמו שצריך." הקטע נקרא CALYX וזו הייתה, למעשה, תחילתה של קריירת שירה מחודשת ומפוארת.

על מופע ההתרמה של פינק פלויד וסופט מאשין, אמר וויאט: "זו הייתה הפתעה גדולה. אני לא האמנתי לזה עד שקראתי על זה בעיתון. בזכות זה אוכל לא לדאוג לכסף לזמן מה וזה בהחלט מוריד מעמסה גדולה מכתפיי".

ומה לגבי מוזיקה חדשה? וויאט כבר חשב קדימה: "במקרה פגשתי חבר של רון גיסין (המוזיקאי האוונגרדי שעבד עם פינק פלויד על התקליט ATOM HEART MOTHER). הוא גר ממש קרוב לכאן. יש לו פסנתר וכמה מכשירי הקלטה מתוצרת REVOX. אליפי קנתה לי אורגן יפני קטן שמוציא צלילים מצחיקים. הבחור הזה לא מכיר כלל את העבר שלי ולא יודע מי אלו סופט מאשין. אבל הוא יודע הרבה על טכניקות הקלטה". הניצוץ בעיניים חזר, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה מוזיקלית מרתקת. רוברט וויאט המציא את עצמו מחדש והוכיח שגם מתוך השברים הכי גדולים, אפשר ליצור אמנות גדולה.

ב-1 ביוני בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון. אז אספתי לכם כמה תופינים ממנו:

הנה ביקורת על התקליט TANX של להקת טי רקס. בגיליון זה פורסמו גם ביקורות על תקליטים של להקת הוקווינד (IN SEARCH OF SPACE), ג'ודי קולינס ("סיפורי אמת ושאר חלומות"), להקת ציפור נדירה (EPIC FOREST) ומיתרי קלבנוף ("כמו פגניני").

וב-1 ביוני בשנת 1978 יצא להיטון ובו גם התופינים האלו:

פצצת רוק בשרות הוד מלכותה: ב-1 ביוני 1973 יצא התקליטון הבלתי נשכח LIVE AND LET DIE של האחד והיחיד, פול מקרטני, ולהקת כנפיים. זה הפך מיד לפסקול הרשמי של הסוכן החשאי הכי מפורסם בעולם, ג'יימס בונד, בסרט הנושא את אותו השם. כן, גבירותיי ורבותיי, החיבור בין אגדת רוק לסוכן חשאי היה חשמלי מתמיד!

אבל רגע, אל תתנו להצלחה המסחררת של הסרט, שהיה שובר קופות היסטרי, להטעות אתכם! באופן מפתיע למדי, התקליטון עם השיר האדיר הזה ממש זחל במעלה המצעד הבריטי, כאילו היה סוכן חשאי במשימה סמויה, עד שהתמקם לו בנוחות במקום התשיעי והמכובד. לעומת זאת, בארצות הברית השיר טס גבוה והגיע למקום השני הלוהט במצעד הבילבורד, מה שהוכיח שוב שמקרטני הוא מלך גם מעבר לאוקיינוס.

הקשר החשאי: מאולפני APPLE לסט של 007

אז איך מגיע כוכב רוק בסדר גודל של מקרטני לפרויקט בונד, אתם שואלים? הסיפור מתחיל עם איש מפתח בשם רון קאס, דמות מרתקת בפני עצמה. קאס היה לא פחות מאשר הנשיא הראשון של חברת התקליטים אפל רקורדס, אותה אימפריית מוזיקה שהקימו הביטלס בשנת 1968. מסתבר שלקאס היו קשרים טובים גם מחוץ לאולפני ההקלטות, והוא עבד כעוזר לקובי ברוקולי, שהיה שותף בכיר בהפקת סרטי ג'יימס בונד.

מתברר שברוקולי לטש עיניים (ואוזניים) לכיוונו של מקרטני כבר קודם. הוא חלם שמקרטני ילחין את שיר הנושא לסרט DIAMONDS ARE FOREVER משנת 1971, אבל אז, כמו בסצנת אקשן מותחת, בעיות חוזיות בלתי צפויות מנעו מהחלום להתגשם. מזל שלפעמים יש הזדמנות שנייה!

טלפון אחד משנה הכל

בשנת 1972, הטלפון צלצל. על הקו היה קאס, ועם הצעה שאי אפשר לסרב לה: הלחנת שיר הנושא לסרט LIVE AND LET DIE. פול, שלא צריך הרבה כדי להדליק אותו כשמדובר במוזיקה טובה, קפץ על ההזדמנות כמו בונד שקופץ לתוך מכונית ספורט. הוא בלע את התסריט של הסרט, המבוסס על ספרו המקורי של איאן פלמינג (אבי דמותו של בונד), ביום אחד בלבד! כן, קראתם נכון. ולמחרת, בלי לבזבז זמן, התיישב מול הפסנתר והוציא תחת ידיו מנגינה קטלנית שתהפוך להמנון.

החיבור המחודש עם ג'ורג' מרטין והקסם באולפן

כשהבין שיש לו בינגו, או יותר נכון – בונד, בינגו בונד – הוא פנה ללא אחר מאשר לג'ורג' מרטין, המפיק המיתולוגי של הביטלס, וביקש ממנו להפיק את היצירה. למרטין, אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה בממלכת 007. הוא כבר הפיק בעבר שני שירים אייקוניים מסרטי בונד: את "מרוסיה באהבה" הנצחי (בביצועו המופלא של מאט מונרו) ואת "גולדפינגר" העוצמתי (עם הקול החד פעמי של שירלי בייסי - כשהגיטריסט בהקלטה היה לא אחר מאשר ג'ימי פייג'). המפגש עם מרטין היה מרגש במיוחד, שכן השניים לא עבדו יחד מאז שנת 1969, מה שהפך את האיחוד הזה למשהו מיוחד במינו.

ומה לגבי התשלום אתם שואלים? ובכן, פול קיבל סכום נאה של 15,000 דולר עבור הלחנת השיר. אולי לא סכום שיפיל אתכם מהכיסא היום, אבל בהחלט מכובד לתקופה ההיא, במיוחד כשהתוצאה היא קלאסיקה על-זמנית.

הסכם סודי נחשף (בערך)

במסמכים הרשמיים, שנחשפו כמו סוד מדינה (טוב, אולי לא ממש), נכתב שחור על גבי לבן: "פול מקרטני הסכים לכתוב את שיר הנושא LIVE AND LET DIE. הוא והלהקה המוזיקלית כנפיים יבצעו את השיר עם כותרות הפתיחה. מלבד השימוש בנושא בונד הבסיסי, כל דבר נוסף הדרוש ייעשה על ידי המלחין המעבד. גרסה נוספת של השיר תבוצע על ידי להקת 'הממד החמישי' במהלך סצנה בשם THE FILET OF SOUL. פול מקרטני מסכים להפיק את הגרסה הזו". ספוילר קטן: הלהקה הזאת לא באמת ביצעה את השיר בסוף, אבל על כך בהמשך.

ההקלטה עצמה התקיימה באולפני AIR היוקרתיים של מרטין בלונדון, ב-19 באוקטובר 1972. מקרטני ניגן בפסנתר, דני ליין והנרי מקולוק בגיטרות החורכות, ודני סיוול בתופים המפוצצים. הכלים הוקלטו בסשן חי, יחד עם תזמורת סימפונית שלמה – ממש כמו בסרטים! קולות הרקע ושאר הפינישים נוספו למחרת.

דמו שהפך למאסטר? התעלומה של מקרטני ומרטין

כאן הסיפור מקבל טוויסט הוליוודי קטן: במשך שנים, ג'ורג' מרטין סיפר שההקלטה הזו הייתה אמורה להיות רק דמו, אבל היא יצאה כל כך "פצצה" שמקרטני והוא החליטו שזו הגרסה הסופית ושלחו אותה ככה למפיקי הסרט. אבל היי, חוזה שנחשף שנים רבות לאחר מכן חושף שפול היה מיועד לבצע את השיר מלכתחילה. נראה שמקרטני, שידוע בחוש ההומור השובב שלו ולפעמים אוהב לתעתע בציבור, פשוט אהב את הסיפור הפיקנטי הזה והחליט לזרום איתו ולשמור על פאסון. אחחח, פול, תמיד ידעת איך לסובב אותנו על האצבע הקטנה!

השיר עצמו: יצירת מופת רבת פנים

והשיר עצמו? יצירת מופת! הוא נפתח באווירה רגועה ומלודית, כיאה לגאון המלודיות מקרטני, אלוף הלחנים הבלתי נשכחים. אבל אל תטעו, השקט הזה הוא רק ההקדמה לסערה. פתאום, אקורדים חזקים וברורים מתפרצים ומובילים למוזיקה קצבית שמזכירה סצנות מרדף עוצרות נשימה מסרט בונד טיפוסי. ובאמצע, הפתעה! מקרטני משלב קטע רגאיי קליט ומרקיד, סגנון שהוא אהב לשלב ביצירותיו באותה תקופה. גאונות, כבר אמרנו?

הצד השני של המטבע (או התקליטון)

ומה בצד השני של התקליטון הזה? שם חיכה למאזינים השיר I LIE AROUND, פנינה שהוקלטה במהלך הסשנים לתקליט RED ROSE SPEEDWAY אך לא נכללה בו בסופו של דבר. השיר נפתח עם אפקטים של חוף ים, שחפים וגלים – ממש בריחה קטנה מהמציאות. האווירה הכללית היא בסגנון וודביל קליל, עם פסנתר, בנג'ו וכלי נשיפה, כשאת קולו של מקרטני מחליף הפעם דני ליין המוכשר, חבר להקת כנפיים.

טוויסט בעלילה: לא "הממד החמישי"

בפסקול הסרט המלא, אגב, בנוסף לביצוע הבלתי נשכח של מקרטני וחבורתו, מופיעה גרסה נוספת של השיר. אבל לא, זו לא להקת "הממד החמישי" כפי שצוין בחוזה המקורי מול מקרטני. את הגרסה הזו מבצעת הזמרת בי ג'יי ארנאו (B.J. ARNAU). עוד תעלומה קטנה מבית מדרשו של בונד? כנראה.

פרסים והכרה, ובונד חדש נולד

וההכרה לא איחרה לבוא: השיר הזה של מקרטני קטף בשנת 1973 את פרס הגראמי היוקרתי עבור העיבוד הטוב ביותר לשיר באותה שנה. כבוד! אה, וכמעט נשכח פרט קטן וחשוב! הסרט LIVE AND LET DIE היה גם הפעם הראשונה שבה השחקן הבריטי השרמנטי, רוג'ר מור, נכנס לנעליו הגדולות (והחליפה המהודרת) של ג'יימס בונד. עד אז, את דמותו של הסוכן 007 גילמו בעיקר שון קונרי וג'ורג' לזנבי (האחרון בהופעה חד פעמית אך זכורה היטב). מור הביא איתו קסם וסטייל משלו לתפקיד, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את LIVE AND LET DIE, תזכרו את כל הסיפורים הקטנים, התככים מאחורי הקלעים, והגאונות המוזיקלית שהפכו אותו לאחד משירי הבונד הגדולים בכל הזמנים. אין ספק, שילוב קטלני של רוק'נ'רול וריגול!

תקשיבו טוב טוב כי זה סיפור עסיסי מהסוג שלא שומעים כל יום! ב-1 ביוני 1974 התרחש אירוע חד פעמי ומחשמל. לא סתם הופעה, אלא מפגש פסגה של אגדות מהלכות, שהוליד את התקליט הנדיר והמדובר JUNE 1, 1974. תתכוננו, כי זה הולך להיות פרוע.

לונדון קוראת: סולד אאוט בתיאטרון ריינבאו!

דמיינו את האווירה: תיאטרון ריינבאו הלונדוני מלא עד אפס מקום. על במה אחת מתייצבים ארבעה טיטאנים, כל אחד עולם ומלואו:

קווין איירס: הנסיך הבלתי מעורער של הקנטרברי סאונד, המוח הפרוע מאחורי הימים הראשונים של סופט מאשין, שכבר הספיק לצאת לקריירת סולו מפוארת, מלאת הומור בריטי יבש וצלילים פסיכדליים-אקסצנטריים.

בריאן אינו: הקוסם האלקטרוני, המאסטרו של הסינYיסייזרים, שזה עתה פרש מכנפי להקת רוקסי מיוזיק והחל לטפח קריירת סולו שתשנה את פני המוזיקה האלקטרונית והאמביינט לנצח עם תקליטים כמו HERE COME THE WARM JETS.

ג'ון קייל: הוולשי הקודר והגאון, המנוע הניסיוני של הוולווט אנדרגראונד, איש הוויולה והבס שהביא את האוונגרד לרוק. בדרך הוא גם הספיק להתארח בתקליטים של ניק דרייק וגם הזמרת הבאה...

ניקו: הכוהנת הגדולה של האופל, הדוגמנית הגרמנייה שהפכה לזמרת עם קול הבריטון העמוק והמהפנט שלה, עוד אייקון בלתי נשכח מהוולווט אנדרגראונד.

וזה לא הכל! את החבורה הזו ליוו נגנים שהם אגדות בפני עצמם: מייק אולדפילד, הגיטריסט הצעיר והווירטואוז ששנה קודם לכן הדהים את העולם עם יצירת המופת שלו TUBULAR BELLS; הקלידן ג'ון "ראביט" באנדריק, שניגן עם רבים וידועים ורוברט וויאט, חברו של איירס לסופט מאשין, שהגיע להופעה למרות פציעה קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים שנה קודם לכן. פשוט ערב של כוכבים!

