רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 ביוני (19.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא עושה תקליטים בשביל הנאה. עשיתי כאלו כשהייתי צעיר יותר, אבל אני כבר לא כך היום. אני מקליט כדי להאכיל את האנשים עם מה שהם צריכים, מה שהם מרגישים. אני מקוה שאני מקליט כך שאוכל לעזור למישהו להתגבר על זמנים קשים". (מארווין גאי בעיתון NME, שנת 1982)

ב-19 ביוני בשנת 1948 נולד ניק דרייק - האיש שעשה מהפיכות בשקט. בואו נדמיין לרגע: שיערו הארוך והחום, שהפך לסמלו המסחרי, ודאי היה מפנה את מקומו לקרחת נאה או אולי לקוקו דקיק ומלא חוכמת חיים. קולו, אותו קול לחישה מהפנט, היה אולי מקבל גוון מחוספס יותר עם השנים. מיליונים ברחבי העולם היו חוגגים איתו, כי הבחור, עם רזומה של שלושה תקליטי מופת, ממשיך לכבוש לבבות עם הגיטרה וקולו המלטף. אבל כל זה הוא רק פנטזיה מתוקה, כי ניק דרייק, אחד היוצרים המסתוריים והמשפיעים במוזיקה, שם קץ לחייו בחדר השינה בבית הוריו בשנת 1974, והוא בן 26 בלבד.

דרייק, יליד בורמה, השאיר אחריו עולם מוזיקלי שלם בשלושה תקליטים בלבד: FIVE LEAVES LEFT, BRYTER LAYTER והיצירה המינימליסטית והחשופה PINK MOON. בזמן אמת, התקליטים האלו נמכרו בכמויות זעומות. דרייק עצמו, אדם ביישן ומופנם שנאבק בדיכאון עמוק, מיעט להופיע וכמעט שלא התראיין. הוא היה ההפך הגמור מכוכב רוק. אך המוזיקה שלו, שילוב חד פעמי של נגינת גיטרה וירטואוזית בטכניקת FINGERPICKING מורכבת, כיוונים אלטרנטיביים לגיטרה, ומלודיות נוגות שעוטפות אותך כמו שמיכה חמה בלילה קר, סירבה למות איתו.

השפעתו על עולם המוזיקה אדירה, ואמנים כמו אר.אי.אם, אלטון ג'ון ורוברט סמית' מלהקת הקיור ציינו אותו כמקור השראה מרכזי. אבל הפריצה הגדולה לתודעה העולמית הגיעה כמעט 30 שנה לאחר מותו. בשנת 1999, חברת פולקסווגן השתמשה בשירו PINK MOON לפרסומת למכונית הקבריולה שלה. פתאום, דור שלם שלא ידע על קיומו נחשף לקסם המהפנט, והמכירות הרקיעו שחקים. האיש שלא הצליח למכור תקליטים בחייו הפך לאייקון אחרי מותו.

אבל בואו נחזור אחורה בזמן, לילד שהיה פעם. כשהיה נער צעיר, נשלח דרייק לפנימייה יוקרתית שבה אחד הכללים היה שליחת מכתבים שבועית להורים. בתחילת קיץ 1963, ניק בן ה-14 כתב להוריו מכתב תמים ומתוק, שנותן הצצה נדירה לעולמו הפנימי לפני שהמלנכוליה השתלטה: "אמא ואבא היקרים, המון תודה על מכתביכם אליי. גם תודה רבה על השעון ששלחתם לי. יש פה מזג אוויר קייצי אמיתי וזה ממש רותח פה. אנו משחקים המון קריקט ופעם אחת ממש הצלחתי במשחק ופעם אחרת פחות. בנוגע לתקליטון שאני רוצה ליום הולדתי, זה יהיה 'כניסת הגלדיאטורים' בביצוע נירו והגלדיאטורים. אין יותר מה לדווח כרגע. בהמון אהבה, ניק".

זהו פרט מידע מדהים. הילד שיהפוך לסמל המוזיקה האקוסטית העדינה והמהורהרת, חלם בכלל על קטע רוק אינסטרומנטלי, קצבי ומלא חיים, שהיה מוכר אז בעיקר כמוזיקת קרקסים. תהיו בטוחים שכשהגיע לגיל 15 וקיבל את המתנה המיוחלת, הוא רץ אל הפטיפון, הניח בעדינות את המחט על התקליטון שהסתובב במהירות של ארבעים וחמישה סיבובים בדקה, והקשיב בהתרגשות לצלילים. באותו רגע, הוא היה פשוט נער שאהב מוזיקה, בלי לדעת שהצלילים שהוא עצמו ייצור בעתיד ימשיכו לחיות ולהדהד בעולם עוד זמן רב אחרי שהוא כבר לא יהיה כאן כדי לשמוע אותם.

ניק דרייק לא ידע שצליליו יהפכו עם השנים למשפיעים ואהובים כל כך. לו רק ידע זאת... ואם ברצונכם להכיר הרבה יותר על ניק דרייק - הנה זה, במאמר מיוחד שכתבתי עליו. תלחצו פה לקריאה.

פצצה פרהיסטורית באולפן: התאונה המשונה שהולידה להיט ענק וסללה את הדרך ללהקת 10CC. אז התאריך הוא 19 ביוני 1970, והעולם עוד לא יודע שהוא עומד לקבל שיעור קצר בהיסטוריה מוזיקלית, עם מקצב תופים שיכול להעיר מתים. תקליטון חדש של להקה אלמונית בשם HOTLEGS נוחת בחנויות, ובצד אחד שלו שיר עם השם המוזר "אדם ניאנדרטלי". מה שהתחיל כבדיקה טכנית פשוטה באולפן הקלטות, הפך במקרה לאחד הלהיטים הבלתי צפויים של השנה, ומכר למעלה משני מיליון עותקים ברחבי העולם.

הסיפור שלנו מתחיל באולפני STRAWBERRY שבסטוקפורט, אנגליה. שם, בין כבלי סאונד וקונסולות הקלטה, עמלו שלושה מוזיקאים מבריקים: אריק סטיוארט, קווין גודלי ולול קרים. השלושה היו נגני הבית של האולפן, מומחים שידעו להפיק סאונד מדויק עבור אמנים אחרים. שם הלהקה שלהם, HOTLEGS, נולד בכלל כמחווה למזכירת האולפן. "הייתה לנו בחורה בסטודיו, קת'י גיל, שהיו לה רגליים פשוט נהדרות", סיפר סטיוארט, "היא נהגה ללבוש מכנסיים קצרים בצבע חום או מכנסי עור ירוקים שהיו נראים עליה מדהים".

באותו יום גורלי, השלישייה בסך הכל רצתה לבחון מערכת תופים חדשה שהותקנה באולפן. כדי לבדוק את הסאונד, הם החלו לאלתר קטע קצר עם מקצב תופים שבטי, כבד ובסיסי, ועליו הוסיפו פזמון פשוט וקליט שכלל בעיקר חזרות על המילים "אני אדם ניאנדרטלי". הם לא חשבו לרגע שיש להם ביד משהו מיוחד.

אלא שלמזלם, בדיוק באותו זמן הסתובב באולפן דיק ליהי, מנהל בכיר בחברת התקליטים פיליפס. ליהי, איש עם אוזן מזהב, שמע את המקצב הפראי בוקע מחדר ההקלטות ומיד זיהה את הפוטנציאל המסחרי. הוא נכנס פנימה, עצר אותם והודיע להם שהם חייבים להקליט את זה כמו שצריך ולהוציא את זה כתקליטון. הלהקה, שהייתה די משועשעת מהרעיון, הסכימה.

התוצאה הייתה פיצוץ. "אדם ניאנדרטלי" זינק למקום השני במצעד הבריטי, כבש את המקום הראשון באיטליה וצעד במצעדים בכל רחבי אירופה ואפילו בארצות הברית. ההצלחה הייתה כל כך גדולה, ששני אמנים מקצוות שונים של הסקאלה המוזיקלית מיהרו להקליט לו גרסאות כיסוי. הראשון היה מנהיג התזמורות הקלילות, ג'יימס לאסט, ששילב אותו בתקליט שלו. השני היה פסנתרן צעיר ומוכשר בשם אלטון ג'ון, שבאותה תקופה התפרנס מהקלטת גרסאות זולות ללהיטי התקופה.