האיש מאחורי הקלעים והמניע ה"לא כל כך" סודי

אז מי הגה את הרעיון המשוגע הזה? לא אחר מאשר ריצ'רד וויליאמס, איש חברת התקליטים איילנד רקורדס, חברת תקליטים שהייתה בית חם לאמנים חדשניים ופורצי דרך של התקופה (תחשבו על קינג קרימזון, ג'ת'רו טול וניק דרייק). וויליאמס, שבעצמו עזר להחתים כמה מהשמות הנוצצים הללו, כנראה חשב שאם כבר יש לו אוסף כזה של "אנשי קאלט", למה לא לחבר אותם יחד? כמו שג'ון קייל הסביר בכנות אופיינית בהודעה לעיתונות מאותה שנה (שנועדה לקדם תקליט סולו שלו): "היו להם את כל אנשי הקאלט האלו. הרעיון היה שאם אתה מחבר את כולם, אתה יכול למכור מספיק כדי להצדיק את נוכחותם". כן, גם האמנות הגבוהה צריכה לשלם חשבונות לפעמים, אבל התוצאה הייתה הרבה יותר מסכום חלקיה.

חזרות בצל הוולווט: מתח גבוה וחלומות שמתגשמים

עבור בריאן אינו, החזרות היו לא פחות מהגשמת חלום. הוולווט אנדרגראונד היו אורים ותומים עבורו, והנה הוא, יוצר צעיר ומבטיח, חולק אולפן עם שניים מעמודי התווך של הלהקה. בראיון לעיתון HIT PARADER בשנת 1975, אינו שפך אור על הדינמיקה המורכבת: “העבודה איתם הייתה כמובן מעניינת. שניהם, ג'ון קייל וניקו, אנשים תובעניים מאוד מבחינה מסוימת וכך גם אני בדרך אחרת. זה היה מצב מאוד תנודתי וזה מה שמעניין אותי במוזיקה. לא ישבנו וטפחנו אחד על השני על הגב ואמרנו כמה שאנחנו מגניבים ביחד. זה היה די אינטנסיבי. מה שקורה בדרך כלל הוא שאתה מקבל את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל אדם. אתה לא מוציא את הנקודות הטובות ביותר בהם, אלא אתה מוציא את הנקודות בהן כולם מסכימים". תובנה מעניינת על כימיה של סופרגרופ!

איירס מגניב, קייל על קוצים, ו... משולש אהבה לוהט!

בזמן שאיירס, שהיה האטרקציה המרכזית (הוא הרי היה אמור להיות הכוכב הראשי של הערב עם מרבית השירים ברשימה), הפגין מגניבות אופיינית ונינוחות מוחלטת בחזרות הקצרות, כאילו הכל קטן עליו, קייל היה לחוץ אש. הוא, שהפיק תקליטים רבים ועשה היסטוריה עם הוולווט, בעצם לא ממש הופיע כאמן סולו על במה גדולה מאז ימי הזוהר ההם. הלחץ היה עצום.

אבל רגע, כי הדרמה האמיתית התרחשה מחוץ לאור הזרקורים! מסתבר שלקווין איירס וג'ון קייל היה עוד משהו במשותף, מלבד הבמה: אשתו של קייל, סינדי וולס. לילה אחד לפני ההופעה הגורלית, גילה קייל שאיירס, החבר והקולגה, מנהל רומן עם וולס מאחורי גבו. קייל התעמת עם איירס, שהודה במעשה, בעוד וולס הכחישה זאת בתוקף. תארו לכם את המתח בחדר החזרות! לא פלא שתמונת העטיפה של התקליט, שצולמה בליל ההופעה, מנציחה את איירס וקייל במבטים מביכים במיוחד, כשנדמה שאיירס אפילו מגחך קלות. נקמה קטנה הגיעה שנה לאחר מכן, כשקייל תיעד את הפרשייה בשיר הנוקב GUT מאלבומו SLOW DAZZLE: "המניאק בשרוולים הקצרים דפק את אשתי, עשה את זה מהר ונעלם". נישואיו של קייל לוולס, כצפוי, לא שרדו את הסקנדל והסתיימו זמן קצר לאחר מכן. למרות הכל, באופן די מדהים, קייל ואיירס עוד הופיעו יחד כמה שנים מאוחר יותר – יש אפילו תיעוד וידאו שלהם משנת 1981! כנראה שהמוזיקה חזקה מהכל (או שכסף זה כסף).

מלון הלבבות השבורים וסוף אפל במיוחד

באופן כמעט פואטי, תרומתו הבולטת היחידה של קייל לתקליט, על אף שניגן בעוד כמה שירים באותו ערב, היא גרסת כיסוי מצמררת לשיר HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי. אבל תשכחו מהרוק'נ'רול המקפיץ של המלך. קייל לקח את השיר, פירק אותו לגורמים, ניקה ממנו כל זכר למיניות המקורית והטעין אותו בזעם חשוף. התופים הולמים בקצב קבוע וקודר, וקייל צורח את המילים כאילו חייו תלויים בכך. ביצוע שמקפיא את הדם בעורקים ומעיד על הסערה הפנימית בה היה שרוי.

גם לניקו יש רק שיר אחד בתקליט, אבל איזה שיר! גם היא בחרה בגרסת כיסוי, ולא סתם שיר, אלא THE END של הדלתות. ניקו, שניהלה רומן קצר אך אינטנסיבי עם ג'ים מוריסון בשנת 1967, ונשארה מיודדת עמו עד מותו הפתאומי שהותיר אותה שבורת לב, לקחה את ההמנון האפל הזה והפכה אותו למסע פסיכדלי-גותי בן תשע דקות. עם ההרמוניום הייחודי שלה והסינטיסייזרים המהפנטים של בריאן אינו, היא יצרה גרסה דרמטית ומהפנטת, שהיא כולה שלה. מעניין לציין שבמהלך מאי ויוני 1974, במקביל להכנות למופע, ניקו הייתה עסוקה בהקלטת תקליט הסולו הבא שלה, THE END, עם קייל כמפיק, תקליט שכלל גרסה מורחבת ואולפנית לשיר זה.

הצד האופטימי של איירס וגיבור גיטרה נשכח

אחרי כל האפלה והדרמה הזו, הצד השני של התקליט מציע אווירה אופטימית וקלילה יותר, בניצוחו של קווין איירס. הוא פותח עם הקטע הנפלא MAI I, והקסם הנינוח והשובה לב שלו, יחד עם קולו החם, פשוט זורחים. לצדו על הבמה ניצב עוד גיבור גיטרה ענק, שאולי לא כולם מכירים אבל חייבים: אולי הלסול, שהיה ידוע בעיקר כגיטריסט של להקת PATTO הפרוגרסיבית והמוערכת, שהיה וירטואוז אמיתי, ונוכחותו הוסיפה עוד ממד של איכות להופעה של איירס.

סוף דבר: חד פעמי ולא יחזור (וחבל שכך!)

למרות שההופעה הייתה, ככל הנראה, חוויה מכוננת עבור רבים מהמעורבים (ובעיקר עבור הקהל שזכה לחזות בפלא), בריאן אינו סיכם את העניין בהיגיון צונן אך מדויק: "כמובן שלא יכולנו לקחת את זה לסיבוב הופעות, כי היינו נלחמים בינינו אחרי כמה הופעות". וכך, נותרנו עם תקליט אחד, מזכרת נדירה מאירוע חד פעמי (למה לעזאזל זה לא צולם?), מפגש של כישרונות אדירים ברגע מאוד מסוים בזמן. לילה אחד בלונדון, שהפך לאגדה. ואנחנו? אנחנו רק יכולים להאזין לתקליט ולדמיין איך זה היה להיות שם. איזה לילה!

ב-1 ביוני בשנת 1970 התקיימה הצגת הבכורה של "שיער" בגרסה העברית - באולם שהפך ל'אולם הבית' של המחזה - קולנוע 'אואזיס', ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן.

אחד משחקני ההצגה, גבי שושן, סיפר לעיתון הארץ: "ההורים דרשו תמיד שאסתפר. היו נוהגים לומר לי: איך אתה נראה? תתלבש כמו בן אדם'. הם התנגדו שאלמד מוסיקה. רצו שאלמד מקצוע. טענו שלזמר אין עתיד בחיים. כשסיפרתי להם שהוצע לי תפקידו של ברגר בהצגת 'שיער', הם הביעו התנגדות. הם לא הכירו את ההצגה. לא ידעו על מה מדובר בה בדיוק, אבל ידעו שבהצגה מתפשטים עירומים. ידעו שההצגה עוסקת בסמים ובמרד הנוער בממסד. קרובי המשפחה והשכנים התחילו לרכל. זה הטריד אותם מאד. ראיתי שהם לא נהנים מכל העניין הזה. הזמנתי אותם להצגת הבכורה של 'שיער'. הם נהנו מאד מההצגה וכנראה גם מהבן שלהם. היום הם כבר מדברים אחרת. כעת הם מתייחסים אחרת גם להופעה החיצונית שלי. הם יודעים שזה חלק מהתפקיד. חלק מהעבודה. אני חושב שההצגה השפיעה גם על ההורים וגם על השכנים. היום הם מעודדים אותי ואף עוזרים לי, בכך שאינם מדברים עוד על השיער הארוך שלי, ועל ההופעה ההיפית".

לעיתון LOVE הוא הוסיף: "בהתחלה פחדתי. אפילו בבית הספר לא הופעתי במסיבות של סוף השנה. לא היה לי ניסיון - וכבר רוצים אותי לבמה בתפקיד הראשי? רק הרעיון הפחיד אותי. אבל אז פגשתי את אוליבר טוביאס, ששיחק את ברגר בלונדון. הוא הדריך אותי בתפקיד ולאט לאט השתכנעתי שגם אני אוכל להצליח".

הסיפור שלא הכרתם על ההפקה הזו - נמצא לקריאה בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1967".

האסון המוזיקלי הגדול בהיסטוריה נחשף: כך הוליווד הסתירה שריפת ענק שחיסלה מאסטרים של אגדות תשכחו לרגע מדרקונים ומפלצות קולנועיות, כי הסיפור האמיתי והמטלטל שהתרחש באולפני UNIVERSAL המפורסמים בהוליווד ב-1 ביוני 2008, עולה על כל תסריט דמיוני. לא, לא מדובר בעוד אטרקציה שהתקלקלה, אלא בשריפה שכילתה חלק עצום מההיסטוריה המוזיקלית של העולם, אסון שפרטיו המלאים טויחו והוסתרו במשך שנים!

ההצגה חייבת להימשך? לא כשארכיון שלם עולה באש!

תחילה, חברת UNIVERSAL ניסתה למזער נזקים ולהציג תמונה ורודה (או לפחות לא שחורה משחור). הדיווח הרשמי דיבר על כך שהאש, שפרצה בשעות הבוקר המוקדמות, כילתה "רק" את האטרקציה האהובה "קינג קונג" בפארק השעשועים (זוכרים את הקוף הענק ההוא?) וכספת וידאו שאחסנה, לכאורה, רק עותקים של יצירות ישנות ולא בעלות ערך היסטורי רב. אחJJ, כמה תמימים היינו! האמת, כפי שנחשפה מאוחר יותר בתחקיר מקיף של עיתון ניו יורק טיימס בשנת 2019, הייתה מרה וכואבת הרבה יותר: השריפה הזו הייתה לא פחות מאשר "האסון הגדול ביותר בתולדות עסקי המוזיקה", כאשר ארכיון עצום ובו סלילי מאסטר מקוריים ויקרי ערך של יוניברסל מיוזיק גרופ (UMG), ענקית המוזיקה, הפך לאפר ועשן.

ניצוץ קטן, להבה ענקית: איך הכל התחיל?

הדרמה החלה בלילה שלפני, כשעובדי תחזוקה חרוצים (אולי קצת יותר מדי) השתמשו במבערי גז, הידועים גם כ-BLOWTORCHES, כדי לתקן את גג הבניין ברחוב NEW ENGLAND STREET שעל הסט. המקום הזה, שנראה כמו שכונה אמריקאית קלאסית, שימש כאתר צילום לסרטים ותוכניות טלוויזיה רבות. העובדים, שפעלו לפי הנהלים, המתינו שהרעפים הבוערים יתקררו לפני שעזבו את המקום. אבל כנראה שהחום ההוליוודי עשה את שלו, ומעט לפני חמש לפנות בוקר, אחרי שהם כבר הלכו הביתה לחלום על כוכבים, האש החליטה לעשות כניסה דרמטית משלה.

הלהבות התפשטו במהירות ותפסו גובה, ובסופו של דבר הגיעו לבניין הגורלי, מספר 6197. המבנה הזה לא היה סתם עוד מחסן; הוא היה הלב הפועם של ארכיון UMG, ואכסן בתוכו קלטות וידיאו, סלילי סרטים, וגולת הכותרת – ספרייה עצומה של סלילי מאסטר. מאות כבאים אמיצים הוזנקו למקום, ובמאמץ נואש להשתלט על האש, הוחלט לפרק את המחסן עם הכספת כדי לאפשר כיבוי יעיל יותר. בינתיים, השמועה על האסון החלה להתפשט בקרב קהילת המוזיקאים, והאבל היה כבד. רבים מהם, שהבינו את גודל האובדן, מיהרו להתייעץ עם עורכי דינם, מריחים לא רק עשן אלא גם תביעת ענק באוויר.