"חשבנו שתפסנו את אמריקה", נזכר גודלי. "מצאנו פתאום צינור נפט שלא ידענו על קיומו. זו הייתה אחת מאותן תאונות מזל שהופכות למשהו מעניין ומצליח, בלי שתבין איך ולמה. כשאתה מנסה אחר כך לשחזר את הנסיבות האלה בכוונה, זה פשוט אף פעם לא עובד".

למרות ההצלחה הפנומנלית, חברי HOTLEGS נותרו ממוקדים בעבודתם המדויקת באולפן עבור אמנים אחרים, והמשיכו ללטש את יכולות ההפקה והכתיבה שלהם. המעבר הגדול הבא הגיע בשנת 1972, כאשר צירפו לשורותיהם חבר רביעי, גרהאם גולדמן – שהיה כבר אז כותב שירים מצליח בזכות עצמו, עם להיטים שכתב להוליס וללהקת היארדבירדס. יחד, הרביעייה המוכשרת הזו שינתה את שמה והפכה ללהקת 10CC, אחת הלהקות המתוחכמות והמצליחות יותר של שנות השבעים. כל זה, בזכות בדיקת סאונד אקראית וזוג רגליים אחד.

הימור של טייק אחד: הסיפור המלא מאחורי השיר ששינה את חוקי המשחק. ב-19 ביוני 1964, יצא בבריטניה תקליטון שעמד לנפץ את כל מה שהרדיו חשב שהוא יודע על להיטים. קראו לו HOUSE OF THE RISING SUN, והחיות שביצעו אותו, להקת האנימלס, עמדו לשנות את פני הרוק'נ'רול בכמה דקות של מוזיקה בשש שמיניות.

עד לאותו יום, חוק הברזל של הרדיו היה פשוט: שיר שאורכו עולה על שלוש, אולי ארבע דקות במקרה חריג, פשוט לא ינוגן. הוא ארוך מדי, מעייף מדי, ולא מסחרי. אבל אז הגיעו האנימלס, חבורת צעירים מניוקאסל, עם עיבוד מחשמל לשיר-עם אמריקאי ישן, והימרו על כל הקופה. התוצאה: המנון רוק חוצה דורות שהוקלט בטייק אחד בלבד, והפך לסינגל הראשון מסוגו שכבש את פסגת המצעדים משני צדי האוקיינוס למרות אורכו החריג.

מקורותיו של השיר לוטים בערפל. מכיוון שמעולם זה לא נרשם על שם יוצר ספציפי, הוא היה שייך לכולם ולאף אחד. עוד לפני שהאנימלס הפכו אותו לשלהם, הוא זכה לאינספור גרסאות, כולל אחת של זמר פולק צעיר בשם בוב דילן, שהקליט אותו לתקליט הבכורה שלו בשנת 1962.

ההקלטה של האנימלס עצמה הייתה אירוע כמעט קולנועי. היא התרחשה במהלך הפסקה קצרה בסיבוב הופעות משותף ואינטנסיבי עם לא אחר מאשר חלוץ הרוקנרול צ'אק ברי. הלהקה נכנסה לאולפן, והמפיק מיקי מוסט, הידוע בגישתו הישירה והמהירה (והזולה...), נתן להם הזדמנות אחת. זה כל מה שהם היו צריכים. אחרי טייק אחד, מושלם ומהפנט, מוסט עצר את ההקלטה, הכריז "זהו זה, יש לנו את זה", ולפי הסיפורים, פשוט העיף את הלהקה המופתעת מהאולפן. טכנאי הסאונד, מבועת מאורכו של השיר (4 דקות ו-29 שניות), הזהיר את מוסט שאף תחנת רדיו לא תסכים לנגן אותו. תשובתו של המפיק הנחרץ הייתה קצרה ולעניין: "אנחנו מוציאים את זה כמו שזה".

אך מאחורי ההצלחה הכבירה, התחילה להתבשל דרמה של ממש. על מדבקת התקליטון, בקרדיט על העיבוד המוזיקלי, הופיע שם אחד בלבד: הקלידן אלן פרייס. התירוץ הרשמי של חברת התקליטים היה טכני עד גיחוך – לא היה מספיק מקום פיזי על התווית כדי להכניס את שמותיהם של כל חמשת חברי הלהקה. כתוצאה מכך, פרייס לבדו גרף לכיסו את כל התמלוגים מההצלחה העולמית המסחררת. בספרו האוטוביוגרפי, תיאר זאת הסולן אריק ברדן כאחת הטעויות המרות והגדולות בחייו, ויתור שהוביל למרמור וכעס רב שתרמו בסופו של דבר לפירוק ההרכב המקורי.

אי אפשר לדבר על השיר הזה מבלי לפרק אותו לצליליו הבלתי נשכחים. הפתיחה, פריטת הארפג'ו המהפנטת בגיטרת ה-GRETCH TENNESSEAN של הגיטריסט הילטון ואלנטיין, היא אחד הריפים המזוהים ביותר בהיסטוריה. ואלנטיין רכש את הגיטרה הזו עוד בשנת 1962, כשהיה חבר בלהקת THE WILDCATS, ולא שיער שתהפוך לחותמת הסאונד של להיט ענק. מעל הפריטה הזו מרחף סולו האורגן החד והבועט של אלן פרייס, שנוגן על אורגן VOX CONTINENTAL. פרייס שאב השראה ישירה מסולו אורגן ההאמונד של נגן הג'אז ג'ימי סמית' בקטע האינסטרומנטלי WALK ON THE WILD SIDE, שהוקלט מעט לפני כן. כיפאק לג'ימי!

ומהו אותו "בית השמש העולה" המסתורי? היסטוריונים ומוזיקולוגים חלוקים עד היום. שתי תיאוריות מרכזיות נותרו על השולחן. הראשונה טוענת כי מדובר היה בבית בושת בניו אורלינס, שנוהל במאה ה-19 על ידי מאדאם בשם מריאן לסולייל לוואנט. תרגום שמה מצרפתית הוא "השמש העולה". המקום פעל בין 1862 ל-1874 ושימש מקום בילוי לחיילים, עד שנסגר בעקבות תלונות השכנים. התיאוריה השנייה, והקודרת יותר, גורסת כי המקום היה בכלל בית סוהר לנשים בעיר, שעל שער הכניסה שלו הייתה חרוטה דמות של שמש זורחת, שנראתה בכל פעם שהשער הונף כלפי מעלה.

ברדן עצמו הרגיש חיבור קוסמי לשיר: "השיר נחת עליי כיד הגורל. הוא נועד לי ואני נועדתי לו", אמר. "הופענו איתו עוד לפני ההקלטה, בסיבוב ההופעות עם צ'אק ברי, והוא פשוט התפוצץ על הבמה". ההצלחה הייתה כה מסחררת עד שבוב דילן, שראה בשיר כמעט נכס אישי שלו, זעם בתחילה על הגרסה של האנימלס. אך אותו כעס, לדברי ברדן, היה אולי הזרז שגרם לדילן להבין שכדי לכבוש את העולם, הוא יצטרך גם לחבר את הגיטרה למגבר ולהפוך מאמן פולק לכוכב רוק.

בפעם הראשונה שהקהל האמריקאי חווה את העוצמה הזו בהופעה חיה הייתה ב-18 באוקטובר 1964, בתיאטרון PARAMOUNT בברוקלין. באותו הערב, היה ברור לכולם שלהיט הוא לא עניין של אורך, אלא של נשמה. ובשיר הזה, הייתה נשמה גדולה מהחיים.

סקס, פאניקה וסול: הלילה שבו מארווין גאי נלחם בשדים על הבמה. התאריך הוא 19 ביוני 1974, ועל מדפי התקליטים נוחת אלבום כפול וחדש בהופעה חיה של נסיך הנשמה, מארווין גאי. אבל זה לא עוד אלבום, זהו תיעוד מיוזע, מתוח ומבריק של אמן על סף התמוטטות עצבים שחוזר לבמה אחרי שנים של פחד משתק.