מה זה סליל מאסטר ולמה זה כל כך כואב?

כדי שנבין את עומק הטרגדיה, בואו נצלול רגע למונחים טכניים (אבל בקטנה, מבטיח!). סליל מאסטר, חברים, הוא לא עוד קלטת. זהו סליל הטייפ המקורי, הראשון, שעליו מוקלט המיקס הסופי (סטריאו או מונו) של שיר או תקליט שלם. בימים הטובים של ההקלטות האנלוגיות, לפני שהכל הפך לקבצי ביטים, היו יוצרים עותק מסליל המאסטר (שנקרא "סליל הפקה" או SAFETY COPY) ואת המאסטר היקר מפז היו נועלים בכספת שמורה, הרחק מכל צרה. ב-UNIVERSAL נשמרו כך מאות אלפי סלילי מאסטר של אמנים מכל גווני הקשת המוזיקלית.

הקלטת מאסטר היא למעשה ה-DNA של היצירה המוזיקלית, המקור הטהור והראשוני שממנו מייצרים את כל הפורמטים המוכרים לנו – תקליטי ויניל, תקליטורים, קבצים דיגיטליים ועוד. אודיופילים ואנשי מקצוע בתחום הסאונד רואים בהקלטות מאסטר כאלה את "הגביע הקדוש". הן באות עם הרגע המדויק באולפן ומשקפות את האנרגיה ואת הניואנסים הדקים ביותר בצורה האותנטית ביותר. כל עותק שנוצר אחר כך, משובח ככל שיהיה, נחשב טכנית לנחות יותר מהמקור. תחשבו על זה כמו ציור מקורי של ואן גוך לעומת רפרודוקציה איכותית – זה פשוט לא אותו הדבר, נכון?

הרשימה השחורה: אילו אגדות איבדו את מורשתן?

כמעט כל הקלטות המאסטר שאוחסנו באותה כספת ארורה נהרסו כליל בשריפה. על פי הערכות שפרסמה קבוצת UNIVERSAL MUSIC GROUP עצמה בדיווח (שעדיין לא חשף את מלוא החומרה), דובר על אובדן של כ-500,000 (!) שירים. כן, קראתם נכון – חצי מיליון יצירות מקוריות!

רשימת האמנים שההקלטות הבלתי ניתנות לשחזור שלהם הפכו לאבק שריפה משתרעת על פני עשורים שלמים של מוזיקה פופולרית, וכוללת כמה מהשמות הגדולים ביותר שידענו. קחו נשימה עמוקה: ריי צ'ארלס, בי.בי. קינג, הפור טופס, באדי הולי, צ'אק ברי, ג'ואן באאז, ניל דיימונד, הצמד סוני ושר, ג'וני מיטשל, קאט סטיבנס, גלדיס נייט והפיפס, אל גרין, אלטון ג'ון, אריק קלפטון, ג'ימי באפט, איגלס, איירוסמית', ארית'ה פרנקלין, רופוס וצ'אקה קאן, בארי ווייט, פאטי לה בל, טום פטי ושוברי הלבבות, פוליס, ג'נט ג'קסון, גאנז אנד רוזס, ניין אינץ' ניילס, נירוונה, בק, שריל קרואו ועוד רבים, רבים אחרים. מדובר באוצרות תרבות של ממש, הקלטות מאסטר של חברות תקליטים היסטוריות כמו CHESS RECORDS (ביתם של אגדות הבלוז), IMPULSE! RECORDS (לייבל ג'אז מהחשובים בעולם)DECCA, MCA, GEFFEN, INTERSCOPE, A&M, ISLAND ועוד, שכולן תחת המטרייה של UMG.

היום שאחרי: תביעות, זעם וצלקת שלא תגליד

כשהיקף הנזק האמיתי החל להתברר (באיחור ניכר, כאמור), מספר עצום של אמנים, וגם יורשיהם של אלה שכבר אינם בין החיים, הבינו שהמאסטרים של יצירותיהם החשובות ביותר, אלה שלכדו את הרגעים הקסומים ביותר שלהם באולפן, אבדו לנצח. הזעם והתסכול היו עצומים, ורבים מהם פנו לעורכי דינם במטרה לגבש תביעות ענק נגד חברת UNIVERSAL על מה שנתפס כרשלנות פושעת והסתרה. כן, זהו סיפור על אובדן תרבותי בלתי הפיך, על מורשת מוזיקלית שנמחקה, ועל צלקת עמוקה שנחרטה בתולדות המוזיקה הפופולרית.

בדיוק היום, ה-1 ביוני, חוגגים יום הולדת לאחד האלבומים היותר מיוחדים בתולדות המוזיקה! בשנת 1972, לא פחות ולא יותר, שחררה הגברת הראשונה של הנשמה, הלא היא ארית'ה פרנקלין האחת והיחידה, אלבום כפול ששינה את כל מה שחשבתם שידעתם על גוספל. קבלו את AMAZING GRACE – יצירת מופת שהנחיתה את ארית'ה היישר בתוך הכנסייה, המקום בו הכל התחיל, והוכיחה לכולם מאיפה באמת מגיע הקול העצום הזה.

ההקלטה שהרעידה את לוס אנג'לס (ואת העולם)

דמיינו את זה: ה-13 בינואר 1972. הכנסייה הבפטיסטית החדשה בשכונת ווטס בלוס אנג'לס רוחשת וגועשת. על הבמה, לא אחרת מאשר ארית'ה פרנקלין, מוכנה להקליט את מה שיהפוך לאלבום הלייב הנמכר ביותר שלה, וגם לאלבום הגוספל הנמכר ביותר בכל הזמנים. במשך שני לילות של התעלות רוחנית ומוזיקלית, יחד עם הכומר ג'יימס קליבלנד ומקהלת ה-SOUTHERN CALIFORNIA COMMUNITY CHOIR האדירה, היא פשוט קרעה את הגג. התוצאה? אלבום שמכר יותר משני מיליון עותקים מיד עם צאתו בארצות הברית לבדה, והוכתר מאז כאלבום הגוספל הגדול והמשפיע ביותר אי פעם. מיותר לציין שפרסי גראמי הגיעו גם הם, ובצדק.

הסוד מאחורי הקול

מי שזוכר את ארית'ה מהסיקסטיז והסבנטיז המוקדמות ידע שהיא כוח טבע. אבל באלבומי האולפן שלה, משהו מהעוצמה הבלתי מרוסנת הזו לפעמים הלך לאיבוד בעיבודים המלוטשים. AMAZING GRACE היה סיפור אחר לגמרי. פה, ארית'ה השתחררה לחלוטין. היא לא "רק" שרה, היא התפללה, היא זעקה, היא ריחפה. רבים טענו שלא שמעו אותה ככה מאז ימי ילדותה. זה היה גילוי מחדש של כוכבת בשיא כוחה, חוזרת למקורותיה האמיתיים. ואם כבר מדברים על מקורות, הסיפור של ארית'ה והכנסייה מתחיל הרבה, הרבה קודם.

ילדת פלא עם אבא 'צבעוני' (בלשון המעטה)

ארית'ה הקטנה הייתה רק בת 8 כשאביה, הכומר סי. אל. פרנקלין, מטיף כריזמטי ופופולרי בטירוף בדטרויט (עם תוכנית רדיו משלו וקהל מעריצים שכלל את מרטין לות'ר קינג ג'וניור), זיהה את היהלום שבגרונה. "בואי תשיר קצת לקהל", הוא דחק בה. הילדה בערה מבושה, אבל אבא לא ויתר. לבסוף, היא נעמדה ופתחה את הפה. השיר היה JESUS BE A FENCE AROUND ME. הדממה שהשתררה בכנסייה הייתה מחשמלת. הקהל היה המום. ארית'ה עצמה הרגישה "רוח מיוחדת" שעוטפת אותה. באותו רגע, בעיני רבים מהנוכחים, היא לא הייתה סתם ילדה – היא הייתה קול שמיימי.

אביה, כמובן, הפך מיד למנהלה האישי. אבל בואו נאמר שהכומר פרנקלין היה דמות... מורכבת. מצד אחד, מטיף סוחף ולוחם זכויות אזרח. מצד שני, פלרטטן בלתי נלאה, שכנסייתו הייתה מוקד לרכילויות עסיסיות על מסיבות פרועות ואורגיות מזדמנות. עד כדי כך שהגדול מכולם, ריי צ'ארלס, ביקר שם פעם וכינה את המקום "קרקס מיני". לא בדיוק בית ספר של יום ראשון. ארית'ה, שגדלה באווירה הזו, ספגה הכל. בגיל 12 היא הרתה לחבר מבית הספר, ובגיל 15 כבר ילדה את בנה השני. היא עזבה את הלימודים, נעמדה מול אביה והכריזה: "אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם הקול שלי, ואבא, זה לא רק גוספל. אני הולכת להיות כוכבת פופ!"

מהכנסייה לפסגת הפופ – וחזרה

ואכן, קולה החם והעוצמתי כבש את עולם הפופ והרית'ם אנד בלוז. אחד מלהיטיה המוקדמים והבלתי נשכחים היה כמובן NATURAL WOMAN. השיר הזה הוא סיפור בפני עצמו: ג'רי וקסלר, המפיק האגדי מאטלנטיק רקורדס, צעק יום אחד למשורר ג'רי גופין מרכב חולף בניו יורק: "אני רוצה שיר על אישה טבעית!" וגופין, שהיה נשוי אז לקרול קינג המוכשרת, לקח את הרעיון הביתה. קרול הלחינה, גופין כתב מילים כל כך מדויקות ומרגשות על החוויה הנשית, שרבים היו בטוחים שאישה היא זו שחיברה אותן.

בהקלטה ההיסטורית הזו, כמו גם בלהיט הענק RESPECT, ליוו את ארית'ה בקולות רקע אחיותיה, אירמה וקרולין. גם להן היו קולות מדהימים, אך הן מעולם לא זכו לאותה תהילת עולם כמו אחותן הגדולה. RESPECT, במקור שיר של אוטיס רדינג הגדול, קיבל תחת ידיה של ארית'ה משמעות חדשה לחלוטין. הוא הפך להמנון פמיניסטי, להצהרת כוח נשית מהדהדת. R-E-S-P-E-C-T, FIND OUT WHAT IT MEANS TO ME – מי יכול לשכוח את השורה הזו? רבים ראו בשיר הזה שיקוף ליחסיה הסוערים עם בעלה דאז ומנהלה, טד ווייט. ווייט, דמות מפוקפקת בפני עצמה, היה סרסור שהשקיע את רווחיו מהרחוב בקריירה של אשתו, אך גם היה אלים והכיר לה מקרוב את עולם הסמים והאלכוהול. היחסים ביניהם היו רצופי ניצול, אך מתוך הכאוס הזה יצאה מוזיקה נצחית. השיר הפך ללהיט זהב והכתיר את ארית'ה סופית כ"מלכת הנשמה".

המעגל נסגר (כמעט)

נחזור לשנת 1972, לכנסייה בלוס אנג'לס. באלבום AMAZING GRACE, אפשר לשמוע את קולו של האב הגאה, הכומר פרנקלין, מציג את בתו ונושא דברים – סגירת מעגל מרגשת. התזמורת והמקהלה יוצרות חגיגה של צלילים, וארית'ה עצמה? היא פשוט מעבר למילים. כל שיר הוא הדגמה וירטואוזית של שליטה קולית ורגש מתפרץ. הרפרטואר כלל המנוני גוספל קלאסיים שהיא שרה כל חייה, כמו MARY, DON’T YOU WEEP ו-WHAT A FRIEND WE HAVE IN JESUS.

היה משהו חגיגי ומרגש בחזרה הזו של ארית'ה לכנסייה, אחרי שנים של כיבוש העולם עם שירי פופ. היו שקראו לה "מתמסחרת", אבל כשהיא נכנסה לאולפן ההקלטות החי הזה, היא לא סתם "שרה גוספל". היא הביאה איתה את כל הניסיון, הבגרות והעומק שצברה כאמנית פופ ורית'ם אנד בלוז. התוצאה הייתה עשירה, מורכבת ומרתקת יותר מאי פעם. אגב, ההקלטות האלה גם צולמו על ידי הבמאי סידני פולאק, אך בשל בעיות טכניות ומשפטיות, הסרט המדהים שתיעד את האירוע, שנקרא גם הוא AMAZING GRACE, ראה אור רק בשנת 2018, לאחר מותה של פרנקלין. אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם!

דיווה אמיתית, קול נצחי

החותם של ארית'ה פרנקלין טבוע עמוק בכל צליל באלבום הזה. אבל לא רק בו. המונח "דיווה" אולי נזרק היום בקלות רבה מדי, אבל ארית'ה היא אחת הבודדות שבאמת ובתמים הרוויחו אותו ביושר. היא הייתה קול של דור, סמל של עוצמה נשית וחלוצה מוזיקלית. חייה היו רצופי עליות ומורדות, שמחות וטרגדיות אישיות, אך קולה – הו, הקול שלה – תמיד נשאר צלול, חזק, ומרקיע שחקים.

אז בפעם הבאה שאתם צריכים קצת השראה, קצת נשמה, קצת כוח – שימו את AMAZING GRACE. תגבירו את הווליום. ותנו למלכה לקחת אתכם למסע. תודה לך, ארית'ה, על הכל ועל הקול.

ב-1 ביוני 1987, נחשפה אחת התעלומות האפלות והמצמררות בתולדות הרוק, כאשר גופתו של המתופף ג'ון גארי דריסקול, מי שהיכה בתופים בתקליט הבכורה של להקת ריינבאו, נמצאה בנסיבות מחרידות. סיפורו של דריסקול הוא רכבת הרים של תהילה, כישרון, חוסר מזל קומי כמעט, ולבסוף – טרגדיה מזעזעת שפרטיה המלאים נותרו לוטים בערפל עד היום.

הכל התחיל אי שם בשנת 1975, כשהגיטריסט ריצ'י בלאקמור, טרי לאחר פרישתו המתוקשרת מלהקת הענק דיפ פרפל, החליט שהוא יוצא לדרך חדשה ומקים סופרגרופ משלו. בלאקמור, שלא היה ידוע כמי שמתפשר על פחות משלמות, לא חיפש רחוק מדי. הוא "דג" את מרבית חברי להקת ELF האמריקאית, שחיממה את דיפ פרפל בסיבובי הופעות ואשר את חבריה, ובמיוחד את הסולן בעל הקול העוצמתי רוני ג'יימס דיו, הוא למד להעריך. כך נולדה להקת ריינבאו, כשאל בלאקמור הצטרפו דיו הכריזמטי, הקלידן מיקי לי סול, הבסיסט קרייג גרובר וכמובן, גארי דריסקול על התופים – כולם יוצאי ELF (למעט הגיטריסט שלהם, מסיבות מובנות).

רוני ג'יימס דיו, שותפו של דריסקול לדרך עוד מימי ELF, תיאר בספרו האוטוביוגרפי את המתופף כדמות צבעונית ובלתי נשכחת: "גארי היה בלונדיני, בעל פני תינוק, וכמעט לא מודע לענייני אושר", כתב דיו והוסיף נופך קומי לתיאוריו. "בלילה שלפני סיבוב ההופעות הראשון באירופה הוא נפל מצמד הקבקבים שזה עתה קנה ושבר את הקרסול. קלאסי גארי! לילה אחד הוא תקע לעצמו בעין מקל תיפוף ונאלץ לתופף עם טלאי, כמו פיראט רוק'נ'רול אמיתי, עד ששם את התרופה שלו בעין הלא נכונה ועיוור את עצמו זמנית למשך שבוע. הרשימה עוד ארוכה, אבל הוא הביא גישה נהדרת, ונראה היה שזה הכניס לכולנו התלהבות חדשה". אין ספק, עם גארי אף פעם לא היה משעמם מאחורי הקלעים.

דריסקול אכן תופף בתקליט הראשון והמיתולוגי של הלהקה, שיצא בשנת 1975 אך נראה שהפרפקציוניזם הבלתי מתפשר של בלאקמור, לצד נטייתו של דריסקול לתאונות קטנות וגדולות, החלו לתת את אותותיהם. דיו נזכר: "ערכנו חזרות בלוס אנג'לס, כשהיה ברור כשמש שריצ'י לא מרוצה מהתיפוף של גארי ורצה לעשות שינוי נוסף. ידעתי שלא תהיה דרך חזרה מההחלטה הזו. לריצ'י הייתה תחושה מצוינת של מה יהיה נכון ללהקה חיה, והוא חש שדרוש סגנון אחר". המשימה הקשה של בישור האיוב נפלה על דיו. "פחדתי מהמשימה לבשר את החדשות הרעות לגארי, אבל כמו תמיד, הוא הפתיע אותי בתגובתו. הוא אמר שריצ'י צודק, ושהוא רק מאחל לי ולו הצלחה בהמשך הדרך".

מי שנכנס לנעליו הגדולות, תרתי משמע, של דריסקול היה מתופף הכוח קולין "קוזי" פאוול, שנודע בסגנון התיפוף הכבד והאנרגטי שלו, והביא ללהקה צליל שונה לחלוטין.

בלאקמור, שנים מאוחר יותר, לא חסך במילים כשתיאר את הקשיים בעבודה עם דריסקול באולפן ההקלטות: "הוא נהג לאבד את הקצב בתיפוף, וכל הזמן האוזניות נפלו באולפן מאוזניו והוא היה מתבלבל לגמרי. אני זוכר שאחרי ארבעה טייקים שהוא הרס לנו ברצף, פשוט נאלצנו להדביק לו את האוזניות עם דבק לראש, רק כדי שיצליח לסיים את ההקלטה. הוא היה עצבני מאוד, ובפעם אחת הוא ספר לנו את הקצב לתחילת נגינת שיר, כולנו התחלנו לנגן במלוא המרץ ורק הוא שכח שגם הוא צריך לתופף שם. הוא פשוט ישב שם והסתכל עלינו. נו טוב, כנראה שהתפנקתי יותר מדי זמן עם המתופף שהיה לי בדיפ פרפל, איאן פייס".

לאחר עזיבתו הכפויה את ריינבאו, דריסקול התקשה למצוא שוב את דרכו אל אור הזרקורים הגדול. הוא ניגן במספר הרכבים, ביניהם להקת BIBLE BLACK לצד הבסיסט קרייג גרובר (גם הוא יוצא ריינבאו) והזמר ג'ף פנהולט, אך אף אחד מהם לא הצליח להתרומם ולהמריא לגבהים אליהם הגיע עם ריינבאו. שמו של המתופף המוכשר, אך כנראה חסר המזל, נשכח כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית.

עד אותו יום נורא, ה-1 ביוני 1987. שמו של גארי דריסקול חזר לכותרות העיתונים, אך בנסיבות טרגיות ומצמררות. גופתו התגלתה בביתו באית'קה, ניו יורק, כשהיא נושאת סימני אלימות קשים – פצעי דקירה מרובים ופצע ירי. הוא היה בן 41 בלבד במותו. הרצח האכזרי נותר בלתי מפוענח עד היום, מה שהוסיף שמן למדורת השמועות והספקולציות.

מיד צצו השערות כי סמים היו מעורבים בתקרית האלימה, תופעה שלא הייתה זרה לסצנת הרוק של אותה תקופה. אחרים הרחיקו לכת וטענו שאף מדובר בטקס אפל של מאגיה שחורה שהסתבך והביא לסיומו הטרגי של המתופף. הדבר המטריד והמזעזע ביותר בסיפור המורכב הזה הוא עדותו המאוחרת של ג'ף פנהולט שטען טענה מחרידה לפיה עורו של המתופף נפשט מגופו בעודו בחיים, כחלק מטקס שטני אכזרי. יש לציין כי למרות שעיתוני התקופה דיווחו על הרצח בהרחבה, פרט גרפי ומטריד זה לא הוזכר באף אחד מהדיווחים הראשוניים, ולכן יש לקחת טענה זו בחשדנות רבה ולהתייחס אליה בזהירות הראויה.

כך או כך, סיפורו של גארי דריסקול נותר כאחת הצלקות הכואבות והמסתוריות בעולם הרוק – תזכורת אפלה לכך שלפעמים, מאחורי הזוהר והתהילה, מסתתרים צללים עמוקים וסכנות בלתי צפויות. המתופף עם פני התינוק והגישה הנהדרת סיים את חייו בטרם עת ועם תעלומה שכנראה לעולם לא תיפתר.

גם זה קרה ב-1 ביוני - ידיעות פופ לוהטות, מרגשות, שמחוץ, עצובות, מטלטלות ומיוחדות:

1998: סקוט וויילנד – כוכב נופל (או סתם מסומם) בניו יורק

שערורייה רודפת שערורייה! סקוט וויילנד, הסולן הכריזמטי והפרוע של להקת הגראנג' המצליחה, סטון טמפל פיילוטס, מצא את עצמו באזיקים בתפוח הגדול. הסיבה? החזקת הרואין, לא פחות ולא יותר. האירוניה המרה היא שוויילנד היה אמור לכבוש את הבמה בהופעת סולו ראשונה ומדוברת בדיוק באותו היום, כנראה כדי לקדם את תקליט הסולו הראשון שלו שיצא במרץ באותה שנה. במקום לקבל תשואות, הוא קיבל כתב אישום. המעצר הזה היה עוד מסמר בארון הקבורה של התדמית הנקייה (שמעולם לא הייתה לו) והקריירה המקרטעת שלו, שהייתה רצופה מאבקים קשים בהתמכרויות. המעריצים קיוו לטוב, אבל הידיעה הזו הייתה עוד אות מבשר רעות לעתידו של אחד הקולות הגדולים של דור ה-X. מכאן זה רק הולך ומסתבך!

1996: הטרמלוס מתאבלים – אלן בלייקלי הלך לעולמו

עצב גדול בעולם הפופ הבריטי. אלן בלייקלי, חבר מייסד, גיטריסט וקול ליווי בולט בלהקת הטרמלוס האהובה, הלך לעולמו בגיל 54 בלבד לאחר מאבק במחלת הסרטן. הטרמלוס, שהחלו את דרכם עוד בתחילת שנות השישים כלהקת ליווי של הזמר בריאן פול, פרצו בגדול באמצע העשור עם שורה של להיטי פופ מלודיים וקליטים. מי לא זוכר את SILENCE IS GOLDEN, HERE COMES MY BABY או את EVEN THE BAD TIMES ARE GOOD? בלייקלי היה חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי שלהם, והמוזיקה הבריטית איבדה עוד אחד מגיבוריה השקטים.

1969: ג'ון לנון והשלום מקבלים צ'אנס במלון במונטריאול!

תארו לעצמכם את הסיטואציה: ג'ון לנון ויוקו אונו, בפיג'מות, במיטה, בחדר מלון קנדי, מוקפים בעיתונאים, משוררים, אקטיביסטים וסתם סקרנים. לא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא הרקע להקלטת אחד מהמנוני השלום הגדולים בכל הזמנים – GIVE PEACE A CHANCE. זה קרה ביום הלפני אחרון של "מפגן המיטה" השני למען השלום, אותו ערכו בני הזוג בחדר 1742 במלון המלכה אליזבת במונטריאול. סשן ההקלטה, שאורגן כמעט ברגע האחרון, הפך לאירוע ספונטני ומרגש. בין האורחים שתרמו בקולם (או סתם בנוכחותם) היו המשורר הביטניקי אלן גינסברג, האקטיביסטים אבי הופמן ודיק גרגורי, הקומיקאי טומי סמות'רס, גורו ה-LSD טימות'י לירי, הזמרת פטולה קלארק, איש יחסי הציבור של הביטלס דרק טיילור, ואפילו חברי מקדש ראדה קרישנה המקומיים, ששמותיהם, יחד עם אחרים, שולבו במילות השיר. בחדר נכח גם הקריקטוריסט השמרן אל קאפ, שהגיע להתווכח עם ג'ון ויוקו מוקדם יותר, אך לא השתתף בשירה. רוצים לדעת איך בדיוק השיר הוקלט, עם איזה ציוד מינימלי ובאילו תנאים? כל הסודות והסיפורים מאחורי הקלעים מחכים לכם בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!" שם תגלו את כל הפרטים העסיסיים.

1980: טרגדיה בלוס אנג'לס – צ'רלס מילר מלהקת WAR נרצח

חדשות איומות מזעזעות את עולם הפ'אנק והרוק. צ'רלס מילר, הסקסופוניסט והזמר המוכשר, ממייסדי להקת הפ'אנק-רוק WAR, נדקר למוות בגיל 41. מילר, שהיה כוח יצירתי מרכזי בלהקה, נקלע בטעות לשוד ברחוב בלוס אנג'לס, שהסתיים בצורה הטרגית ביותר. WAR, שהחלה את דרכה כלהקת ליווי וצברה תאוצה אדירה בסוף שנות השישים כשחברה לסולן להקת האנימלס לשעבר, אריק ברדן, הפכה לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של התקופה. להיטים כמו SPILL THE WINE, עם הגרוב הלטיני הממכר שלו, כבשו את תחנות הרדיו. גם לאחר שברדן "הועף" מהלהקה, WAR המשיכה לדהור קדימה בשנות השבעים עם קלאסיקות על-זמניות כמו THE CISCO KID, WHY CAN'T WE BE FRIENDS ו-LOW RIDER, שהפך להמנון קליפורני בלתי רשמי. דעיכתה של הלהקה החלה עם עליית הדיסקו, סגנון נוצץ אליו WAR התקשתה (או לא רצתה) להסתגל. מותו האלים של מילר סימל סוף עידן עבור הלהקה ועבור מעריציה הרבים.

1966: המי בשוודיה – פיט טאונסנד חולם על SUMMER CITY

להקת המי, אחת מלהקות הרוק הבריטיות החשובות והפרועות ביותר, נחתה בנמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם, מוכנה לכבוש את סקנדינביה. גיטריסט הלהקה והמוח היצירתי מאחוריה, פיט טאונסנד, התראיין למגזין שוודי מקומי וחשף שהוא שוקד במרץ על פרויקט שאפתני חדש: מחזמר בשם SUMMER CITY. טאונסנד, שתמיד חשב בגדול, כבר החל לגלגל בראשו רעיונות לאופרות רוק, מה שבסופו של דבר יוביל ליצירות מופת כמו TOMMY ו-QUADROPHENIA. ספוילר קטן ממני: המחזה SUMMER CITY לא ממש יתממש, אבל הרעיונות והשאיפות האמנותיות של טאונסנד רק החלו להתבשל.