שנה קודם לכן, ב-1973, שיחרר גאי את LET'S GET IT ON, פצצת סקס אפיל מוזיקלית שהפכה לתקליט הנמכר ביותר שלו והכתירה אותו למלך הבלתי מעורער של חברת התקליטים מוטאון. באופן טבעי, החברה לחצה עליו לצאת לסיבוב הופעות שימנף את ההצלחה המסחררת. אבל גאי, זמר עקשן ורדוף שדים, סירב בתוקף. הוא פיתח פחד במה קשה לאחר ששותפתו האהובה לדואטים, תמי טרל, התמוטטה בזרועותיו על הבמה באוקטובר 1967, ומתה שלוש שנים מאוחר יותר מייסורים בגלל גידול סרטני במוח. האירוע הטראומטי הזה כיבה בו את הרצון להופיע.

אבל עם התהילה הגיעו גם ההוצאות. גאי פיתח טעם יקר במיוחד למכוניות פאר, אחוזות ושלל מותרות, והכיסים החלו להתרוקן. בחוסר רצון מופגן, הוא נכנע והסכים לחזור לבמות בתחילת 1974. ההופעה נקבעה ל-4 בינואר באולם הקולוסיאום הענק באוקלנד, קליפורניה. הלחץ היה עצום. טים קייהיל, כתב מגזין המוזיקה רולינג סטון, נשלח לסקר את האירוע ודיווח מביתו של גאי: "רק שבוע לפני המופע מארווין נתן את האישור הסופי שלו. עכשיו הוא פשוט מבועת".

כשהגיע סוף סוף הרגע, והזמר עלה לבמה מול 14,000 מעריצים צורחים, המראה שלו סיפר את כל הסיפור. עטיפת האלבום, שצולמה באותו ערב, מציגה אדם קרוע. הוא לבש בגדי עבודה פשוטים – חולצת ג'ינס ומכנסי ג'ינס כחולים, כמחווה לצד הכפרי והמחוספס שלו. אך הצווארון, החפתים וכובעו האדום היו משובצים באבני חן וחרוזים נוצצים, ועל רגליו נעל נעלי פלטפורמה כסופות שהיו בשיא אופנת הגלאם של התקופה. עגיל בודד באוזנו השמאלית השלים את המראה של כוכב פופ מסוכסך.

כדי להוסיף למיתולוגיה סביב עצמו, גאי טען שזו ההופעה הראשונה שלו מזה חמש שנים. ובכן, זו הייתה הגזמה חיננית. הוא הופיע בג'מייקה שנה לפני כן ובוושינגטון רק שבעה חודשים קודם לכן. אבל מארווין גאי תמיד אהב לתבל את הסיפור שלו במעט דרמה.

הוא היה משוכנע שהקהל, ובעיקר הנשים, רוצה ממנו רק דבר אחד: את הסקס ששמעו בקולו. המשימה התיאטרלית שלו, כפי שהגדיר אותה, הייתה "להניע את הנשים בפראות". מאחורי הקלעים, הכאוס חגג. "זו הייתה אחת הסצנות הכאוטיות ביותר שראיתי בחיי", דיווח קייהיל. ג'ין פייג', המעבד המוזיקלי, קיבל הוראה ישירה מגאי לחבר את כל השירים יחד לרצף אחד ארוך, ללא הפסקות כלל. "הוא כל כך פחד שאף אחד לא ימחא כפיים בין השירים", סיפר פייג', "שהוא רצה לכסות את השתיקות האפשריות עם עוד מוזיקה".

המופע עצמו נפתח בתעלול מוזר ומבריק. ראשון עלה לבמה אחיו של מארווין, פרנקי, שדמה לו כשתי טיפות מים. הקהל, כמובן, השתולל וצרח בהתלהבות, בטוח שזהו הכוכב הגדול. ואז, דקה אחריו, עלה מארווין האמיתי. לפתע, נבואת הזעם שלו התגשמה: הקהל היה מבולבל. מי אלו שני המארווינים האלה? קבלת הפנים שקיבל הייתה פושרת ושקטה.

אבל ברגע שגאי פתח את פיו והתחיל לשיר את TROUBLE MAN, הקסם עבד והאולם התפוצץ מתשואות. קולו היה מעט חלוד ומהוסס בהתחלה, אבל התזמורת הענקית שמאחוריו, שכללה לא פחות מ-14 נגנים, סיפקה לו קיר של סאונד וביטחון. למרות חוסר הוודאות הניכר שלו, הקהל הרעיף עליו אהבה ללא תנאים. האלבום שיצא מההופעה הזו, MARVIN GAYE LIVE!, הגיע למקום השמיני במצעד הבילבורד, זכה למעמד תקליט זהב, והנציח לדורות רגע נדיר: אמן גדול כובש את הפחד הגדול ביותר שלו, מול אלפי אנשים, והופך אותו לאמנות.

גם זה קרה ב-19 ביוני: תחזיות כושלות, הונאות ענק ויום הזוי בפריס. היסטוריית הרוק מלאה בסיפורים מדהימים, חלקם מצחיקים, חלקם הזויים וחלקם פליליים ממש. קבלו הצצה לכמה רגעים בלתי נשכחים שאולי פספסתם, רגעים שמראים שהמציאות על הבמה ומחוצה לה עולה על כל דמיון.

מיק ג'אגר: זמר ענק, נביא קטן

אי שם בשנת 1964, כשהרולינג סטונס היו עדיין חבורת צעירים פרועה בתחילת דרכה, נשאל הסולן הכריזמטי, מיק ג'אגר, במסיבת עיתונאים כמה זמן הוא חושב שהלהקה תחזיק מעמד. תשובתו הייתה: "עוד כשנתיים, אני מניח". הוא אפילו הוסיף שהוא מקפיד לחסוך כל גרוש שהוא מרוויח כי הוא לא רואה עתיד ללהקה מעבר לזה. ובכן, שנים קדימה, מיליוני תקליטים שנמכרו, אינספור סיבובי הופעות עולמיים ומעמד של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים, אפשר לומר בבטחה – בתור זמר? חזק הוא מיסטר ג'אגר! בתור נביא? הוא ממש לא שלאגר!

הכסף הגדול, הגניבה הגדולה בפרל ג'אם

בשנת 2012, עולמם של חובבי הגראנג' מסיאטל הזדעזע. ריקי גודריץ', סמנכ"ל הכספים לשעבר בחברת הניהול של להקת פרל ג'אם, הואשם ב-33 סעיפים של גניבה שיטתית. על פי החשד, גודריץ' שלשל לכיסו הפרטי לא פחות מ-380,000 דולר מכספי הלהקה במשך מספר שנים. ובמה הוא השתמש בכסף? ובכן, נראה שהוא פיתח טעם יקר במיוחד: חופשות משפחתיות ראוותניות, טיפולי ספא מפנקים, פוליסות ביטוח חיים ואוסף יינות שעלותו הייתה יכולה לממן דירה קטנה. בקיצור, בזמן שאדי ודר שר על חסרי הבית, איש הכספים שלו דאג שלא יחסר לו דבר.

פינק פלויד נגד אמרגנים חלקלקים

בשנת 1977, במהלך סיבוב ההופעות לשיווק התקליט ANIMALS, הופיעה פינק פלויד בשיקגו באירוע שזכה לשם הבומבסטי SUPER BOWL OF ROCK AND ROLL. ההופעה הייתה הצלחה מסחררת, אך משהו הריח לא טוב ללהקה. המפיקים המקומיים טענו בנחישות שנמכרו "רק" 67,000 כרטיסים. הנהלת הלהקה, שכבר הייתה מנוסה בעסקים מפוקפקים, לא קנתה את הסיפור. במה שנשמע כמו סצנה מסרט ריגול, הם הרימו לאוויר במהלך ההופעה מסוק וצלם כדי לצלם את הקהל העצום מלמעלה. ניתוח התמונות היה חד משמעי: במקום היו לפחות 95,000 איש. עורכי הדין של הלהקה כבר התחילו לנסח מכתבי איום, והאמרגנים? הם כנראה למדו לא להתעסק עם להקה שיש לה יותר כסף ויצירתיות מהם.