1974: הרולינג סטונס מצטלמים ו(כמעט) טובעים בקצף!

אקשן! הרולינג סטונס התכנסו לצילומי קליפ לשירם החדש והבועט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL והקונספט? חברי הלהקה, לבושים בחליפות מלחים לבנות וצחורות (החלטה של הרגע האחרון כדי לא להרוס את בגדיהם האופנתיים מהסבון), "מנגנים" בתוך אוהל שקוף. במהלך הצילומים הופעלה מכונת בועות סבון מפלצתית, שאמורה הייתה ליצור אפקט ויזואלי מדליק. אלא שהמכונה קצת יצאה משליטה והחלה להקציף ולהציף את האוהל בקצף סמיך. התוצאה: מתופף הלהקה, צ'רלי ווטס האומלל, שישב בנינוחות על כיסאו (בניגוד לחבריו שעמדו), כמעט ונעלם לחלוטין תחת הררי הקצף! מה שמצחיק עוד יותר הוא שווטס כלל לא ניגן בהקלטה המקורית של השיר. היה זה קני ג'ונס, מתופף להקת THE FACES שתופף בשיר. וזה לא הסוף לטוויסטים: גם הבסיסט הקבוע של הסטונס, ביל ווימן, לא טרח להגיע להקלטה והוחלף על ידי ווילי וויקס. ואם זה לא מספיק - הגיטריסט מיק טיילור, שכן נראה בקליפ, לא ניגן כלל בהקלטה המקורית – את תפקידי הגיטרה ביצע רון ווד, שטרם הצטרף רשמית ללהקה אך כבר היה חבר קרוב (ובהמשך יחליף את טיילור). אפילו דיוויד בואי תרם קולות רקע לשיר המקורי. אז מי כן ניגן? ובכן, רק שניים מחברי הסטונס "האמיתיים" השתתפו בהקלטת השיר הזה: הסולן מיק ג'אגר והגיטריסט קית' ריצ'רדס. כדי להוסיף עוד קורטוב של דרמה, המצלמות והתאורה לא יכלו להיות בתוך האוהל מחשש להתחשמלות מהמים והסבון. בשל הסיכון הגבוה, הלהקה נאלצה להיות מבוטחת בסכום נאה למדי כדי שהקליפ המשוגע הזה יצולם. רק רוק'נ'רול, אבל אנחנו מתים על זה!

1968: פינק פלויד בהולנד – מרתון הופעות וכמעט מהומה!

פינק פלויד, עוד לפני שהפכו למפלצת אצטדיונים עם THE DARK SIDE OF THE MOON, היו להקת רוק פסיכדלי ניסיונית ומרתקת. ביום אחד, אי שם בשנת 1968, הם הספיקו להופיע לא פחות משלוש פעמים בהולנד! זה לא היה טיול בפארק. ההופעה הראשונה התקיימה בשעה 14:00 ב-LIJN 3 באמסטרדם, כשהם מחליפים ברגע האחרון את קפטיין ביפהארט ולהקתו שביטלו. משם הם מיהרו להופעה נוספת בשעה 20:00 בעיירה BUSSOM, ולקינוח, הופעת לילה מאוחרת באפלדורן. הלהקה, כנראה מותשת אך מלאת אדרנלין, הגיעה כל כך באיחור להופעה האחרונה, שהיא חרגה משמעותית מהזמן שהוקצב לה. האמרגן המקומי, שכבר רצה להתחיל את מסיבת הריקודים המתוכננת, החליט להדליק את אורות האולם כדי לאותת לחברי הלהקה שהגיע הזמן לרדת מהבמה. הרוחות התלהטו עד כדי כך שהמשטרה המקומית הוזעקה למקום כדי להרגיע את העניינים. עוד יום עבודה שגרתי עבור פינק פלויד?

1965: ארט גרפונקל – מזמר מחונן למורה למתמטיקה?

לא רק קול מלאכי, אלא גם מוח חריף! ארט גרפונקל, הצלע השקטה והמלאכית בצמד סיימון וגרפונקל, קיבל בשנת 1965 תואר במתמטיקה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. מי היה מאמין שהבחור ששר על גשרים מעל מים סוערים יכול גם לפתור משוואות דיפרנציאליות? הכישרון המתמטי הזה התברר כיעיל במיוחד כאשר הצמד התפרק בשנת 1970. גרפונקל, בין הקלטות סולו ופרויקטים מוזיקליים, מצא לעצמו ג'וב מכובד כמורה למתמטיקה בקולג' בקונטיקט. כנראה שהיה משהו מרגיע בנעלמים אחרי כל הדרמות עם פול סיימון.

1966: הביטלס וצוללת צהובה כמעט מחשמלת!

צוללים לעומק היצירתיות (וכמעט לאסון)! הביטלס התאספו באולפני EMI המפורסמים (כן, כן, אלה שברחוב אבי רואד בלונדון) כדי להוסיף את הטאץ' הסופי לשירם הקסום והילדותי YELLOW SUBMARINE. המשימה: להקליט אפקטים קוליים משעשעים. לאירוע הוזמנו חברים טובים כמו הזמרת מריאן פיית'פול, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס ואשתו דאז של ג'ורג' האריסון, הדוגמנית פטי בויד. כולם תרמו קריאות, צהלות ורעשים שונים ומשונים. אבל ג'ון לנון, כמו ג'ון לנון, רצה יותר. הוא דרש מטכנאי ההקלטה הצעיר והמוכשר, ג'ף אמריק, להקליט אותו שר "מתחת למים", לאחר שניסיון ראשוני לשיר תוך כדי גרגור מים לא סיפק את הסחורה. "בזמן שג'ורג' מרטין (המפיק) ניסה להניא אותו מהרעיון המסוכן", כתב אמריק מאוחר יותר בספרו, "התחלתי לחשוב על אלטרנטיבה. אולי נגרום לג'ון לשיר לתוך מיקרופון שקוע בכוס מים?" המיקרופון, מדגם יקר ורגיש, נעטף בקונדום (כן, קראתם נכון!) להגנה מפני המים. איש באולפן לא היה מודע לסכנה האמיתית שנשקפה ללנון באותו רגע. "רק שנים רבות לאחר מכן", סיכם אמריק, "הבנתי באימה שהמיקרופון שבו השתמשנו הופעל על ידי מתח פנטום – כלומר, הוא היה למעשה גוף טעון חשמלית. בשילוב עם מערכת החשמל של האולפן, כל אחד מאיתנו, כולל לנון, יכול היה להתחשמל למוות בקלות. הייתי יכול להיכנס להיסטוריה כטכנאי ההקלטות הראשון שהרג לקוח באולפן". מזל גדול לכולם, ובמיוחד ללנון!

1988: איירון מיידן וגאנס אנד רוזס – כשדמו פוגש פח אשפה

סיאטל רעדה והזיעה! להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן, הופיעה בסיאטל סנטר קולוסיאום במסגרת סיבוב ההופעות המצליח שלה SEVENTH SON OF A SEVENTH SON. כלהקת חימום, לא פחות ולא יותר, התייצבה להקה צעירה ומבטיחה (אך עדיין לא מגה-סטארית) בשם גאנס אנד רוזס. ג'רי קנטרל, גיטריסט צעיר ואלמוני מסיאטל, שלימים יקים את להקת הגראנג' אליס אין צ'יינס, היה בקהל. קנטרל, חדור מוטיבציה, הצליח איכשהו להגיע אל מאחורי הקלעים ולמסור לסולן הכריזמטי והבלתי צפוי של להקת החימום, אקסל רוז, קלטת דמו של להקתו. מה עשה אקסל עם המחווה? ובכן, לפי מה שנטען, הוא זרק אותה לפח האשפה הקרוב ביותר מיד כשעזב את המקום. אאוץ'! קלאסי אקסל.

1967: אלביס פרסלי בתקליט חדש ועם צרות

כן, תקליט חדש יוצא לאלביס בשם DOUBLE TROUBLE. זה הפסקול ה-15 שיצא תחת שמו והמעריצים כבר יודעים אז שיש צרות כפולות וצרורות למלך, שנאלץ להוציא סרטים ופסקולים מסוג ב' בגלל חוזים שהוא אולץ לחתום עליהם.

1965: בוב דילן וג'ואן באאז – קולות של מחאה בלונדון

הזמנים הם בהחלט משתנים. בוב דילן, נביא הפולק-רוק, וג'ואן באאז, מלכת הפולק הבלתי מעורערת, שני קולות מרכזיים של דור הסיקסטיז ותנועת המחאה, השתתפו בהפגנה גדולה בלונדון נגד מלחמת וייטנאם. נוכחותם סימלה את התנגדות עולם התרבות למלחמה הלא פופולרית, והשירים שלהם הפכו להמנונים של שלום וצדק חברתי.

1968: הקינקס והבסיסט הנעלם – פיט קוואיף עושה סצנה

דרמה בשדה התעופה! פיט קוואיף, בסיסט להקת הקינקס המוכשרת אך המתוסכלת לעיתים, החליט שהוא פשוט לא טס. הלהקה הייתה אמורה לטוס מלונדון לדבלין להופעה, וקוואיף אף הגיע עם שאר החברים לשדה התעופה. אלא שברגע האחרון, ממש לפני העלייה למטוס, הוא הצליח להתחמק ולהיעלם מבלי שאיש ישים לב. שאר חברי הלהקה – ריי דייויס, דייב דייויס ומיק אייבורי – עלו למטוס בתמימות, ורק לאחר הנחיתה בדבלין קלטו שהבסיסט שלהם פשוט... איננו! מנהל הלהקה ההמום מיהר להתקשר לאשתו של ריי דייויס, ראסה, והיא גויסה למשימה הבלתי אפשרית: לאתר את קוואיף ולהטיס אותו לדבלין בטיסה מאוחרת יותר. למרות המאמצים, הבלגן חגג וההופעה בדבלין בוטלה בסופו של דבר. הימים של קוואיף בלהקה, שלא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מהכיוון המוזיקלי וממאבקי הכוח הפנימיים, היו בהחלט ספורים. עם זאת, הוא עזב את הלהקה סופית כשנה לאחר מכן.

1978: אבבא ממריאים עם כעייט

אולפני פולאר בשטוקהולם היו כמרקחה. להקת הפופ השוודית המצליחה בעולם, אבבא, עבדה במרץ על הקלטת קולות לשיר חדש ושאפתני בשם HIGH, HIGH. בהמשך, כידוע, שמו של השיר ישונה ל-EAGLE, ויהפוך לאחד הקטעים האפיים והמרשימים יותר ברפרטואר של הלהקה. הניסיון הראשון לשדרג את הליווי המוזיקלי כלל גם סולו גיטרה מיוחד של הגיטריסט הקבוע של הלהקה, יאן שלפר. "היה לי פדאל עם אפקט מהדהד (ECHO) מתוצרת חברת MORLEY", נזכר יאן. "כשלחצתי על הדוושה, ההד גבר וכך קיבלתי את האפקט המתערבל והמיוחד הזה". למנגינה המורכבת נוספו מאוחר יותר המילים המעורפלות והפואטיות של ביורן אולבאוס, ורבים חשבו שהשיר הוא מחווה של אבבא ללהקת הרוק האמריקאית המצליחה, איגלס. האמת? לא ממש, למרות שחברי אבבא היו מעריצים גדולים של איגלס ואף ראו אותם בהופעה בשטוקהולם באותה שנה. אולבאוס הסביר: "הטקסט לשיר הזה נוצר בהשראת הספר 'ג'ונתן ליווינגסטון השחף' (הרומן המפורסם של ריצ'רד באך), למרות שבמקרה שלנו זה היה עייט. ניסיתי ללכוד את תחושת החופש והאופוריה שקיבלתי מקריאת הספר הזה". התוצאה: שיר פופ סימפוני עוצר נשימה.

1936: נולד ג'ראלד סקארף – האיש שצייר את "החומה" והתחתן עם האקסית של מקרטני

הקריקטוריסט הבריטי הנודע ג'ראלד סקארף, האיש מאחורי האיורים המטרידים והאייקוניים לתקליט המופת והסרט THE WALL של פינק פלויד, נולד ביום זה. סגנונו הייחודי והגרוטסקי הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של "החומה". אבל היי, יש עוד פרט רכילותי עסיסי: סקארף התחתן עם ג'יין אשר, ששנים קודם לכן הייתה בת זוגו המפורסמת של לא אחר מאשר פול מקרטני, בתקופת השיא של הביטלס! כן, כן, אותה ג'יין אשר שהיוותה השראה לכמה מהשירים הפחות נעימים של מקרטני (I'M LOOKING THROUGH YOU ו-FOR NO ONE וגם WHAT YOU'RE DOING) ובשנת 1968 הם נפרדו. עולם קטן, כבר אמרנו?

1987: מסיבת סרג'נט פפר באבי רואד – 20 שנה לתקליט ששינה את העולם

חגיגה נוסטלגית באולפני אבי רואד המיתולוגיים! עשרים שנה חלפו מאז יציאתו של התקליט פורץ הדרך "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" של הביטלס, תקליט שנחשב לאבן דרך בתולדות המוזיקה הפופולרית. לכבוד המאורע נערכה מסיבה חגיגית באולפנים בהם הוקלט רובו. בין החוגגים הנרגשים היו פול מקרטני בכבודו ובעצמו, ואמן הפופ פיטר בלייק, שאחראי לעטיפה האייקונית והצבעונית של התקליט. אין ספק שהיה ערב מלא בזיכרונות מתוקים ומוזיקה טובה.

1964: הרולינג סטונס נוחתים באמריקה – הפלישה הבריטית מתחילה!

היכונו, אמריקה! הרולינג סטונס, להקת הרוק'נ'רול ה"מסוכנת" והמרדנית מבריטניה, נחתה לראשונה על אדמת ארצות הברית, בנמל התעופה JFK בניו יורק. הגעתה סימנה את תחילתו של סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה, ובעיקר, את המשך "הפלישה הבריטית" – אותה תופעה תרבותית שהחלה עם הביטלס והביאה לעולם גל של להקות בריטיות ששינו את פני המוזיקה. הסטונס הגיעו עם תדמית של "הילדים הרעים", בניגוד לתדמית הנקייה יותר (בהתחלה) של הביטלס, והם היו מוכנים לכבוש את אמריקה בסערה. ההיסטוריה, כידוע, נכתבה מאותו רגע.

1982: קווין שרים בספרדית – LAS PALABRAS DE AMOR

פרדי מרקיורי ולהקת קווין מוציאים תקליטון חדש עם השיר LAS PALABRAS DE AMOR (THE WORDS OF LOVE). את הבלדה המרגשת הזו כתב הגיטריסט בריאן מאי, כמחווה למעריצים הנלהבים של הלהקה בדרום אמריקה. מאי, בדומה למה שעשה עם השיר TEO TORRIATE (LET US CLING TOGETHER) בשנת 1976, אותו כתב לאחר סיבוב הופעות מוצלח ביפן, רצה להודות למעריצים הארגנטינאים והברזילאים שקיבלו את הלהקה בחום אדיר בסיבוב ההופעות הראשון שלהם ביבשת בחורף 1981. "הם ידעו את כל המילים לכל השירים!" סיפר מאי בהתלהבות. "האנשים האלו לא מדברים אנגלית, אבל הם יכלו לשיר איתנו כל שיר של קווין! אז ברור שהם היו מעריצים אמיתיים, והם היו פשוט משוגעים עלינו!". השיר, שחלק ממילותיו בספרדית, נכלל גם בתקליט HOT SPACE של הלהקה, שיצא באותה שנה והציג סאונד יותר פ'אנקי ורקיד מהרגיל עבור קווין.

1974: האחים אולמן בגשם – בלוז דרומי סוחף באטלנטה

לילה גשום בג'ורג'יה, אבל הרוקנרול לא עוצר! להקת האחים אולמן, מחלוצות הרוק הדרומי, הופיעה באצטדיון אטלנטה לעיני עשרות אלפי מעריצים רטובים אך נלהבים. מגזין רולינג סטון דיווח: "האחים אולמן חיכו זמן רב, בתקווה שהגשם ייפסק, לפני שהחלו את הופעתם. בסופו של דבר, לאחר איחור משמעותי, הם עלו לבמה וסיפקו את הסחורה עם הג'אמים הארוכים והווירטואוזיים שלהם. יותר מ-50,000 איש שילמו בין שבעה לעשרה דולרים (סכום לא מבוטל באותם ימים) וחיכו שלוש שעות תחת גשם שוטף כדי לראות את הלהקה המקומית האהובה שלהם. מעניין להיזכר שבתקופתו של הגיטריסט המנוח והאגדי, דוואן אולמן, הלהקה ניגנה בחינם בפארק פידמונט עוד בשנת 1969. החלק הראשון של ההופעה היה, לדעת המבקר, קצת מרוח ומפוזר. הלהקה ירדה מהבמה בזעם מסוים, והקהל המתין בסבלנות לחלק השני, שהגיע כעבור עשרים דקות. ואז, הו אז, הגיעה ההתפוצצות! בחלק השני הוכיחה הלהקה את גדולתה כהרכב מוזיקלי מהשורה הראשונה. השירים שנוגנו, בעיקר מהתקליט המצליח BROTHERS AND SISTERS, היו מהודקים ומלאי אנרגיה. הגיטרה המופלאה של דיקי בטס והפסנתר הדומיננטי של צ'אק ליוול החזירו לחיים את הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי JESSICA. וכשגרג אולמן, בקולו המחוספס והמלא רגש, סיים לשיר את MIDNIGHT RIDER, אלפי גפרורים הודלקו בקהל, יוצרים מחזה מרהיב. להדרן, הלהקה ביצעה את RAMBLING MAN, והקהל פשוט השתולל. כשנשאל אחד המעריצים בסוף ההופעה, בעודו ספוג מים עד לשד עצמותיו, על הגשם, הוא ענה בפשטות: 'לעזאזל בנאדם, הגשם הזה רק שוטף אותך וגורם לך להרגיש נהדר!'". אין כמו רוק דרומי טוב כדי לחמם את הלב, גם כשקר ורטוב.

1983: ראשים מדברים ושורפים את הבית עם SPEAKING IN TONGUES!

אחרי שלוש שנות שתיקה תקליטית, להקת ראשים מדברים חוזרת ובגדול עם תקליט חדש ומסעיר: SPEAKING IN TONGUES. התקליט הזה הוא יצירת מופת של ממש, המצליחה לחבר בצורה גאונית בין מוזיקת פופ "לבנה" וחכמה לבין מקצבי פ'אנק "שחורים" וסוחפים. הסאונד החדש של הלהקה, שהתפתח מהניסיונות הקודמים שלה עם המפיק בריאן אינו, הגיע כאן לעוד שיא של בשלות ונגישות. עם הלהיט הענק והמדבק BURNING DOWN THE HOUSE, שהפך מיד להמנון, הלהקה בהחלט הצליחה "לשרוף את הבית" ולכבוש קהלים חדשים. דייוויד ביירן והחברים הוכיחו שוב שהם אחת הלהקות החדשניות והחשובות של התקופה. אל תחמיצו!

ב-1 ביוני בשנת 1967 יצא תקליטו הראשון של דייויד בואי. פרטים עליו תמצאו במאמר שלי בבלוג מוסיקה זה. אז פשוט תלחצו פה.

בונוס: בחודש יוני בשנת 1969, לא ידוע בדיוק באיזה יום, יצא תקליט מחוספס ונהדר לג'ף בק ולהקתו ושמו BECK OLA.

יוני 1969, לונדון בוערת והעולם על סף מהפכה. מתישהו במהלך החודש הזה נחת בחנויות תקליט מחוספס, גולמי ופשוט מבריק: BECK OLA, יצירתה השנייה של להקת ג'ף בק. אבל אל תתנו לצלילים המחשמלים להטעות אתכם – מדובר במסמך מרתק ובועט המתעד להקה על סף התרסקות טוטאלית!

אז מי בתפריט? קבלו את הקאסט של הדרמה הרוק'נ'רולית הזאת: הגיטריסט הפנומן ג'ף בק, שרק כמה שנים קודם לכן החליף את אריק קלפטון ביארדבירדס והיה ידוע בחדשנות ובאצבעות הזהב שלו. על המיקרופון, עם קול צרוד וסקסי שעתיד לכבוש אצטדיונים, ניצב רוד סטיוארט הצעיר. על גיטרת הבס (ולא בפעם האחרונה שנראה אותו מחליף כלים ולהקות) התייצב רון ווד, מאחורי הקלידים ישב האורח המיוחד, ניקי הופקינס האחד והיחיד, קלידן סשנים מבוקש שניגן עם כל הגדולים, מהרולינג סטונס ועד הביטלס. ואת הקצב סיפק טוני ניומן. התקליט הזה הוא פצצה, ללא ספק, אבל כזו שמאיימת להתפוצץ בפנים של יוצריה בכל רגע.

החודשים האחרונים של 1968 היו תקופה של קיפאון עמוק עבור הלהקה. ג'ף בק, כך מספרים, היה מותש עד עפר. עד כדי כך שמנהל הלהקה פיטר גרנט, האיש והאגרוף שכבר החל לטפח את הפרויקט הבא שלו – לד זפלין (שעדיין הסתובבו תחת השם 'היארדבירדס החדשים' וחיממו מנועים) – כמעט הרים ידיים. גרנט הודיע שנמאס לו מהקטנוניות שלו ומהסירוב שלו להופיע, והוא שקל ברצינות להחליפו בקליינטורה החדשה והמבטיחה שלו.

ומה עם רוד סטיוארט? הוא לא בדיוק ישב וחיכה שהגיטריסט יואיל בטובו לזוז. הזמר, עם האמביציה הגדולה והכיסים הריקים, אסף את חבריו (פחות או יותר) והחל לרקוח באולפן את מה שיהפוך מאוחר יותר לתקליט הסולו הראשון והמצליח שלו, AN OLD RAINCOAT WON'T EVER LET YOU DOWN. בק אולי ידע על ההקלטות הסודיות הללו, אך לא ייחס להן חשיבות רבה. אחרי הכל, סטיוארט הקליט באולפנים זולים כל כך.

בכל זאת, ההרכב של ג'ף בק ניסה להתאושש. ב-14 בינואר 1969 הם עלו לבמה במועדון מארקי המפורסם בלונדון. הביקורות בעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר היו אוהדות, אבל בק עצמו, פרפקציוניסט כדרכו, טען שההופעה הייתה "חלודה" ורחוקה מלהשביע את רצונו.

חברת התקליטים האמריקאית EPIC, שהחזיקה בחוזה של הלהקה, החלה לאבד סבלנות ודרשה סינגל, ועכשיו! המפיק מיקי מוסט, שידע דבר או שניים על להיטים (הוא הרי עבד עם האנימלס ודונובן), הציע מהלך מפתיע: גרסה אינסטרומנטלית של בק לנעימה הסכרינית LOVE IS BLUE. חברת התקליטים סירבה בנימוס ותבעה סינגל עם כל הלהקה, וכולל שירה.

הבעיה? ללהקה פשוט לא היו שירים חדשים בארסנל. לבסוף, מישהו העלה רעיון גאוני (או עצלני, תחליטו אתם): לעשות קאבר לאחד מלהיטיו של המלך, אלביס פרסלי. ההחלטה הזו לא הייתה תלושה מהמציאות; שנת 1969 באנגליה התאפיינה בגל נוסטלגיה ובקאמבק של הרוק'נ'רול הקלאסי של שנות החמישים. למרות זאת, סינגל רשמי מעולם לא יצא מהלהקה, שכבר בקושי הצליחה לתקשר, שלא לדבר על לתפקד. זרעי הפורענות נזרעו עוד קודם, עם יציאת תקליט הבכורה המהולל TRUTH שנה קודם לכן. כל הנגנים (פרט לבק, כמובן) חשו מקופחים וזועמים על הקרדיטים המינימליים שקיבלו על תרומתם המשמעותית.

כדי לקבע את מעמדו ולדרוש את הכבוד הראוי לו, רוד סטיוארט התעקש לקבל בתקליט הבא קרדיט מפוצץ על העטיפה: VOCALIST EXTRAORDINAIRE. כן, כן, ככה, באותיות של קידוש לבנה.

הדרמות לא פסקו. לפני סיבוב ההופעות השני של הלהקה בארצות הברית, פיטר בק את רון ווד לא פחות מפעמיים! הפעם השנייה, כדי להוסיף מלח לפצעים, הייתה בדיוק ביום הולדתו של ווד המסכן. גם המתופף המקורי והקודם, מיקי וולר, מצא את עצמו בחוץ לאחר שהרבה להתלונן על המצב הכלכלי הרעוע. טוני ניומן, כאמור, נקרא להחליפו. ג'וניור וודס, בסיסט מלהקת CREATION, הובא כמחליף לווד לכמה הופעות, אך גם הוא פוטר במהרה. בק, כנראה הבין שעשה טעות פטאלית, התקשר לווד והתחנן שיחזור. ווד, שפיתח כבר חלומות משלו (יחד עם וולר המפוטר והגיטריסט לי סטיבנס מלהקת BLUE CHEER על הקמת סופרגרופ חדשה), סירב בתחילה. אך כשג'ף בק מתעקש, קשה מאוד להגיד לא. הגיטריסט ידע שהוא חייב את ווד לצדו כדי לצלוח את סיבוב ההופעות האמריקאי שכבר נקבע. ווד, תחת לחץ כבד, נכנע וחזר.

אך גם סיבוב ההופעות הזה לא עבר חלק. באחת ההופעות בשיקגו, אלמוני מסתורי (אולי מעריץ נלהב מדי, אולי אויב מושבע) טפטף LSD על הג'וינטים של סטיוארט, ווד והפסנתרן הופקינס. התוצאה? הופעה קטסטרופלית, כאשר שלושת המוזיקאים נאבקו בהזיות קשות על הבמה ולא ממש הצליחו לתפקד.

וכאילו לא די בכל הצרות הללו, גורם נוסף הקשה מאוד על להקתו של ג'ף בק: יציאת תקליט הבכורה המוחץ של לד זפלין בינואר 1969 (בארצות הברית, במרץ בבריטניה). ההרכב החדש והמסעיר של ג'ימי פייג' (גם הוא בוגר היארדבירדס, כמובן), עם פיטר גרנט כמנהל משותף, הציג לעולם גרסה דינמית, כבדה ומפוצצת יותר של הבלוז-רוק הבריטי. שלא לדבר על הסולן הכריזמטי ונוטף הסקס אפיל, רוברט פלאנט, שהיווה ניגוד מוחלט לביישנות הבימתית שאפיינה את סטיוארט באותה תקופה. בק ולהקתו פתאום נראו קצת פחות רלוונטיים.