אבא'לה, מה קורה? הדרמה של הביץ' בויז

היחסים המורכבים במשפחת וילסון היו ידועים לשמצה, אך בשנת 1965 זה הגיע לשיא חדש. בריאן וילסון, הגאון המוזיקלי של הביץ' בויז, קיבל מכתב מאביו, מאריי וילסון, ששימש גם כמנהל הלהקה בימיה הראשונים. למכתב צורפו מסמכים משפטיים קרים ונוקשים, בהם האב דרש בעלות בלעדית על חברת המו"ל של הלהקה, SEA OF TUNES, שהחזיקה בזכויות על כל הלהיטים הגדולים שלהם. דרישה זו הייתה יריית הפתיחה במאבק מכוער שהסתיים שנים לאחר מכן כשאביו מכר את החברה תמורת סכום מגוחך של 700,000 דולר, ובכך שלל מבנו ומחברי הלהקה עשרות מיליוני דולרים שהיו אמורים לקבל בעתיד.

המפלצת של אדגר וינטר קמה לתחייה

בשנת 1973, קטע רוק אינסטרומנטלי אחד שיגע את העולם והעניק לאדגר וינטר תקליטון זהב. שמו היה FRANKENSTEIN. השם המשונה לא נבחר במקרה. וינטר סיפר שהקטע נערך מכל כך הרבה חתיכות של סרטי הקלטה שחוברו יחד, עד שהמראה המודבק שלהם בחדר העריכה הזכיר לכולם את התפרים בגופו של היצור המפורסם. המתופף צ'אק ראף זרק לחלל האוויר: "וואו, בנאדם, זה כמו פרנקנשטיין", והשם נדבק. הקטע היה גם במה ניסיונית לאחד הכלים החדשניים של התקופה, סינתיסייזר ה-ARP 2600. וינטר, חובב טכנולוגיה, מצא דרך לחבר למקלדת כבל ארוך ורצועה, מה שאפשר לו לנגן עליה כשהיא תלויה על צווארו, כמו גיטרה, ולהסתובב איתה על הבמה. הקטע המשוגע הזה, שכלל גם סולו סקסופון ודו-קרב תופים, הפך ללהיט ענק ולהופעה שומטת לסתות. מעניין לציין שאת ריף הגיטרה המזוהה עם השיר ניגן רוני מונטרוז, שעזב זמן קצר לאחר מכן כדי להקים את להקתו המצליחה, MONTROSE.

פיטר גבריאל ולו ריד בהופעה בישראל! כשהרצוי התנגש עם המצוי

הופעתו של פיטר גבריאל בישראל בשנת 1994 הייתה אירוע מורכב וזכורה בעיקר בגלל הדרמות שמסביב. גבריאל, שדעותיו הפוליטיות מנעו ממנו להגיע לארץ במשך שנים, הסכים לבסוף להופיע בפארק הירקון, אבל בתנאי אחד: שתתקיים לפני כן הופעה משותפת עם אמנים מצריים סמוך לגבול, למען דו-קיום. הרעיון היה יפה, אך הביצוע כשל: ההופעה המשותפת בוטלה ברגע האחרון והועתקה לאילת, ללא זכר לקהל מצרי. כשהגיע גבריאל לתל אביב, הצרות המשיכו. כל לוח הזמנים הוקדם בשעה, ואמן החימום שנבחר, לו ריד, סיפק את אחת מהופעות החימום הגרועות בהיסטוריה של הפארק. הוא עלה לבמה לבדו עם גיטרה, נראה משועמם לחלוטין, זלזל בקהל, זייף ללא הפסקה, וקודם לכן אף התחצף לעיתונאים. בקיצור, לו ריד טיפוסי. למרבה המזל, פיטר גבריאל עלה אחריו ונתן הופעה מהפנטת ומקצועית שגרמה לכולם לשכוח מהחוויה המביכה שקדמה לה.

לחישות הקסם הבימתיות של סטיב מילר

אחרי הפסקה של שלוש שנים, יצא סטיב מילר עם להקתו בשנת 1982 לסיבוב הופעות חדש ונוצץ. חמוש בהרכב של שישה נגנים ובתקליט חדש ומצליח במיוחד, ששיר הנושא מתוכו, ABRACADBRA, הפך ללהיט ענק עם סאונד מעודכן, הוא פתח את המסע בהופעה בלייק טאהו ומשם המשיך לכבוש במות ברחבי העולם.

לד זפלין: יום הזוי בפריס וביקורות על הופעה שלא קרתה

בשנת 1969 הגיעה לד זפלין לפריס כדי להצטלם לתוכנית טלוויזיה בשם TOUS EN SCENE. על פי דיווחים, במהלך הצילומים החברים ניגנו גרסאות מוקדמות לשירים כמו GOOD TIMES BAD TIMES ואפילו WHOLE LOTTA LOVE, מה שהופך את זה כנראה לביצוע האירופי הראשון של ההמנון העל-זמני. אבל כאן הסיפור רק מתחיל. לאותו ערב תוכננה להם הופעת פרומו מול בכירי חברת התקליטים הצרפתית, במיקום מקורי במיוחד: זירת אגרוף. אלא שהציוד המסיבי של הלהקה פשוט לא נכנס למקום, וההופעה בוטלה. זה לא הפריע לכמה עיתונים צרפתיים לפרסם למחרת ביקורות נלהבות ומהללות על "ההופעה המחשמלת בזירת האגרוף" – הופעה שכאמור, כלל לא התקיימה. את הערב הפנוי ניצלו הזמר רוברט פלאנט והבסיסט ג'ון פול ג'ונס כדי לקפוץ למועדון לילה, שם עלו לג'אם ספונטני עם חברי להקת רוק צרפתית בשם VARIATIONS.

אלטון ג'ון: כמעט-כוכב עם קהל מזויף

רגע לפני שאלטון ג'ון הפך לשם שכל ילד מכיר, בשנת 1970, הוא שחרר תקליטון בשם ROCK AND ROLL MADONNA. המבקרים כבר זיהו את הפוטנציאל, אך השיר עצמו סבל מהחלטה הפקתית מביכה: כדי לתת לו תחושה של הופעה חיה, הודבקו לו צרחות קהל. העניין הוא שהקהל לא היה אמיתי, אלא נלקח ישירות מהקלטה של הופעה של ג'ימי הנדריקס ברויאל אלברט הול. התקליטון, שהוקלט בסשנים של תקליטו השני והמפורסם (זה עם העטיפה השחורה ו-YOUR SONG), נכשל מסחרית. בצד ב' שלו הסתתרה הגרסה המקורית לשיר GREY SEAL, שזכה לביצוע מחודש ומלא אנרגיה שלוש שנים לאחר מכן באלבום המופת GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליטון בזמן אמת: "בחודשים האחרונים היה קשה ללכת ברחוב של העיר מבלי להיתקל בתמונות של אלטון ג'ון, בכל חנות תקליטים שהיא. הבנתי שהוא נגן פסנתר וזמר נהדר שלא שר בסגנון המתיש של WINDMILLS OF YOUR MIND. בתקליטון הזה הוא מוכיח לנו שהוא יודע לעשות רוק'נ'רול".

פאנק תחת התקפה

שנת 1977 הייתה שנת השיא של הפאנק, וגם של האלימות נגדו. פול קוק, מתופף הסקס פיסטולס, חווה זאת על בשרו כשהותקף מחוץ לתחנת רכבת תחתית בלונדון על ידי שישה בריונים חמושים בסכינים ובמוטות ברזל. קוק שרד את התקיפה אך נזקק ל-15 תפרים בראשו.

כשסוכריה על מקל כמעט וגמרה את המופע של בואי

במהלך הופעה באוסלו, נורבגיה, בשנת 2004, חפץ בלתי מזוהה הושלך מהקהל ופגע ישירות בעינו של דיוויד בואי. זה לא היה בקבוק או כוס, אלא סוכרייה על מקל. בואי עצר את המופע בכאב, והדרמה הייתה גדולה במיוחד מכיוון שהסוכרייה פגעה בעינו השמאלית המפורסמת – אותה עין שנפגעה בצעירותו בקטטה, מה שהותיר אותו עם אישון מורחב לצמיתות ומראה של שתי עיניים בצבעים שונים. למרבה המזל, הנזק הפעם היה קל וההופעה המשיכה.

הרגע בו העולם של ג'ימי הנדריקס עצר מלכת

יום אחד בשנת 1969, מצא את עצמו ג'ימי הנדריקס עומד בפני שופט בטורונטו. התובע הקריא את רשימת הפריטים שנמצאו במזוודתו בשדה התעופה: "שמפו... ספריי לשיער... מסרק גדול...". הקהל גיחך, אך אז הגיעה התפנית האפלה כשהתובע המשיך באיטיות: "וצנצנת זכוכית עם שלוש מנות של הרואין...". הנדריקס שוחרר בערבות של 10,000 דולר, אך עמד בפני עונש מאסר כבד. בסופו של דבר, במשפט שהתקיים בדצמבר, הוא זוכה לאחר שצוות ההגנה שלו טען בהצלחה שמעריץ אלמוני הכניס את הסמים לתיקו ללא ידיעתו.

יום הולדת לגמל

פיטר בארדנס נולד ביום זה בשנת 1944. בארדנס, שהיה קלידן-זמר פעיל בסצנת הבלוז של הסיקסטיז, החל בשנת 1970 קריירת סולו שהניבה שני תקליטים מעניינים אך חסרי הצלחה מסחרית. הוא היה די תפרן כשהגיע להיבחן ללהקה בשם BREW, שעם הצטרפותו שינתה את שמה ל-CAMEL. ביחד, הרביעיה הזו נחלה הצלחה יפה בתחום הרוק המתקדם הבריטי. זאת עד שבשנת 1978 נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הגיטריסט, אנדי לאטימר, והוא פרש. בארדנס מת בשנת 2002.

העולם נפרד מתמלילן ענק וחשוב

ג'רי גופין (מת בשנת 2014, בגיל 75): העולם נפרד מאחד מכותבי השירים הגדולים של המאה ה-20. גופין, יחד עם אשתו לשעבר קרול קינג, היה חתום על קלאסיקות נצחיות כמוA NATURAL WOMAN, WILL YOU LOVE ME TOMORROW ו-THE LOCO-MOTION.

ולסיום, פינוק לאוהבי הג'אז

בתאריך זה ממש, ב-19 ביוני 1970, הוקלטה במונטרה, שווייץ, אחת מהופעות הטריו המופתיות של הפסנתרן ביל אוונס. יחד עם הבסיסט אדי גומז והמתופף מרטי מורל, ובמעמד קהל נרגש ששמר על דממה מוחלטת במהלך הנגינה והרעיף תשואות בסיום כל קטע, הקליטה השלישייה תקליט שנחשב עד היום לפנינה, המשך ישיר להצלחתו הפנומנלית באותו פסטיבל שנתיים קודם לכן.

בונוס: החודש, יוני 1968. האוויר מחשמל, האופנה משוגעת והמוזיקה? היא משנה את העולם. בעוד הדי המהומות בפריס עדיין באוויר, סצנת הפופ העולמית רותחת מאי פעם. מהאולפנים המעושנים של לונדון ועד הפסטיבלים שטופי השמש של אמריקה, זהו סיכום לוהט של כל מה שקרה, כל מה שנאמר וכל מה שעומד לקרות בעולם המוזיקה. קחו נשימה עמוקה, אנחנו צוללים פנימה.

האבנים המתגלגלות: שטן החוצה, קבצנים פנימה!

אחרי המסע הפסיכדלי של התקליט THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST הרולינג סטונס חוזרים לשורשים, ובגדול. הסינגל החדש שלהם, JUMPING JACK FLASH בדרך הבטוחה לפסגה. מיק ג'אגר, מרוצה כהרגלו, שלח מסר לקוראי המלודי מייקר: "תודה שהפכתם את ג'ק פלאש למספר אחד. אנחנו מרוצים. גם ג'ק פלאש".

אבל הבשורה האמיתית היא התקליט החדש, שייקרא "משתה הקבצנים". ג'אגר מקווה שהתקליט יראה אור ביום הולדתו, 26 ביולי. "הוא מאוד מגוון", הוא מבטיח, "הוא פשוט יותר מהקודם, אבל שונה מאוד". ומה לגבי הופעות? תשכחו מסיבובי הופעות רגילים. קית' ריצ'רדס חושף: "אנחנו חושבים על הופעות מסוג חדש. הן מערבות קרקס. יש לנו רעיונות לשלב את הסטונס עם קרקס". כן, קראתם נכון.

הפלישה הבריטית לא עוצרת: חדשות חמות:

בנוגע ללהקת THE MOVE: הלהקה חווה טלטלה עם עזיבתו של הבסיסט אייס קפורד, אך לא עוצרת. הם משחררים את ה-EP הראשון בבריטניה במהירות 33 סיבובים לדקה, שהוקלט באופן חי במועדון המארקי בלונדון. הסינגל הבא המתוכנן הוא WILD TIGER WOMAN פרי עטו של רוי ווד.

בנוגע ללהקת THE SMALL FACES: תקליט הקונספט החדש שלהם מגיע בעטיפה עגולה ומהפכנית דמוית קופסת טבק. צד אחד שלו הוא סוויטת רוק פסיכדלית עם קריינות של הקומיקאי סטנלי אנווין.

בנוגע ללהקת מנפרד מאן: הסינגל החדש שלהם, MY NAME IS JACK, ייצא ב-14 ביוני. תחילה יוחס השיר לפול סיימון, אך כעת מתברר שנכתב על ידי ג'ון סיימון. הבסיסט קלאוס פורמן מודה: "אני קצת מאוכזב מהתוצאה הסופית, אבל עדיין חושב שזה מספיק טוב כדי להיות להיט".

בנוגע ללהקת המי: פיט טאונסנד ורוג'ר דלטרי חושפים שהם עובדים על אופרת רוק שלמה, אך לפני כן ישחררו סינגל חדש בשם DOGS. דלטרי מתלונן על המיסוי הכבד בבריטניה: "אנחנו משלמים 18 שילינג ו-3 פני על כל פאונד. בקושי שווה לעבוד פה".

היארדבירדס מתפרקים? שמועות עקשניות טוענות שהלהקה תתפרק עם שובה מאמריקה. הגיטריסט ג'ימי פייג' מתכנן להקים הרכב חדש עם סולן ומתופף אחרים. רבים בענף מהמרים שההרכב הזה, אם יקום, יזכה להצלחה מסחררת.

אריק ברדון (הזמר של האנימלס) על השינויים האחרונים: "אני עושה מדיטציה כבר חודש ועכשיו אני רק רוצה להתמסטל עם חבריי. LSD? זה שינה אותי. לא, אני לא מתחרט שהשתמשתי בזה. עכשיו עשיתי מעגל שלם. LSD הוא טירוף זמני. זה יפה אבל אתה לא יכול להישאר שם כל החיים שלך, אלא אם כן אתה רוצה להישאר משוגע. אני רק רוצה להיות אני ולחיות".

פול מקרטני (הביטלס) על השירים החדשים שלהם: "עשרים נכתבו כשהיינו עם המהtרישי בהודו. את העשרה האחרים כתבנו בזמן שחזרנו ללונדון. הם לא עוסקים בשום דבר ספציפי, הם רק שירים. הם אפילו לא קשורים במיוחד זה לזה". על הקלטת האלבום החדש: "אין לנו לוח זמנים, אנחנו רק מקליטים עד שאנחנו מסיימים. יש לנו את האולפן מוזמן לכמה שבועות. יש לילות שאנחנו עשויים להקליט עד חמש בבוקר. אם לילה אחד אכן ילך טוב, בלילה הבא נישאר מאוחר יותר עד שמונה בבוקר וכך הלאה עד שנשלים את המשימה. כל מה שיש לנו זה קומץ שירים וארבעה בנים לשיר אותם. זה כל מה שיש ללהקה בשם הביטלס". על פרויקט אפל: "נראה שזה הולך בסדר. אנחנו מרוצים מהדברים, איך שהם מתקדמים. כמו כל הדברים שאנחנו עושים, זה התחיל בתור כאוס אבל עכשיו זה הולך די טוב. תמיד לוקח לנו זמן לראות את הטעויות שלנו ולתקן אותן. אבל עכשיו הדברים מתחילים ליפול על מקומם. הם הולכים חלק יותר וזה ימשיך להשתפר עד שזה יהיה מושלם. אנחנו רוצים לתת לצעירים הזדמנות להתחיל בלי ללכת על הברכיים לבוס של איזו חברת ענק".