ב-3 באפריל 1969, בתוך כל הכאוס הזה, החלו הקלטות התקליט השני של הלהקה באולפני DE LANE LEA המפורסמים בלונדון. עוד שיר של אלביס, JAILHOUSE ROCK, מצא את דרכו לרפרטואר. רק לאחר שהמפיק מיקי מוסט טרח והסביר לחברי הלהקה את החשיבות הכלכלית של חומר מקורי (תמלוגים, חברים, תמלוגים!), הם הואילו בטובם להתאמץ גם בכיוון הזה.

הסשנים באולפן היו טעונים להחריד. בק וסטיוארט, עם אגו נפוח שאיים להתפוצץ, התנגחו זה בזה ללא הרף. למעשה, רבים טוענים שהסאונד המחוספס והאגרסיבי של התקליט משקף נאמנה את העובדה שחברי הלהקה פשוט תיעבו זה את זה באותה נקודת זמן. ג'ף בק רצה לקחת את התקליט לכיוון מוזיקלי שונה מקודמו, TRUTH, אך הבעיה העיקרית הייתה שהוא עצמו לא ממש ידע איזה כיוון זה צריך להיות.

התקליט BECK OLA הוקלט כולו בשישה ימים קדחתניים במהלך אפריל, כשהחומרים המוזיקליים מתגבשים תוך כדי תנועה, במהלך הסשנים עצמם. חברי הלהקה לא הגיעו עם שירים מוכנים מהבית. הקונספט היה פשוט: להוציא מוצר מהר לשוק, למלא את החוזה, ולא ממש ליצור יצירת אמנות מורכבת ומתוכננת. מצב הרוח באולפן, כצפוי, היה מתוח, עצבני ומלא מרירות. בק עצמו, במעין התנצלות מראש, כתב על גב עטיפת התקליט מאמר קצר שבו רמז על המחסור בחומר מקורי והכין את המאזינים לכך שהתקליט הורכב משאריות של רעיונות וג'אמים.

למי שתהה לגבי השם, בתחילה התקליט היה אמור להיקרא COSA NOSTRA BECK OLA. החלק הראשון, COSA NOSTRA (באיטלקית: "הדבר שלנו"), הוא כינוי למאפיה הסיציליאנית, רמז עבה לאווירת הכנופיה והמתח הפנימי. החלק השני, BECK OLA, היה כינוי שהדביק פיטר גרנט לבק, על שם מכונות הג'וקבוקס הישנות שכונו לפעמים OLD ROCK'N'ROLLA JUKEBOX. בסוף, נשאר רק BECK OLA.

חוסר המקוריות והלחץ ניכרו גם בעיצוב העטיפה. במקום עיצוב מקורי, נבחר ציור מפורסם של הצייר הסוריאליסטי הבלגי רנה מאגריט, "החדר המקשיב" (LA CHAMBRE D'ÉCOUTE) משנת 1952, המציג תפוח ירוק ענק הממלא חדר. למה? כי פשוט לא היה זמן או חשק לעצב משהו חדש, וחברת התקליטים לחצה להוציא את המוצר "כאן ועכשיו".

הסוף היה בלתי נמנע. ההרכב הזה, על אף הפוטנציאל העצום, היה אמור להופיע בפסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969, אך התפרק סופית כשבוע לפני האירוע ההיסטורי. איזו החמצה שיווקית אדירה! היחיד מהחבורה שהגיע לוודסטוק היה ניקי הופקינס, שניגן שם עם להקת ג'פרסון איירפליין. אבל היי, אולי טוב שכך? אם הם היו מופיעים ואיכשהו שורדים, אולי לא היינו מקבלים את להקת THE FACES המעולה עם סטיוארט ביחד עם ווד, או את קריירת הסולו המפוארת (ומלאת הבלונד) של רוד סטיוארט. לכל אסון יש גם צד חיובי, לא?

ומה חשבו המבקרים? הדעות היו חלוקות, בלשון המעטה. בעיתון רקורד מירור נכתב: "הצליל משקף היטב את הלהקה. זה צליל ברור ופרימיטיבי, באופן חיובי. הגיטרה של ג'ף בק מקורית מאד והתקליט אינו יומרני". בעיתון NME הוסיפו: "זה תקליט בסיסי, כבד ולא יומרני עם הגיטרה הניתנת לזיהוי בנקל של ג'ף בק. אין פה מקוריות אבל זה מהטובים בסוגו". לעומתם, בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' יצאו בהצהרה חמורה: "תתרחקו מזה! זה פשוט סאונד מחליא שחונק את השירים. והקול של רוד סטיוארט זוועה. אולי הם לא היו צריכים להתאמץ להישמע כה כבדים".

שנים לאחר מכן, התקליט BECK OLA יצא על גבי דיסק בגרסת רימסטר משופרת, עם ארבעה קטעי בונוס עסיסיים למעריצים השרופים: השיר SWEET LITTLE ANGEL (שהוקלט בארצות הברית עוד בנובמבר 1968). השיר THROW DOWN A LINE (שהוקלט באולפני TRIDENT הנוצצים בלונדון בפברואר 1969, כנראה ניסיון לסינגל שלא צלח)., גרסה שונה לשיר ALL SHOOK UP של אלביס (שהוקלטה באולפני EMI המיתולוגיים באבי רואד בינואר 1969) וגרסה שונה ל-JAILHOUSE ROCK של אלביס (שהוקלטה באולפני DE LANE LEA במהלך הסשנים הכאוטיים באפריל 1969).

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ל-BECK OLA ומרגישים את החשמל באוויר, תזכרו שאתם מאזינים לא רק לגאונות מוזיקלית, אלא גם לתיעוד נדיר של להקה גדולה שעמדה על סף פיצוץ – והשאירה אחריה יצירת מופת קטנה ומלאת צלקות. מומלץ בחום, עם אוזניות וקסדה!

בונוס 2: כשלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל יוצאת איכשהו ללא פגע...

החודש, יוני הלוהט של 1970, מצאה את עצמה הלהקה הכי חמה באמריקה, CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, או בקיצור CCR, מסיימת סיבוב הופעות אירופאי בן חמישה שבועות שהיה פחות "סיבוב הופעות" ויותר "מסע הישרדות רוק'נ'רולי". הציפייה לראות את ג'ון פוגרטי וחבריו הייתה בשמיים, וכך גם מחירי הכרטיסים שהאמירו לסכום הדמיוני של 17 דולר של אז! תוסיפו לזה כמה סצנות אלימות, ותקבלו מתכון לבלגן היסטרי.

המסע האירופי נפתח בלונדון האופנתית, שם הלהקה כבשה את הבמה היוקרתית של רויאל אלברט הול ולפני שהמשיכה לרוטרדם בהולנד ומשם לאסן, גרמניה. ואז, כמו שאומרים אצלנו, התחיל האקשן האמיתי, או כמו שגיטריסט הקצב ואחיו הבכור של ג'ון, טום פוגרטי, אמר: "הכיף הגדול"... אם כי ספק אם הוא התכוון לזה ברצינות.

הבסיסט, סטו קוק, תיאר את הנסיעה משדה התעופה באסן לאולם ההופעות כאחת החוויות המטלטלות (תרתי משמע) של חייו. עוד לפני שהספיקו לומר DOWN ON THE CORNER, הלימוזינות הנוצצות שלהם הוקפו בהמון מעריצים גרמנים נלהבים מדי שהחליטו להביע את הערצתם באמצעות ניעור אינטנסיבי של הרכבים. כנראה שזו הייתה הדרך שלהם לומר "אנחנו אוהבים אתכם, בחורים!". הנהג המקומי, שלא בדיוק היה רגיל לכוכבי רוק אמריקאים בפאניקה, איבד את העשתונות וניסה לברוח מהרכב. בחוסר מזל קוסמי, פתיחת דלתו שחררה אוטומטית את נעילת כל הדלתות האחרות. למזלם של חברי הלהקה, מנהל הדרכים, ברוס יאנג, היה שם כדי לסגור את הדלתות רגע לפני שההמון שטף אותם.

טום פוגרטי סיפר מאוחר יותר: "הצצתי לאחור וראיתי מחזה שלא אשכח: אלפי אנשים רצים לעברנו במלוא המהירות, כאילו היינו הנקניקייה האחרונה על הגריל". כשהגיעו סוף סוף לדלת הכניסה המיוחלת לאולם, נתקלו החברים במכשול נוסף: שוטר מקומי מבולבל שלא ממש הצליח להבדיל בין כוכבי הרוק הבינלאומיים לבין חבורת חוליגנים פוטנציאלית, וניסה לחסום את כניסתם.

מאחר ולאף אחד מחברי הלהקה לא היה זמן או חשק לערוך אודישן לשומר הסף ולשיר לו את "מרי הגאה" כדי להוכיח את זהותם, טום פוגרטי וסטו קוק לקחו יוזמה. בפעולת קומנדו זריזה, הם פשוט דחפו את השוטר ההמום הצידה ופרצו פנימה, מאפשרים לג'ון פוגרטי ולמתופף דאג "קוסמו" קליפורד לחמוק פנימה אחריהם. אבל ההרפתקאות לא תמו כאן. בפנים הם גילו לתדהמתם שהאבטחה המקומית מורכבת משומרים אימתניים במדים נוקשים, מצוידים בכלבי רועים גרמניים שנראו כאילו יצאו מסרט מלחמה. כל מעריץ אומלל שניסה לקום ולרקוד לצלילי השירים זכה ל"טיפול אישי" מאותם שומרים קשוחים.

חברי CCR, שלא שלטו ברזי השפה הגרמנית, הבינו שכל מה שנותר להם הוא לנגן את הסטליסט שלהם הכי מהר שאפשר ולקוות לטוב. הסיוט, אגב, לא הסתיים באסן. סצנה דומה להפליא התרחשה בעיר אחרת במערב גרמניה, שם כ-25 שוטרים גרמנים חמורי סבר עמדו בשורה צפופה לפני הבמה, כאילו ציפו לפלישה ולא לקונצרט רוק.

איכשהו, למרות הכל, הלהקה סיימה את הסיבוב בשלום יחסי, כשהיא מוכיחה שוב שגם כשהעולם סביבם משתגע, המוזיקה שלהם תמיד תנצח.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1969, פורסמו גם הדברים הבאים שאספתי לכם מגיליון של ביט אינסטרומנטל:

ג'ימי הנדריקס: "במשך שלוש שנים, עבדנו ללא הפסקה. זה הרבה לחץ פיזי ורגשי. אתה הולך לאנשהו והמופע קצת מתחת למה שהוא אמור להיות ואומרים לך שאתה לא משהו. אבל זה הלחץ. זה הלחץ של החובה המוסרית להמשיך גם כשאתה לא מרגיש שאתה יכול להסתדר אפילו עם עוד מופע אחד. אולי לעולם לא אצליח לקחת את ההפסקה הזאת; כל מה שאני יודע זה שאני חושב על זה רוב הזמן עכשיו, וזה לא עוזר ליצור את האווירה הנכונה.

כרגע אפשר להרוויח עד פי 20 בארצות הברית על אותה עבודה כמו שעושים כאן באנגליה. אני חושב שהאנשים, האוהדים, נהדרים כאן. הם אולי קצת יותר שקטים, יותר בשליטה, אבל אנחנו צריכים להיות בעסק הזה כדי להרוויח את הכסף. מי יודע כמה זמן זה יכול להימשך? אני לא מבקש ערובה, אני פשוט הולך למקום שבו נמצאת הפעילות העיקרית עם הכסף.

דילן לא תמיד עשה את זה בשבילי כזמר, לא בימים הראשונים, אבל אז התחלתי להקשיב למילים.

הייתה תקופה שדאגתי לגבי הכסף. דאגתי אם אני מקבל את כל מה שמגיע לי וכן הלאה. כסף לא משפיע עליי כרגע. החבר'ה האלה בתעשייה שיוצאים ומבזבזים, מבזבזים, מבזבזים ואז בסופו של דבר פושטים רגל, חוץ מזה שאולי יש להם כמה דברים אישיים שהם קנו. זה לא טוב בשבילי. מוזיקה היא מה שחשוב; אני מעדיף לדבר על הנושא הזה מאשר על כל נושא אחר. ובכן, כמעט כל נושא אחר - חוץ מזה שאני ממשיך לומר שסקס הוא הדבר המניע הכי גדול בעולם והוא גם עומד מאחורי הרבה מוזיקה. אני יודע שיש לי מספיק כסף אבל אם היה לי את הכל הייתי עדיין רוצה להעביר מוזיקה לכל מי שרוצה להקשיב. אני מקבל את הכי הרבה כיף ממוזיקה; לפעמים זה כמו שחרור אישי פנטסטי.

ג'ון הייסמן (המתופף של קולוסיאום): "כשהצטרפתי לגרהאם בונד היו לי כישורי ג'אז עדינים. ניצלתי את השנה איתו כדי לפתח כוח וביטחון פיזי. התאמנתי קשה ולמדתי הרבה, וכמובן, הכרתי את דיק הקסטול-סמית'..."