קית' ריצ'רד (הרולינג סטונס) על עב"מים: "ראיתי כמה. אני מאמין שהם קיימים - הרבה אנשים ראו אותם. הם קשורים להרבה דברים, כמו שחר האדם, למשל. זה לא רק עניין של אנשים שמבחינים בצלחת מעופפת. אני לא מומחה. אני עדיין מנסה להבין מה קורה". על סרטם ONE PLUS ONE עם ז'אן-לוק גודאר: "התחלנו את הסרט בכך שפשוט המשכנו בדרך שהיינו בעבר. המשכנו לעשות את האלבום שלנו והוא (גודארד) צילם אותנו עושים את זה. אין תסריט או משהו. הוא פשוט עובד מנקודה אחת לאחרת". על האלבום החדש שלהם: "יש לנו מספיק הקלטות כדי להוציא את האלבום אבל אנחנו רוצים להשלים עוד ארבעה או חמישה דברים כדי שיהיה לנו תערובת טובה של דברים בו. הוא בהחלט ייצא בחודש הבא ואנחנו עדיין שואפים להוציא אותו ב-26, שזה יום ההולדת של מיק".

צ'רלי ווטס (הרולינג סטונס) על סרטו של ז'אן-לוק גודאר: "העניין הוא שכל סרט של גודאר הוא לא כמו סיפורים בסיסיים. הם הרבה יותר אינטימיים, הוא יכול לצלם סרט כולו בחדר אחד. כשהוא בעבודה, אתה פשוט לא יודע שמצלמים אותך. שמעתי אנשים אומרים שזה סרט תיעודי, אבל הוא יוצר סרט על יצירה". על השריפה באולפן ההקלטה בעת הצילומים: "זה היה מפחיד. האורות התחממו מדי, וכשהשריפה התחילה לא חשבתי שהם יכולים לכבות אותה. זה היה מצחיק. ישבנו והסתכלנו על האש ולא חשבנו שזה קורה עד שהתחילו להוציא מטפים". על העתיד של הרולינג סטונס: "אין לי מושג מה הרולינג סטונס הולכים לעשות הלאה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעשות מה שאנחנו תמיד עושים. לעשות עוד סינגל. לעשות עוד אלבום". על מצב הרוח של הלהקה: "עברנו תקופה של דיכאון בשנה שעברה, אנשים משתנים כל יום, לא? יום אחד נוכל לעשות רצועה שנשמעת נורא.לעבוד כל הלילה ובסוף זה נשמע נורא. ואז למחרת, זה נשמע אחרת לגמרי... אנחנו צריכים להמשיך כי אין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות". על הטעמים המוזיקליים שלו: "הרייב האהוב עלי כרגע, אפשר לומר, הוא התקליט THE SORCERER של מיילס דייויס. ואני אוהב להקשיב לדברים השקטים שמנגן באדי ריץ' - כמו האלבום שלו עם ארט טייטום".

פיטר גרין (פליטווד מק) על הנגינה לקהל: "אנחנו רוצים שאנשים ייהנו. אנחנו בדרך כלל מנגנים קטע אחד מהיר ואז אחד לאט כי זה מה שהלהקה רוצה לעשות. אנחנו לא רוצים שהקהל ישתעמם. אכפת לנו מאנשים ואנחנו רוצים לגרום להם לצחוק ולבכות. למעשה אנחנו מוצאים שעדיף לנגן לבנות כי הן לא מודאגות אם אתה הולך לנגן מהר או לאט. אני חושב שבנות הן יותר רגשניות". על בלוז: "בלוז זה בלוז. זה לא משנה אם זה של דאסטר בנט או בי.בי קינג, זה רגשי... אם אין לך בלוז על שום דבר, אתה לא יכול לנגן או לשיר בלוז, תשכח מזה. יש אנשים שחושבים שזו רק דרך לנגן בגיטרה אבל זה לא. אתה צריך להיות רגיש כמו דאסטר בנט, ששר על דברים עולמיים אבל רוב הבלוז עוסק בנשים. כתשעה מכל עשרה קטעי בלוז עוסקים בנשים ולא בעניין של צבעוניות". על סגנון הגיטרה שלו: "זה אני... הפכתי הרבה יותר מוכשר ואני מנגן עם פחות תווים כדי להביע את עצמי עכשיו, למרות שיש לי מדי פעם ערב שבו אני צריך לעשות רייב". על הנגינה בפני קהל של כהי עור: "הייתי רוצה... אבל כרגע זה כל כך אלים שם".

חבר להקת מרמלדה מספר - דין פורד הזמר על המעבר ללונדון: "החלטנו לבוא ללונדון כדי לרעוב או להצליח. אתה יכול לקבל עשרה שירי מקום 1 בסקוטלנד ועדיין לא להצליח. ונמאס לנו לשחק כינור שני תמיד ללהקות אנגליות שהיו יותר גרועות מאיתנו אבל קיבלו את כל ההיסטריה רק ​​בגלל שהחברים בהן אנגלים". על מוסר העבודה שלהם: "לא חסרה לנו עבודה בכלל. אנחנו מקבלים הזמנה על ידי אמרגנים בכסף טוב כי הם יודעים עכשיו מה סוג ההצגה שנעלה. אנחנו מנסים לתת מענה לכולם".

ג'וניור קמפבל (מרמלדה):

קולות מאמריקה: הנדריקס, קאש והמאנקיז פותחים פה

ג'ימי הנדריקס: הגיטריסט הווירטואוז ממשיך לכבוש את אמריקה, עם הופעות ענק בקרניגי הול ובהוליווד בול. הוא יופיע בפסטיבל וובורן באנגליה, בהופעתו היחידה בבריטניה הקיץ, וגם יתארח בתוכנית הטלוויזיה של דאסטי ספרינגפילד.

ג'וני קאש: "האיש בשחור" משחרר את הסינגל FOLSOM PRISON BLUES, שהוקלט בהופעה חיה ונועזת בכלא פולסום שבקליפורניה. התקליט מההופעה צפוי להזניק מחדש את הקריירה שלו. בסתיו הוא יחזור לבריטניה לסיבוב הופעות עם ג'ון קרטר וקארל פרקינס.

המאנקיז: למרות סיום סדרת הטלוויזיה המצליחה שלהם, מיקי דולנז מכריז שהלהקה לא מתפרקת. "סירבנו לעשות עוד עונה", הוא חושף, "הממסד רצה שהיא תישאר בדיוק אותו דבר, ואנחנו לא. הסדרה הייתה צריכה לגדול או למות". הלהקה עובדת על סרט קולנוע, ודולנז מודה שהם לא היו מרוצים מהלהיט האחרון שלהם, VALLERIE: "זה שיר בן שנתיים שלא רצינו שישוחרר".

הביץ' בויז: אחרי שהסיור עם המהארישי התפרק, הלהקה מבלה באולפן. מייק לאב מספר שהם שוקלים הופעות מאחורי מסך הברזל וגם בדרום אפריקה. כשנשאל על הופעות בפני קהל מופרד גזעית, ענה: "אין לנו דרך לדעת, ובכל מקרה, אנחנו לא רוצים להתערב בסצנה הזאת. מבחינת הפרדה גזעית, אנחנו א-פוליטיים". על שיתוף הפעולה של להקתו עם הביטלס ודונובן: "לא ממש. לא היה לנו זמן לארגן שום דבר מאז שהייתי בלונדון. כרגע, אנחנו לא יכולים להמשיך עם התוכניות, אבל אני למעשה מתכנן להתקשר למנהל של דונובן בקרוב מאוד כדי להתחיל לדון בזה". ועל תחיית הרוק בארה"ב: "קראתי שהרוק'נ'רול חוזר בבריטניה, אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה קורה כאן באמריקה".

סקוט ווקר נגד האפרטהייד: הזמר סקוט ווקר דחה הצעה לסיבוב הופעות בדרום אפריקה תמורת 10,000 ליש"ט, בשל סעיפים בחוזה שדרשו הופעות בפני קהל מופרד גזעית. "אני לא מאמין בדברים כאלה", אמר, "הם לא יכולים לצפות ממני לעשות משהו שמתנגש עם המצפון שלי". במקום זאת, הוא ייסע ברכבת ליפן לסיבוב הופעות.

טום ג'ונס חותם על חוזה עתק של 9 מיליון ליש"ט לחמש שנים עם ATV ו-ABC האמריקאית לסדרת טלוויזיה משלו.

בונוס: פינת חדשות מהפופ מהחודש אך פעם - שנת 1969... סערה בעולם הפופ: הסטונס והביטלס בקרב ראש בראש, סופרגרופס חדשות כובשות את הבמה, והכוכבים פותחים את הלב!

יוני 1969 רוטט מהתרגשות! עולם המוזיקה סוער וגועש עם שינויים דרמטיים, כניסות מטאוריות למצעדים ופסטיבלים שמבעירים את הקיץ באש. מהקרע ברולינג סטונס והתשובה הפילוסופית של ג'ון לנון, דרך הופעת הבכורה ההיסטורית של בליינד פיית' ועד למסעות ההופעות הנועזים מאחורי מסך הברזל – הנה כל מה שחם וקורה בעולם הפופ בשנת 1969!

הטיטאנים מתנגשים: הביטלס נגד הסטונס - העתיד כבר כאן

הדרמה הגדולה של החודש מגיעה מכיוונם של הרולינג סטונס, שהודיעו על עזיבתו של הגיטריסט בריאן ג'ונס. בראיון בלעדי, מיק ג'אגר שופך אור על הפרידה: "ידענו כבר כמה חודשים שלבריאן לא היה חשק; הוא לא נהנה וזה הגיע לשלב שבו היינו צריכים לשבת ולדבר על זה. אז עשינו זאת והחלטנו שהדבר הטוב ביותר הוא שבריאן יעזוב". ג'אגר מכחיש כל מרירות ומספר על המחליף החדש, מיק טיילור, בוגר "בית הספר לגיטריסטים של ג'ון מאייאל". "הוא לא מנגן שום דבר כמו בריאן. הוא נגן בלוז והוא רוצה לנגן רוק'נ'רול, אז זה בסדר". הסטונס כבר מתכוננים במלוא המרץ לעידן החדש: לפי התיכנון הם יקיימו שתי הופעות ענק באוויר הפתוח בקולוסיאום ברומא והופעת חינם מתוכננת בלונדון ב-5 ביולי, ככל הנראה בהייד פארק. וסינגל חדש, HONKY TONK WOMEN, צפוי לצאת ב-4 ביולי. "מיק טיילור קולט דברים מהר מאוד והוא מסתדר מצוין עם קית'", סיפר מיק ג'אגר בהתלהבות למלודי מייקר. "ערכתי לו כמה סשנים והוא היה טוב מאוד. אני לא יודע אם הוא טוב כמו אריק קלפטון, אבל זה לא מה שהרולינג סטונס עוסקים בו"

לא פחות משלושה אלבומים חדשים צפויים בחמשת החודשים הקרובים.

בגזרת הביטלס, העסקים ממשיכים כרגיל – כלומר, בצורה לא שגרתית בעליל. ג'ון לנון, יחד עם יוקו אונו, ממשיך את מסע הצלב שלו למען השלום. השניים הקליטו במלון במונטריאול, יחד עם 40 חברים את המנון השלום החדש GIVE PEACE A CHANCE. לנון מגיב למבקרים על בזבוז הכסף בקמפיין: "אני יכול לתת את כל הכסף שלי לביאפרה, ואולי כמה אלפי ילדים יהיו בטוחים לאותו יום. אבל המלחמה עדיין תימשך. אני משתמש בכסף שלי כקמפיין כולל לפרסום מטרת השלום".

הלהקה עצמה עומדת לשחרר אלבום חדש ביולי, שייקרא ככל הנראה GET BACK, DON'T LET ME DOWN AND 12 OTHER TRACKS. לנון מתאר אותו כ"חזרה לא גמורה להופעה של הביטלס שמעולם לא הייתה". בנוסף, אלבום חתונה של ג'ון ויוקו נמצא בדרך. ומה לגבי הופעות? לנון מודה שהלהקה חלוקה בנושא: "אנחנו פשוט ארבעה בני-עשרה מזדקנים, שלא מסכימים על הופעות".

לידת הענקים: סופרגרופס, פיצולים ואיחודים

האירוע המדובר ביותר של הקיץ היה הופעת הבכורה של הסופרגרופ בליינד פיית', המורכבת מאריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ'. כ-120,000 צעירים התאספו בהייד פארק להופעת חינם היסטורית, שהוכיחה כי "הפופ כבר אינו נחלתם הבלעדית של הילדודס". ההופעה צולמה בצבע עבור הטלוויזיה. על אף שהיו דיווחים על בעיות סאונד קלות, האווירה הכללית הייתה מחשמלת. מיק ג'אגר, שנכח בקהל, אמר מאוחר יותר: "חשבתי שהם היו נחמדים מאוד... ג'ינג'ר היה פנטסטי. המתופף הכי טוב ששמעתי אי פעם". עם זאת, היו גם קולות מאוכזבים. מעריץ אחד כתב למערכת של המלודי מייקר: "זה נשמע מאוד כמו סטיבי ווינווד ולהקת ליווי". כך או כך, נראה שבליינד פיית' כאן כדי להישאר. כפי שאמר מעריץ אחר, "זו הצלחה עוד לפני שהם הוציאו תקליט אחד. כמעט במעמד של הביטלס"

במקביל, סצנת הפופ נפרדת מלהקת מאנפרד מאן במתכונתה המוכרת. חברי הלהקה – מאנפרד מאן, מייק האג, מייק ד'אבו, טום מגינס וקלאוס פורמן – נפרדו כידידים. הלהקה התפרקה, ומאנפרד מאן ומייק האג הקימו הרכב חדש בשם MANFRED MANN CHAPTER THREE. מאנפרד מסביר: "הגיע הזמן להתחייב לעשיית משהו שלדעתי כדאי מבחינה אמנותית. האנשים שאהבו את מאנפרד מן לא יאהבו את ההרכב החדש שלנו. הצד של להקת הפופ של מאנפרד מאן נגמר, וכל חבר בלהקה מרוצה מכך. אנחנו מוותרים על הצלחה ודאית ולוקחים סיכון. אם ניכשל, לפחות נוכל להגיד שניסינו. בהחלט לא הייתי קורא מה שאנחנו מקימים להקת ג'אז. הייתי רוצה לחשוב שהמוזיקה תהיה סינתזה של עצמנו ושל כל מה שאהבנו והיינו מעורבים בו".

במקביל, גם בלהקת SMALL FACES הרוחות סוערות לאחר עזיבתו של הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט. הקלידן איאן מקלייגן הבהיר שהלהקה לא מחפשת תחליף. "כשנפרדנו מסטיב, קיבלנו הצעות מאנשים מכל הארץ שרצו להצטרף", הוא סיפר. "אבל זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים". הלהקה, שכוללת כעת את רוני ווד על הגיטרה, מתכננת לעלות לבמה ביולי תחת שם חדש. "אנחנו חייבים להיפטר מהשם הישן, לא משנה מה אחרים יגידו. אנשים צריכים לדעת שהפייסס התפרקו". נחשו מה? הם עוד יקראו לעצמם THE FACES.

גם סביב הבי ג'יס יש דרמה: רובין גיב עזב רשמית לקריירת סולו, והסינגל הראשון שלו, SAVED BY THE BELL אמור לצאת בחודש הזה. אחיו, מוריס גיב, מגיב: "המחלוקת לא פגעה בנו. אני מקווה שהסינגל שלו יהיה להיט, לא הייתי עוצר את זה. הוא אחי".

הסיפור המרתק יותר מגיע מהביץ' בויז, שהעזו לצאת לסיבוב הופעות באירופה שכלל את צ'כוסלובקיה. גם הטרמלוס הופיעו בפסטיבל הפופ בברטיסלבה וזכו להצלחה מסחררת. הקהל המקומי השתולל ודרש הדרן שלישי במשך עשר דקות. עם זאת, הפסטיבל עצמו הוכתם בצנזורה פוליטית שהובילה לאיום בשביתה מצד הזמרים המקומיים. הביץ' בויז והטרמלוס אף הסתבכו במסע קניות מטורף לאחר שקיבלו תשלום במטבע מקומי שאסור לייצא, ובזבזו סכום השווה לכ-1,000 ליש"ט בשעה אחת על כלי זכוכית ומזכרות.