קרל וויין (הזמר של להקת THE MOVE):

"תמיד היינו להקה מאוד גאה - גאים במה שאנחנו מנסים לעשות, ובמובנים מסוימים, במה שהשגנו. נטיתי להתעצבן מאוד כשאנשים ניסו בכוונה להוריד אותנו. היו כל מיני איומים בימים עברו. אבל זה היה קשה כחלק מהשדרנים היו נגדנו ואז הבסיסט אייס קפורד היה צריך ללכת. זה היה כמו סיוט, באמת. לא חשבנו שנהיה ביחד עוד הרבה זמן".

רוי ווד (הגיטריסט-זמר של THE MOVE):

"זה ברור שאנחנו עושים את זה בשביל הכסף. כשטרבור ברטן הגיטריסט עזב, זה נראה לי מוזר. הוא הסתכסך עם המוזיקה שעשינו, אבל זה עדיין בילבל אותי שהוא היה צריך להמשיך לגמרי לבד. אחרי הכל, התחלנו בעסק הזה כדי להרוויח כסף, ואם אנשים כנים לגבי זה, זה המניע של כמעט כולם".

בונוס: החודש, מאי (לא ידוע בדיוק מתי), בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת פיירפורט קונבנשן. הסיפור מאחורי התקליט הזה הוא סיפור על חלומות צעירים, השפעות שהגיעו מעבר לאוקיינוס האטלנטי וחיבור קוסמי בין חבורת מוזיקאים עם כישרון יוצא דופן.

הכל התחיל בצפון לונדון, הרחק מאור הזרקורים, כששני חברים, הגיטריסט סיימון ניקול והבסיסט אשלי "טייגר" האצ'ינגס, החליטו לאחד כוחות וגיטרות. חיש מהר הם גילו אוצר בדמותו של גיטריסט צעיר ומבריק בשם ריצ'רד תומפסון, שהפריטה הייחודית שלו הפכה מאוחר יותר לסימן ההיכר של הלהקה. המתופף הראשון, שון פרייטר, השלים את התמונה הראשונית. ואם תהיתם מאיפה השם המוזר, FAIRPORT CONVENTION, אז דעו לכם שהוא הגיע משם הבית, FAIRPORT, בו הם התאמנו – בית משפחתו של ניקול בשכונת מוסוול היל הפסטורלית, שבו אביו ניהל מרפאה. כן, כן, לפעמים השראה מגיעה מהמקומות הכי לא צפויים!

אבל רגע, הדרמה רק התחילה! פרייטר הוחלף עד מהרה במרטין לאמבל, מתופף בעל יכולות טכניות מרשימות יותר. איך הוא נכנס לתמונה? הסיפור מספר שלאמבל פשוט צפה באחת ההופעות המוקדמות שלהם, ניגש אליהם והודיע בביטחון שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר. קוראים לזה חוצפה בריטית בריאה! ההרכב המתהווה לא עצר שם והתרחב עם הצטרפותם של לא אחד, אלא שני זמרים! ג'ודי דייבל המוכשרת, שחוץ מקולה המיוחד תרמה גם נגינה בחלילית ופסנתר, ואיאן מאת'יוס שקולו התמזג בהרמוניה מושלמת עם זה של דייבל. התוצאה? סאונד שהזכיר לרבים באותה תקופה את הלהקות הגדולות מהחוף המערבי של ארצות הברית, כמו למשל ג'פרסון איירפליין, עם השילוב של קולות גבריים ונשיים והאווירה הפסיכדלית-פולקית.

החבורה החלה לצבור קהל בהופעות במקומות הכי חמים בסצנת האנדרגראונד הלונדונית, כמו מועדון UFO האפלולי, ו-THE ELECTRIC GARDEN (ששינה את שמו ל-MIDDLE EARTH CLUB האופנתי) בקובנט גארדן. שם, בין העשן והצלילים, הם תפסו את אוזנו ועינו של לא אחר מאשר ג'ו בויד, מפיק ומנהל אמריקאי בעל חושים מחודדים, שכבר הספיק לעבוד עם פינק פלויד בתקליטון הבכורה השערורייתי שלה על בחור בשם ארנולד ליין. בויד, שהפך לדמות מפתח בתנועת הפולק-רוק הבריטית, לא היסס והחתים אותם בחברת ההפקות שלו, WITCHSEASON PRODUCTIONS, וסגר להם חוזה הקלטות עם POLYDOR RECORDS בבריטניה.

הקלטת תקליט הבכורה, שנקרא בפשטות FAIRPORT CONVENTION, התקיימה בנובמבר 1967 באולפני SOUND TECHNIQUES בצ'לסי, לונדון. שם הלהקה רקחה יצירה ששיקפה את אהבתה הגדולה לאמני פולק ופולק-רוק מצפון אמריקה – כמו בוב דילן, ג'וני מיטשל והבירדס פורצי הדרך, שהיו אבות הפולק-רוק האמריקאי. ריצ'רד תומפסון כבר החל להפגין ניצוצות של כותב שירים גאוני, למרות שהתקליט כלל גם מספר גרסאות כיסוי לשירים אמריקאיים.

אז מי ניגן שם בעצם? ריצ'רד תומפסון וסיימון ניקול ניגנו בגיטרות החשמליות והאקוסטיות, אשלי האצ'ינגס פרט בבס המהדהד, מרטין לאמבל הלם בתופים והוסיף כלי ההקשה. ג'ודי דייבל הובילה בשירה המלאכית וניגנה במגוון כלים, ואיאן מאת'יוס סיפק קולות ראשיים נוספים ואף תרם נגינה בנבל פה (כן, הכלי הקטן והמפתיע הזה, JEW'S HARP). התוצאה הייתה הצצה מרתקת להתפתחות הסאונד שלהם – עדיין לא הפולק הבריטי השורשי שיאפיין אותם בהמשך, אבל בהחלט תצוגת תכלית של התיאום האינסטרומנטלי וההרמוניות הקוליות שעתידות להשתכלל ולהפוך לסימן ההיכר שלהם.

ואם כבר מדברים על ייחודיות, אי אפשר שלא להזכיר אנקדוטה משעשעת מאותם ימים: ג'ודי דייבל הייתה ידועה בחיבתה לסרוג על הבמה במהלך קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. דמיינו את הסצנה! זה בהחלט הוסיף לקסם של הלהקה הצעירה, והפך לסימן היכר קטן ומשעשע בהופעותיהם המוקדמות.

תקליט הבכורה אולי לא שבר קופות או כבש את מצעדי המכירות בסערה, אבל הוא היה אבן דרך מכרעת. הוא תיעד את הלהקה בגלגולה הראשון, רגע לפני המהפך הסגנוני הגדול שייקח אותה למחוזות המוזיקה העממית הבריטית המסורתית. זהו גם תקליט האולפן היחיד בו משתתפת ג'ודי דייבל, שעזבה את הלהקה עוד בשנת 1968, זמן קצר לאחר יציאתו. עזיבתה סללה את הדרך להגעתה של סנדי דני הנפלאה, ולפרק הבא והמרתק לא פחות בסיפורה של הלהקה.

הלכתי לספרו של ריצ'רד תומפסון וכך הוא סיפר על הכנת התקליט הזה: "זמן קצר לאחר הפגישה שלנו עם ג'ו, נכנסנו להקליט לראשונה. כדי להתכונן להקלטה למדנו איך לנגן את השיר BOTH SIDES NOW של ג'וני מיטשל, שיר שהרגשנו שהוא מוכר מכדי להיות בתקליט שלנו אבל שנוכל להתאמן עליו באולפן כדי להתרגל לתהליך ההקלטה. האולפן היה ברחוב OLD CHURCH בצ'לסי, בין ההמולה ההיפית של קינג'ס רואד האופנתי והתהלוכה האפורה של נהר התמזה. הסטודיו עצמו היה מחלבה לשעבר, והבניין נשא פסל של ראש פרה. בפאב האריה השחור שממול הציעו כריכים וכיבוד אלכוהולי, שהזינו הרבה מפגשים. פנים הסטודיו היה מעשי, עם עיצוב פונקציונלי שמעולם לא נראה גמור. יוצא דופן עבור אולפן הקלטות, היו לו כמה חלונות, אבל הסאונד היה נפלא. בהתרשמות ראשונית חדר הבקרה נראה כמו חללית, עם כמויות בלתי אפשריות של ציוד טכני תקוע לתוך חלל קטן, עם אלף נורות מהבהבות. מכאן ואילך חשדתי באולפנים שהיו מבריקים.

ג'ף פרוסט וג'ון ווד החזיקו וניהלו את האולפן אשר היה אחד האולפנים העצמאיים הראשונים בלונדון. לפני כן ג'ון עשה תקליטים קלאסיים בחברת דקא. ג'ו אפשר למוזיקאים הרבה מקום להביע את עצמם והיה נותן לדברים לזרום, ובו בזמן היה לו מושג טוב על מתי הטייק היה טוב ומתי להזמין הפסקת תה - הכל תוך כדי בדיקת תוצאות הבייסבול בניו יורק הראלד טריביון. ג'ון לימד אותנו הרבה על הסטודיו. הוא אמר למרטין כמה חשוב לכוון את התופים כמו שצריך, תוך שימוש בניק מייסון מפינק פלויד כדוגמה. הוא גם סיפר לו שהוא צריך לקבל תוף סנר עמוק יותר, ולהכות בתופים חזק יותר - מרטין לקח את הטיפים האלו לתשומת ליבו, ותוכלו לשמוע את ההבדל לאחר מכן באלבום הראשון.

לאחר סשן אחד ג'ון הוריד אותי לקומת הקרקע של הסטודיו והראה לי מגבר גיטרה שהיה שייך לגיטריסט ההקלטות ג'אד פרוקטור. מגבר האולפן היה זהה למגבר הבמה שלי באותה תקופה, מרשל 4×12, כי זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי. המגבר של ג'אד היה רמקול יחיד קטן ואז ג'ון השמיע לי קצת מהעבודה של ג'אד, וזה נשמע מלא. אז אחרי זה התחלתי לחפש דרכים להתאזן יותר בצליל הגיטרה, שהוביל אותי להשתמש בפנדר טלקאסטר ובמגבר קטן יותר. ג'ו חשב שאנחנו צריכים להוסיף עוד כוח ווקאלי ללהקה, אז גייסנו את איאן מאת'יוס, שהיה אז זמר בלהקה בשם הפירמידה. כמונו, הוא היה בעניין של טים הרדין וטים

באקלי. היה לו גם זיקה למופעי קאנטרי כמו וויילון ג'נינגס. מוזיקת ​​קאנטרי באותה תקופה הייתה מאוד לא אופנתית בלונדון, ונחשבה התגלמות הטעם הרע.

יצירת העטיפה הפכה לעניין דחוף. תחום עטיפות הם לעתים קרובות תחום שבו כולם מהלהקה עצמה ועד הדרגים הבכירים של ההנהלה מרגישים כשירים לתרום רעיונות. איזה מנהל זוטר איפשהו, ללא ספק לובש חליפה במשרד, בא עם רעיון מבריק שכולנו נהיה בחתירה בסירה באמצע נהר התמזה, עם עלות השחר, כדי 'ללכוד את האור'. אז נגררנו מהמיטות שלנו בשעה 4 לפנות בוקר והגענו לנהר במוניות; שם ישבנו שעתיים עלובות וקפואות, בכלי שייט דק להפליא. לא עשינו זאת כדי לטבוע, למרות שבמשך די הרבה זמן זה הרגיש כמו האפשרות הטובה יותר. כצפוי, התמונות חזרו ולא היו שמישות, אם כי המנהל הנ"ל נמלט עם קרקפתו שלמה. היה לנו יותר מזל עם הצלם דונלד סילברסטיין, שהיה פופולרי לאחר שצילם לאחרונה תמונות אייקוניות של הנדריקס. הוא הושיב אותנו סביב מנורת טיפאני בסטודיו בלונדון עם כמה חפצים אהובים, גולות

והאחים מרקס, פרצופים צפים בים של צל".

ניגשתי גם לספר של ג'ודי דייבל וכך היא מספרת בו: "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מאיתנו היה באולפן, וכולנו היינו קצת הלומים. עם זאת, ג'ו בחר היטב. אולפן זה היה שקט ונוח. היה חלון אחד קטן לעולם שבחוץ, וכאשר נכנסנו לסטודיו בסביבות השעה 15:00, הנוף מהחלון הזה היה של שמי אחר הצהריים בהירים. בפעם הבאה שהסתכלתי מהחלון הזה, השמיים היו שחורים והירח יעלה. הזמן עבר בצורה מוזרה בעולם המוזר הזה. בגלל האקוסטיקה של הסטודיו עצמו, צעדים ושיחות היו מושתקים, סגירת דלת הייתה צלצול עמום, ואפילו האוויר היה עבה ולא זז. כל עניין הסטודיו היה ממש המם אותי. התקליט בא עם תמונת עטיפה מעט מסתורית שלנו בסוודרים שחורים יושבים סביב שולחן, מוארים במנורת טיפאני יפה (שחשקתי) ועם תמונה קטנה של האחים מרקס (שגם חשקתי בה); תפוז וגולות. ברור שהזוג האחרון היו פריטים של

משמעות גדולה למישהו (אבל לא לי!), והמון אנשים אמרו דברים מקסימים על הביצועים שלי. אבל כבר לא הייתי בלהקה ופיירפורט המשיכה הלאה כך שבאמת לא הייתה לי סיבה לקדם את זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459