הלהקה המהפכנית של הרגע היא ללא ספק המי, שאופרת הרוק השאפתנית שלה, "טומי", זוכה לשבחים מקיר לקיר. פיט טאונסנד, שחלם על פרויקט כזה במשך שנים, יצר יצירה רצינית ובעלת משמעות שצפויה להקנות כבוד חדש לעולם הפופ. "בתקופה שבה הפופ סופג ביקורת כבדה, ההישג של המי ביצירת משהו כה משמעותי וראוי צריך לקבל הכרה כמתיחת פנים חשובה לתדמית המוכה של הפופ" - כך פרסם כתב הבית של המלודי מייקר, כריס וולש.

הרוח החדשה הזו מגיעה גם לאולמות הקונצרטים. לראשונה אי פעם, יתקיימו "פופ פרומס" ברויאל אלברט הול, מה-29 ביוני ועד ה-5 ביולי. היוזמה, של האמרגן רוי גסט, תציג שורה של אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם המי, לד זפלין, פליטווד מק, צ'אק ברי, הדבלינרס, צ'יקן שאק, פנטאנגל ועוד רבים. "אם זה יהיה הצלחה אמנותית וכלכלית, נוכל להפוך את זה לאירוע שנתי", אמר גסט. הביטלס כבר הזמינו תא לכל השבוע, והסטונס צפויים להגיע להופעות של צ'אק ברי.

בלוז, סול ומהומות באיגוד: הסצנה רותחת

סצנת הבלוז הבריטית ממשיכה לפרוח. להקת צ'יקן שאק, עם הלהיט המפתיע I'D RATHER GO BLIND, מוכיחה שבלוז איכותי יכול להגיע למצעדים. "לא משנה איזו להקה אתה, אם יש לך תקליט מספיק טוב, הוא צריך להיכנס למצעד", אמר מנהיג הלהקה, סטן ווב. ווב גם מבטיח שהלהקה תישאר נאמנה לשורשים: "אלה האנשים שהתחילו איתך. לא תתפסו אותי מנגן באולם נשפים. אפשר להרוויח אותו כסף בהופעות ובמכללות".

אך לא הכל ורוד. איגוד המוזיקאים הבריטי (MU) הטיל איסור על הופעות של אמנים אמריקאים בטלוויזיה הבריטית, בעקבות סכסוך עם האיגוד האמריקאי המקביל.

החלום האמריקאי: שם נמצא הכסף הגדול

נראה שכל מבט של להקה בריטית נשוא כרגע מערבה, אל מעבר לאוקיינוס. אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לפחות בכל הנוגע לתהילה וכסף. האמן שמגלם זאת יותר מכל הוא כמובן ג'ימי הנדריקס. הנדריקס הודה בפתיחות במניעים. "כרגע אתה יכול להרוויח עד פי 20 יותר בארצות הברית על אותה עבודה בדיוק שאתה עושה כאן,באנגליה. אנחנו חייבים להיות בעסק הזה כדי להרוויח כסף. מי יודע כמה זמן זה יכול להימשך?".

אבל זה לא רק הכסף. הקהל האמריקאי, כך נטען, מקשיב אחרת. מיקי וולר, המתופף החדש של להקת STEAMHAMMER שהצטרף אליהם מלהקתו של ג'ף בק, מתכונן לנסיעה הרביעית שלו לארה"ב ומסביר: "אני אוהב קהלים אמריקאים. הם מקשיבים ושופטים להקה על פי המוזיקליות, בעוד שהאנגלים נוטים להתייחס אליהם כמו לקבוצות כדורגל".

גם להקת THE MOVE מתכננת את הפלישה הראשונה שלה לאמריקה בקיץ, עם סיבוב הופעות בשווי 100,000 דולר. באופן מפתיע, זהו ביקורם הראשון שם, לאחר שסיבובי הופעות קודמים בוטלו. זמר הלהקה, קארל וויין, מודה שהדברים כמעט התפרקו השנה, בין היתר בגלל תדמית "הבחורים הרעים" שדבקה בהם. כעת, עם הצלחת BLACKBERRY WAY, הם מרגישים שהם יכולים להתחיל מחדש.

הפיצולים והשינויים הופכים לדבר שבשגרה. בלהקת THE MOVE, עזיבתו של הגיטריסט טרבור ברטון, שהיה "מאוד בכיוון של בלוז", פתחה את הדלת לכיוון מסחרי יותר עם הצטרפותו של הבסיסט ריק פרייס. בלהקת THE NICE, לעומת זאת, יש המאוכזבים מכך שהם לא החליפו את הגיטריסט שעזב, דייב או'ליסט. קורא בשם ברוס וינדזור כתב במכתב למערכת עיתון ביט אינסטרומנטל: "בלי גיטריסט נראה שיש חור בסאונד שלהם. אני חושב שלהקה של ארבעה היא המספר הקטן ביותר שקית' אמרסון צריך לעבוד איתו".

הבלוז מתפתח, הג'אז פורץ פנימה

בום הבלוז הבריטי, שהיה הכוח המניע של השנים האחרונות, מגיע לנקודת מפנה. יש מי שנשאר נאמן למקורות, כמו הגיטריסט טוני מקפי מלהקת GROUNDHOGS. מקפי מודה שהוא מנסה "להתקרב ככל האפשר למוזיקה השחורה המקורית". אך אחרים מרגישים שהגיע הזמן להתקדם. מרטין קוויטנטון מלהקת STEAMHAMMER, שליוותה את פרדי קינג בסיבוב ההופעות שלו באנגליה, אומר: "אני חושב שבום הבלוז הבריטי מתקרב לסיומו, למרות שהתחושה הכללית כמובן תישאר. אבל היא תיושם על דברים אחרים". הלהקה שלו מתחילה לשלב יותר אלתור ומושפעת יותר ויותר מג'אז.

הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו היא "קולוסיאום" של המתופף ג'ון הייסמן. הייסמן, שהתחיל את דרכו במועדוני נוער של הכנסייה, עבר דרך הלהקות של גרהאם בונד, ג'ורג'י פיים וג'ון מאייאל, לפני שהקים להקה שתאפשר לו חופש מוזיקלי מוחלט. "רציתי להקה של מוזיקאים שמנגנים באופן טבעי בדרך שלי, כך שלא יהיו בעיות של התאמה והסתגלות", הוא מסביר. התוצאה היא שילוב עוצמתי של רוק וג'אז, שהקנה להם מקום בפסטיבל הג'אז במונטרה.

אפילו להקת CIRCUS, שהייתה בעבר להקת הליווי של ג'ין וינסנט, משנה כיוון. מל קולינס, נגן החליל והסקסופון, אומר: "אנחנו מתקרבים יותר ויותר לג'אז כל הזמן, למרות שאנחנו עושים גם דברים עממיים, כמעט בלוז, פופ ומוזיקה חופשית".

על הדרך... חברת הגיטרות פנדר משיקה גרסה חדשה לגיטרה המפורסמת שלה: טלקסטר חצי-אקוסטית (SEMI ACOUSTIC), המשלבת את התכונות הקלאסיות עם צלילים אקוסטיים. הדגם הראשון, כך נטען, הוטס במיוחד עבור ג'ורג' האריסון.

הכוכבים מדברים

קליף ריצ'רד על ה"אנדרגראונד": "אני חושב שג'ת'רו טול הם פנטסטיים. יש להם כל כך הרבה כישרון".

אנדי פיירוות'ר-לאו (הזמר של אמן קורנר) על מעריצים: "זו אחת ההרגשות הגדולות בעולם עבורי להיות על הבמה ולשמוע אותם צורחים עליי. זה נהדר לשבת ולחשוב כמה בר-מזל אני להיות במצב שאני נמצא בו".

סמוקי רובינסון על תחרות בכתיבת שירים: "זה לא מדאיג אותי כלל. פעם, לפני כ-30 שנה, אם לא היית הוגי קרמייקל או ג'ורג' גרשווין, אף אחד לא היה מקשיב לך. עכשיו כל ילד יכול לכתוב שיר... וזה דבר טוב"

העתיד, אם כן, נראה פתוח, פרוע ובלתי צפוי. כפי שאומר המפיק רון ריצ'רדס (שהפיק את כל להיטי ההוליס): "אני פשוט לא יכול להביט קדימה בצד המוזיקלי הטהור של הדברים. אני פשוט אצטרך להמשיך ולראות מה מתפתח". וכולנו נמשיך להקשיב, מרותקים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459